וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק…

וַיִּתֵּן אֶת קֹלוֹ בִּבְכִי וַיִּשְׁמְעוּ

מִצְרַיִם

 וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה.

(בראשית מ"ה, א- ב')

וישמעו מצרים – המצרים

שיצאו מן הבית שמעו קול הבכי והלך הדבר מאיש לאיש…

 (רד"ק, שם, שם)

וַיִּתֵּן אֶת קֹלוֹ בִּבְכִי וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם ויִּשְׁמַע

בֵּית פַּרְעֹה

– נראה שבכה בבכי גדול כדי שלא יאמרו המצריים כי כל הדברים המה בתחבולה שלקח עשרה

אנשים בעלי צורה ולייחסם לו לאחיו כדי שלא יאמרו עבד הוא, ולכך נתן קולו בבכי גדול

עד שלא יכול להתאפק לרב בכי וזה מורה שהבכיה הוא מקירות

לבו וזה לאות שאינו תחבולה, וזהו 'וישמע בית פרעה' להורות המכוון.

 (תפארת

יהונתן לר' יהונתן אייבשיץ

בראשית מה, ב)

"ולא יכול

יוסף להתאפק לכל הנצבים" – רצונו לומר, כי

רצה להתאפק ולהביא את יעקב לקיים 'השמש והירח … משתחווים לי', ולא היה לו לרחם

עליהם, כאשר לא שמעו בהתחננו אליהם, אך שלא היה נאות לפני האנשים הנצבים שלא ידעו כל המאורע והיה נראה כאכזר וכלב בליעל בלתי חונן. ולא יכול היה להתאפק בסיבת כל הנצבים עליו.

(משך חכמה בראשית מה, א)

'חוק לכהנים': על דרכי התמיכה במוסדות

דת

יאיר פורסטנברג

פסוקים

רבים בפרשתנו מוקדשים לתיאור המדיניות הכלכלית החדשה של יוסף בעקבות שנות הרעב.

כאשר תם כספם של תושבי מצרים, יוסף קונה את אדמותיהם והופך אותם לאריסים

בקרקעותיהם. הוא מספק להם את הזרע, והם זוכים בשמונים אחוזים מן התוצרת. חמישית ממנה

הולכת לפרעה. כך מסביר המקרא את המציאות המוכרת 'עד היום הזה': 'וישם אותה יוסף לחק עד היום הזה על אדמת מצרים לפרעה לחומש רק אדמת הכהנים לבדם לא היתה לפרעה' (בראשית

מז:26).

המעמד

המיוחד של קרקעות הכהנים מוסבר כך: 'רק אדמת הכהנים לא קנה כי חק לכהנים מאת פרעה ואכלו את חקם אשר

נתן להם פרעה. על כן לא מכרו את אדמתם' (שם פס' 22). כפי שעולה מן התרגומים לפסוקים

'חוק' הוא מנה (ומצאנו שימוש זה בהקשרים שונים במקרא), ו'חוק

לכהנים' הוא החלק שבו הם זכו מאת פרעה. כך למשל אנו

קוראים באונקלוס 'לחוד ארע כומריא

לא קנא. ארי חולקא לכומריא

מן קדם פרעה, ואכלין ית חולקהון דיהב להון פרעה'. הכהנים קבלו אדמה שממנה התפרנסו. אדמה זו לא עמדה למכירה,

ויוסף לא יכול היה לקנות אותה מהם חזרה. כך יצא שכל אדמות מצרים נקנו על ידי פרעה

למעט אלו של הכהנים.

