וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יַעֲקֹב: כַּמָּה יְמֵי שְׁנֵי חַיֶּיךָ?

וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל פַּרְעֹה: יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי שְׁלשִׁים וּמְאַת

שָׁנָה.

מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי וְלֹא הִשִּׂיגוּ אֶת יְמֵי

שְׁנֵי חַיֵּי אֲבֹתַי בִּימֵי מְגוּרֵיהֶם.

(בראשית מז, ח-ט)

כמה

ימי שני חייך. נדמה לו זקן הרבה

משאר בני דורו ועל כן שאל לו כן. ויעקב השיב 'ימי שני מגורי', לא אמר 'שני חיי' כמו

שהזכיר פרעה אלא מגורי, כלומר הימים שאני בהם גר בעולם הזה שלושים ומאת

שנה, כן דרך הצדיקים שחושבין עצמן גֵרים בעולם הזה, אבל אחר שהזכיר מגורי הזכיר

ימי שני חיי כלומר חיי צער היו, אבל באבותיו שלא היה להם צער כל כך הזכיר בהם חיים

ואחרי כן לשון מגוריהם.

(רבנו בחיי שם, שם)

ימי שני מגורי – ימי גרותי, שכל ימי הייתי גר בארץ, וכל החסידים

הראשונים קראו לחיי העולם הזה בלשון גרות, כי באמת אינם העיקר והם כצל עובר לעומת חיי

העולם הבא, וכן אמר דוד 'כי גר אנכי עמך' (תהלים לט, יג), וכאשרהתנדבו העם לעבודת בית האלהים, אמר דוד 'כי גרים

אנחנו לפניך ותושבים ככל אבותינו כצל ימינו על הארץ (דברי הימים כט, טו), וגם מזה ראיה שהיה נודע לקדושים ההם עניין השארות

הנפש, כי מי שהוא גר בארץ אחרת לבסוף יחזור לבית.

(רג'יו, שם, שם)

תיקון משפחתי

יוחנן פלוסר

ברצוני להקדיש את דבר התורה לזכר אימי חנה פלוסר

 שנפטרה ביום השמיני של חנוכה תשע"ג,

לאחר שערב קודם לכן עוד הדליקה את הנר השמיני.

בסיפור יוסף ואחיו אנו

מוצאים שתי אמירות מפי יוסף המתארות בעוצמה רבה את יחסיו עם אחיו. באמירה הראשונה

"את אחי אנוכי מבקש" מבטא יוסף כמיהה ותשוקה למצוא את אחיו בכל המובנים.

אמירה זו קיבלה תהודה ומשמעות עמוקה בכל מה שהיה קשור למאבק למען יהדות ברית המועצות.

ואילו עתה בפרשתנו עומד וניצב יוסף מול אחיו , מסיר את המסכה מעל פניו ומצהיר

"אני יוסף אחיכם". אמירה זו סוגרת את מעגל החיפוש של יוסף אחר אחיו ומשפחתו

שלעיתים היה נדמה כי לא יגיע לסוף טוב. סיפורו של יוסף בא ללמד אותנו כי עלינו לעשות

ככל הניתן על מנת שנגיע לאותו מפגש עם האחר בכלל, ובתוך המשפחה בפרט ולהגשימו עוד בחיינו.

מפגש של תיקון , מפגש של מחילה ולעיתים אף של אהבה שהחלה בשנאה ואי הבנה. לא בכדי אוריאל

סימון רואה בסיפורו של יוסף ואחיו "סיפור של השתנות".

מעניין שרוב הפרשנים

אינם עוסקים באמירתו השנייה של יוסף "אני יוסף אחיכם" למרות שניתן לראות

בנקודה זו את שיא הסיפור של יוסף ואחיו. אחת השאלות המעניינות בסיפור יוסף ואחיו היא

האם ניתן לראות בסיפור זה סיפור משפחתי שבו השליטה, הקנאה, הנקמה, השנאה והאהבה נשלטים

במודעות ובמכוון ע"י בני המשפחה ובכלל זה ע"י אב המשפחה, או שמא מוצאים אנו

כאן סיפור משפחתי רב דורי והתנהלות משפחתית בלתי מודעת המונעת מתוך מצוקות אישיות ומשפחתיות

ודפוסי התנהגות המועברים מדורות קודמים? ואולי זהו תמהיל של מודעות יחד עם התנהלות

משפחתית המועברת מדור לדור. התורה עצמה מביאה את הסיבות לאותה שנאה ונקמה בסיפורי האבות,

אם בשל נטילת הבכורה ואם בשל העדפת בן אחד על אחיו.