כמובן

שציון הנוהג המצרי במהלך סיפור הדברים במקרא הוא מפתיע ביותר, וכבר שאל בעל עקדת

יצחק 'למה הוזכר בכאן כל זה העניין מחוק החמישית, והעברת העם לערים וחוק הכהנים מאת פרעה. כי כל זה יאות להכתב

בספרי נימוסי מצרים לא בתורה האלהית?' עם זאת, לא ניתן להתעלם מן הזיקה בין 'נימוסי מצרים' ובין

המדיניות של התורה בכל הנוגע לזכויות הכהנים ולבעלותם

על הקרקע. אכן, נחמה ליבוביץ בעיוניה על הפרשה הציעה כי 'שמא נכתבה כל הפרשה הזאת

בפירוט כזה להראותנו, שמי שהוציאנו מארץ מצרים מבית עבדים אסר עלינו סדרים אלה,

ומתנגד להם התנגדות גמורה'. לדעתה, השיטה המצרית איפשרה

לכהנים להתעשר ולאגור כוח להשתלט ולהתעלל בצאן מרעיתם,

ולעומת זאת, לפי דין התורה הלוויים והכהנים

אינם נוחלים נחלה 'כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו לה' תרומה נתתי ללווים לנחלה על

כן אמרתי להם בתוך בני ישראל לא ינחלו נחלה' (במדבר יח:24). בניגוד לשיטה המצרית שבה כל העם היה מנושל מקרקע ומשועבד לפרעה,

למעט הכהנים בעלי הפריווילגיה שצברו כך עוד ועוד כוח,

התורה מציעה תמונת מצב הפוכה: לכל ישראל ניתנת נחלה שאף פעם אינה נמכרת לצמיתות

וכך הם משוחררים מחשש לשעבוד מוחלט. רק הכהנים והלוויים, המצויים סמוך למוקדי הכוח, הם חסרי קרקע והם נסמכים

על התרומות. כאן וכאן מופיע לשון 'על כן' ובעיני נחמה ליבוביץ אין ספק מהי

האלטרנטיבה הראויה.

ברור כי

מדיניותו של יוסף יצרה תמונת ראי של דרך הנחלה בארץ ישראל, אך נדמה שכדאי לבחון

באופן יותר מפורט מהן ההנחות של כל אחת מן השיטות ומהן השלכותיה. איזו מדיניות

מבטיחה באופן הראוי ביותר את השימוש הצודק בכוח ובשררה שניתנו לכהנים.

מאחר שאין

לכהנים וללווים כל חלק ונחלה בישראל הם נסמכים למחייתם

על תרומותיהם של בני ישראל, כפי שהדברים מתוארים בפסוקים בדברים יח:1 -4: 'לא יהיה לכהנים הלוים כל שבט לוי חלק ונחלה עם ישראל אשי ישראל ונחלתו יאכלון… וזה יהיה משפט הכהנים

מאת העם מאת זובחי הזבח אם שור אם שה ונתן לכהן הזרע והלחיים והקבה:

ראשית דגנך תירושך ויצהרך

וראשית גז צאנך תתן לו'. לכהנים

אין נחלה אך יש להם אוכל, שאותו הם משיגים ישירות מן העם. תמונה מעוותת המשתלשלת

מן פסוקים אלה מהדהדת בתיאור המחריד הבא: 'ומשפט הכהנים

את העם כל איש זובח זבח ובא נער הכהן כבשל הבשר והמזלג שלש השניים בידו: והכה

בכיור או בדוד או בקלחת או בפרור כל אשר יעלה המזלג יקח

הכהן בו. ככה יעשו לכל ישראל הבאים שם בשלה' (שמואל א

ב:14-13). פסוקים אלה

מתארים את התנהגותם המסואבת של בני עלי, חפני ופנחס, שדרשו את זכותם לקבל את מנתם מאת זובחי הזבח.

בתאוותנות שלחו את ידם לבשר עוד בטרם עת לממש את זכות הראשונים על הזבח. כנגד

'החוק לכהנים מאת פרעה' מתגלה בסצנה זו משהו מתוצאותיו

של 'משפט הכהנים מאת העם'.

שתי המערכות,

המצרית והישראלית, הניחו כמובן מאליו שקיים אינטרס ציבורי בתמיכה במוסדות הדת,

ושתמיכה זו היא תנאי לשגשוג. עם זאת, נראה שהתנאים השלטוניים הכתיבו מנגנוני תמיכה

מנוגדים. תחת השלטון האבסולוטי של פרעה מעמד היתר של מוסדות הדת התבטא בעצמאות

הכלכלית שניתנה לכהנים. הבעלות על הקרקעות סיפקה לכהנים את צרכי עצמם והם לא היו תלויים בפרעה לשם הבטחת

הכנסתם. אמנם כל החקלאים במצרים נהנו מיגיע כפיהם, אך רק לכהנים

היתה בעלות מוחלטת וקבועה שאפשרה להם להשקיע בנכסיהם

לטווח ארוך. למעשה, גם בארץ ישראל שוחררו הכהנים מן

התלות בחסדו של השליט להבטחת הכנסתם, אלא שכאן מדובר בחסדו של שליט העולם, הקדוש

ברוך הוא, שהשגשוג הכלכלי היה מותנה ישירות בחסדו ובהשפעת גשמיו. וכך, בזמן שחקלאי

ארץ ישראל ציפו שהאל ידרוש את הארץ וימטיר בה גשם מן השמים, שהרי ארץ ישראל 'לא

כארץ מצרים היא אשר תזרע את זרעך והשקית ברגלך כגן הירק' (דברים

יא:10), לכהנים הובטחו הראשית והזבח. בדרך זו שוחררו כהני ארץ ישראל

מדאגה. הכנסתם לא היתה תלויה ישירות בהחלטותיו של שליט

הארץ, אך הם לעולם מצויים בגדר נזקקים התלויים באחרים. הם לא היו נתונים לעליות

ולמורדות הכרוכות באורח החיים החקלאי בארץ ישראל, אך לעולם פרנסתם היתה בגדר קצבה קבועה.

'ה' הוא

נחלתם'. דא עקא, את חלקם את מקבלים מידי אחרים, וזהו

מתכון לשחיתות מוסרית. וכך, כפי שמתגלה ממכלול רחב של מקורות מתקופת בית שני,

במציאות כזו הרחבת ההכנסה התאפשרה אך ורק על ידי שימוש בכוח הזרוע. כך למשל אנו

שונים בתוספתא מנחות פרק יג:יט–כב, הקושרת ישירות בין חורבן שילה, שם פעלו חפני ופנחס, ובין חורבן הבית השני:

בראשונה היו מכניסין עורות קדשים לשכה בית הפרווה והיו מחלקין אותו בערבית לכל בית אב שבאותו היום והיו גדולי כהונה

באין ונוטלין אותן בזרוע, התקינו שיהו

מחלקין אותן בערבי שבת לכל משמר ומשמר: ועדיין היו

גדולי כהונה באין ונוטלין אותן בזרוע, עמדו בעלים

והקדישום לשמים[…]

על אלו ועל כיוצא בהן ועל

דומה להן ועל עושין כמעשיהן, היה אבא שאול בן בטנית ואבא יוסי בן יוחנן איש ירושלם אומר: […] אוי לי מבית

ישמעאל בן פיאבי שהם כהנים

גדולים ובניהם גזברין וחתניהן אמרכלין

ועבדיהן באין וחובטין עלינו במקלות.

אמר ר' יוחנן בן תורתא מפני מה חרבה שילה? מפני בזיון קדשים שבתוכה.

ירושלם בניין הראשון מפני מה

חרבה? מפני עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים שהיה בתוכה.

אבל באחרונה מכירין אנו בהן שהן עמלין בתורה וזהירין במעשרות. מפני מה גלו? מפני שאוהבין

את הממון ושונאין איש את רעהו, ללמדך שקשה שנאת איש את

רעהו לפני המקום ושקלה הכתוב כנגד עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים.

לאור דברים אלו, ייתכן שכדאי

לשקול מחדש את השיטה העצמאית שהנהיג יוסף במצרים. הניסיון הישראלי מימי חפני ופנחס ועד ימינו, מוכיח שתלות

כלכלית של מוסדות הדת, כהני דת שפרנסתם וקיומם נסמכים למעשה על קצבאות ותרומות

מטעם הציבור, קשורים קשר מדאיג ל"בזיון קדשים" ולאהבת ממון- השקולים נגד

עבודה זרה, גלוי עריות ושפיכות דמים.