רבי יצחק עראמה, בעל

ספר העקידה, כותב על היחסים המורכבים שבין יעקב ליוסף:

הספק

הראשון הוא, כי אין איש בארץ אשר יחטא חטא רע ומגונה כזה מבלי שום תועלת, כי מה

פשעו ומה חטאתו במה שיאהב אותו אביו כמשפט צעירי הבנים, וגם לא היה בעולה על

דמיונו בתנומות עלי משכבו… ושאלה היא וגדולה היא בעיני בכל כיוצא באלו העניינים,

למה לא נמצא בתורה עונש מפורש על חטא זה כמו שחויב?

מדבריו יוצא כי לכל אחת

מהדמויות המשפחתיות ישנה אחריות למעשיה ולהתנהגותה וכי עליה לשלם מחיר על התנהגות זו.

מדבריו ברור כי ההתנהגות האנושית לא זו בלבד שהיא מודעת, אלא היא באה לשם השגת תועלת,

ויתכן והיא אף ממניעים שליליים. זווית אחרת לסיפור יוסף ואחיו אנו מוצאים בסיפור

"יוסף ואחיו" של תומאס מאן¹

שהיא אחת היצירות הספרותיות הגדולות והמופלאות שנכתבו אודות הסיפור המשפחתי המורכב

שבו אנו עוסקים. נחמה ליבוביץ מתייחסת לספרו של מאן וטוענת כי מאן אינו מתייחס לאבות

רק כאישים פרטיים עם סיפור פסיכולוגי אישי המניע את מעשיהם וכבעלי תכונות אישיות כאלה

או אחרות , אלא בעיקר כבני אדם הנושאים את ייעודם , ומעבירים ומורישים יעוד זה לדורי

דורות וכך כותבת נחמה ליבוביץ:

אין

תומאס מאן יכול להסתפק בהסבר פסיכולוגי אנושי רגיל למעשיהם אלא אנוס הוא על פי

תפישתו ליחס לפעולותיהם גם ובעיקר מניעים כבדי משקל על אישיים, מניעים הנובעים

מתוך תודעתם שנועדו להיות "אבות" ושנושאים הם את הברכה ואת הבחירה אשר

נבחרו למען היעוד. ולכן אין שנאת האחים ליוסף מתבארת רק מתוך מניעים אנושיים

רגילים של קנאת הגדולים בצעיר האהוב על ידי אביו, של שנאה למביא דיבתם, של זעם על

החולם חלומות מתרברבים – אלא מתוך האימה שמא תימסר הבכורה ואותה הברכה לו ורק לו,

והם וביניהם לא ימנו על קהל עדת ישראל. וכן גם מפרש הוא את מתן כתונת הפסים, אשר

אינה רק מתן אהבתו של יעקב לבנו זה וסימן להעדפתו, אלא הוא בעל משמעות חמורה ביותר.

מוריס סמואל בספרו

"דמויות מספר הספרים"² אינו מקבל את פרשנותו של תומאס מאן לסיפור

יוסף ואחיו וכותב כנגד תפיסתו של מאן את הסיפור המשפחתי שבפרשתנו: "אף כי הוא מכיר בעובדה שהבכורה היא לב

המשמעות בעם ובתולדותיו, ממשיך את תהליך הניפוי בתוך בני יעקב! מדבריו מתקבלת

התמונה שיוסף ואחיו רבו ביניהם על קניין הברכה, ממש כשם שרבו ביניהם יעקב ועשו,

ויצחק וישמעאל לפניהם. לדידו, יהודה נעשה לנושאה הבא של ה-ברכה, והאחרים זוכים

לברכות רגילות. אם כך מדוע לא ימשך תהליך הניפוי עד סוף הזמנים, כשכל דור ודור

מחזיק בו אך נבחר אחד בלבד, וכל השאר מושלכים החוצה?".

למעשה סמואל אינו מקבל את גישתו של תומאס מאן

של מה שאנו מכנים היום "חבילה עוברת" בין הדורות שאיש לא עושה כל מאמץ

לטפל בה בדורות הקודמים. אך אולי באמת גדולתו של יוסף היא בכך שהוא עושה תיקון של

ממש ביחסיו עם אחיו. יוסף שסבל מהתנכלויות של אחיו ושאולי אף גמל להם במעלליו

כשהגיעו אליו לשבור את הרעב , נשבר ונשאב לתוך הרגשות המציפים אותו במפגש המחודש

עם אחיו ובעיקר בראותו את בנימין. ברגע קריטי זה הזדמן ליוסף לעשות מהלך של תיקון

ביחסיו עם אחיו ומשפחתו. תיקון זה שובר את שרשרת הדורות הקודמים בהם היכרנו

סיפורים משפחתיים מורכבים ויצריים.

בשנים האחרונות נחשפתי להיכרות מעמיקה עם

משפחות רבות שלהן בני משפחה עם צרכים מיוחדים מורכבים. משפחות אלה מצויות ברובן

במצוקה גדולה מאוד. על מנת להבין את מצבן ומקומן של המשפחות נדרשת מאנשי המקצוע

הכרה מעמיקה לא רק עם האדם המיוחד, אלא ובעיקר עם הוריו וכל משפחתו. נדרשת מאיתנו

הבנה עמוקה של היחסים התוך משפחתיים המשפיעים מאוד על כל אחד מבני המשפחה ובמיוחד

על האדם עם הצרכים המיוחדים. ישנם תנאים מוקדמים להצלחת המפגש והעבודה עם בני אדם

בין אם הם תלמידים בבתי ספר רגילים, ובין אם הם צעירים או בוגרים עם צרכים

מיוחדים. ראשית נדרשת מאיתנו כמטפלים וכאנשי חינוך ורווחה להגיע לנקודה שבה

אין אנו שופטים את האחר, אלא רואים אותו כשווה לנו ולכל אדם שנברא בצלם אלוקים וזאת

מבלי להתייחס למגבלותיו. במפגש זה עלינו לצאת לשעה קלה מתוך נעלינו, בדיוק כפי שמשה

של את נעליו מעל רגליו על מנת להיוועד עם הקב"ה. בשלב השני מוטלת עלינו החובה

כמחנכים ומטפלים לעשות כמיטב יכולתנו על מנת להיכנס באופן זמני לנעליו של האחר מבחינה

תודעתית עמוקה, ולאחר מכן עלינו לחזור לנעלינו. במעשה תודעתי זה נוצר מפגש של אמת עם

מי שעומד מולנו ובד בבד אנו עשויים לעבור בתהליך זה מפגש עם האני שלנו. מהלך זה אינו

פשוט, אך אין ספק כי הוא עשוי לאפשר לנו מפגש בלתי אמצעי, בו כל אחד מהצדדים מגלה מרכיבים

אישיותיים ורגשיים עצמיים שלא הכיר לפני-כן, תהליך שעשוי להביא להבנה ולשינוי משמעותי

בחיי כל אחד מהצדדים, כפי שאולי קרה במפגש שבין יוסף לאחיו.

1. תומאס מאן: יוסף ואחיו. תרגום אבי שאול, ספרית

פועלים מרחביה 1957 כרכים א' – ב'.

2.  Maurice

Samuel: Some People of the Book,

תרגום לעברית נפתלי גולן, מסדה 1960,

עמודים 181–182

יוחנן פלוסר הקים ומנהל את "מרכז היענות"

המשמש כ Case Manger

בכל תחומי החיים למשפחות שלהן בני משפחה עם צרכים מיוחדים achla.amuta@gmail.com

"ויגש":

על עמדות רגשיות אתן ניגשים למשא ומתן

'ויגש אליו יהודה' – רבי

יהודה אומר: הגשה למלחמה, ככתוב 'ויגש יואב והעם אשר אתו למלחמה', רבי נחמיה אומר: הגשה לפיוס, ככתוב 'ויגשו בני יהודה אל יהושע לפייסו'. ורבנן אמרי: הגשה לתפילה, ככתוב 'ויגש אליהו'.

רבי אלעזר פשט להון (הציע

שילוב של פירושים): אם למלחמה, אני בא; אם לפיוס, אני בא; ואם לתפילה, אני בא.

רבי מאיר אומר: אין ויגש

אלא לשון שלום, שנאמר 'ויגשו וגו' וישאל להם

לשלום'.

רבי יהודה אומר: אין ויגש

אלא לשון קרבן, שנאמר 'ויגש את פר החטאת'.

רבי יוסי אומר: אין ויגש

אלא לשון נזיפה, שנאמר 'ויאמרו גש הלאה'.

רבי נתן אומר: אין ויגש

אלא לשון משמוש, שנאמר 'גשה נא ואמשך

בני'.

 (ילקוט שמעוני בראשית פרק

מד, סימן קנ)

"ויפג

לבו… ותחי רוח יעקב אביהם": קשר בין גוף לנפש

'ויפג לבו' שנתבטל לבו ופסקה נשימתו, כי פסקה תנועת הלב

והיה כמת, וזה הענין ידוע בבוא השמחה פתאום, והוזכר בספרי הרפואות כי לא יסבלו זה הזקנים

וחלושי הכח, שיתעלפו רבים מהם בבוא להם שמחה בפתע פתאום, כי יהיה הלב נרחב ונפתח פתאום,

והחום התולדי יוצא ומתפזר בחיצוני הגוף ויאפס הלב בהתקררו. והנה נפל הזקן כמת, ואמר

כי לא האמין להם, להגיד שעמד זמן גדול מן היום והוא שוכב דומם בעבור שלא האמין להם,

כי הידוע בעלוף הזה שיצעקו לו וירגילו אותו בשמחה ההיא עד שתקבע בו בנחת רוח, וזה טעם

'וידברו אליו את כל דברי יוסף אשר דבר אליהם וירא את העגלות' – כי היו צועקים באזניו

דברי יוסף ומביאים לפניו העגלות, אז שבה רוחו אליו וחזרה נשימתו וחיה, וזהו 'ותחי רוח

יעקב אביהם'.

( רמב"ן בראשית מה,

כו)

'והיה

כי יקרא לכם פרעה ואמר מה מעשיכם': יש לחוש שלכך הוא קורא אתכם, כדי לבחור בכם אנשים

למלחמתו. לפיכך, כשישאל לכם 'מה מעשיכם?' ואמרתם 'אנשי מקנה היו עבדיך' ולא

תאמרו לו בפירוש שאתם רועי צאן 'כי תועבת מצרים כל רועי צאן' ואינו מדרך המוסר לדבר

דבר שהוא נתעב בעיני המלך והס להזכיר לפניו בפירוש דבר שהוא כנגד דתו, דאם לא

כן, למה לא נתן יוסף טעם זה על דברי עצמו שאמר שהם רועי צאן וטעמו כי תועבת מצרים…

אלא אדרבה שזה נתינת טעם על שלא ציווה להם לומר שהם רועי צאן, אמנם המלך יבין מעצמו

מאחר שאנשי מקנה אתם, ודאי כולכם רועי צאן.

(כלי יקר בראשית מו, לג)

איחוד יהודה ויוסף ומשמעות הנבואה

ההפטרה הצמודה לסדרת "ויגש" היא

נבואה לעתיד-לבוא: איחוד של יהודה ויוסף ושיקום מדיני ורוחני של העם המאוחד לאחר

שהיה לשני עמים מפורדים. נבואה זו לא נתקיימה.

מכאן שיש לעיין ולדון במשמעות של נבואות

העתיד, של מה שנראה בדברי הנביאים כהגדת מה שיקרה. יחזקאל אמר את דבריו לאחר

שכבר גלו גם עשרת השבטים וגם יהודה. גם בן-דורו ירמיהו, אשר ראשית דברי נבואתו היו

עוד בימי קיומה של ממלכת יהודה, אבל יותר ממאה שנה לאחר גלות עשרת השבטים, מנבא

בסגנון נרגש מאד, מתוך השתפכות הנפש, על שיבת עשרת השבטים. נבואה זו נעשתה דווקא

פופולרית מאד – על רחל המבכה על בניה, ובניה הם אפרים ומנשה, והובטח לה מפי ה' שהם

יחזרו; וכן "הבן יקיר לי אפרים… זכֹר אזכרנו עוד…" זה לא אירע.

ובמקרה זה, גם אי-אפשר לקבל את התפיסה המדרשית של נבואות שלא נתקיימו עד היום –

שהן נבואות לאחרית-הימים ועתידות להתקיים. עשרת השבטים, ובהם בני יוסף, נמחקו

מעל-פני האדמה, כנראה לא בהשמדה פיסית אלא בהשמדה רוחנית מהותית; הם התבוללו כליל

בין העמים אשר הוגלו ביניהם, ולא נשאר מהם זכר במציאות ההיסטורית. כבר בתקופה

התלמודית אומר רבי עקיבא, שכמונו הכיר את הנבואות על שיבת עשרת השבטים: "עשרת

השבטים אינם עתידים לחזור". הוא ידע שהם אבודים.

לא נתערערה בגלל זה אמונתו בנביאי האמת

והצדק, משום שאנחנו מבינים שדבריהם אינם הגדת דברים אשר יקרו, אלא הם הצגת

תכלית ומגמה למה שיקרה ולמה שראוי שיקרה, אשר אליו יש לצפות ואליו יש לחתור,

גם אם לא ניתנה ערובה שהוא יתגשם. יותר מאלף שנים לאחר רבי עקיבא נאמר בתוספות:

"אין נביא מתנבא אלא מה שראוי להיות, אם לא יהיה חטא". נביאי השקר בכל

הדורות מטיפים לאמונה בוודאות של גאולה שאיננה מותנית בשום דבר; של גאולה – גם אם

אין האדם גואל את עצמו מן החטא.

(י. ליבוביץ :

"הערות לפרשיות השבוע" עמ' 35-36)