האם האדם אחראי לכוונת מעשיו או לתוצאותיהם?

"לא אתם שלחתם אותי הנה כי

האלוהים" – והלא הם מדעתם מכרוהו, להרע לו? ואם קרה מקרה, שהגיע טוב

מהמכירה – הנה חטאם במקומו עומד, ואין אדם נידון על המתחייב ממעשיו במקרה, כי אם

על המתחייב בעצם ובכוונה, כי מה שבמקרה לא יעלה ולא יוריד.

(אברבנאל מה, ח)

ברור מאוד שלכל דבר מחודש יש בהכרח סיבה

קרובה שחידשה אותו. ולסיבה זאת יש סיבה, וכן הלאה עד אשר מגיעים אל הסיבה הראשונה

לכל דבר, כוונתי לחפצו של האל ובחירתו. לכן יש שמושמטות בדברי הנביאים אותן סיבות

אמצעיות כולן, ומעשׂה פְּרָטִי מחודש מיוחס לאל, ונאמר שהוא יתעלה עשׂה אותו… דע שכּל הסיבות הקרובות, שמהן חוּדש מה

שחוּדש, אין הבדל אם הן סיבות עצמוּתיות וטבעיות או בחיריות

או מקריות. ב"בחיריות" מתכוון אני שסיבת אותו

מחודש היא בחירתו של אדם, או אפילו רצונו של בעל-חיים מבין שאר בעלי-החיים. כי כל

זאת מיוחס לאל יתעלה בספרי הנביאים, ונאמר בביטוייהם על מעשׂה זה שהאל עשׂאו, או ציווה עליו או אמרו. בהכרח שייאמר על מה שנובע מן

הסיבות ההן שהאל ציווה שייעשה כן, או שאמר: "יהי כך!".

(מורה נבוכים ב, מח בתרגום מיכאל שוורץ)

"והיה כי יקרא לכם פרעה ואמר מה

מעשיכם"

במדינה

כדוגמת מצרים, בה האדם נחשב רק על-פי מלאכתו, בה לא נולד אדם כאדם, אלא כבעל

מלאכה, חקלאי, חייל וכו' – שם השאלה על מלאכתם היתה כמובן השאלה הראשנה. אף הם

יבליטו ללא פחד את האמת הבלתי-נעימה; שכן בחילת המצרים מפני מלאכתם, ובדרך כלל

סלידת האומות מפני היהודים, הן הן אמצעי הקיום הראשון

במעלה של השבט הזה שנועד לעבור את הימים בדרך ההתבודדות. כל עוד לא האיר השחר

המוסרי על האומות, הרי המחיצות שהאומות הקימו על ישראל, שמרו עליו מפני כל הידבקות

בשחיתות האנשים שבקרבם יתהלך מאות בשנים.

(הרש"ר הירש מ"ו, ל"ג)

גם במצב של מצוקה קשה, אין הצדקה לעבדות

"קנה

אותנו ואת אדמתנו" (מז, יט). אולם,

יוסף שנא מאד את קנין העבדות להיות שליט אדם באדם לרע

לו. לכן אמר "ויקן יוסף את כל אדמת מצרים לפרעה",

אבל לא אותם לעבדים, רק הארץ תהא קנויה לפרעה והם יהיו קנויים לשעה להיות

עובדים עבור לחמם, ולהיות שכירי ימים לעבודת שדה. ולכן אמר יוסף "הן קניתי אתכם

היום" – פירוש: לזמן, ואת אדמתכם לעולם לפרעה, לכן העביר

אותן בערים שבל יהיו כמחזיקים באדמתם ובמה יוכר שקנה את אדמתם אם הם לא נמכרו

ויושבים על אדמתם.

 (משך חכמה

בראשית מז, יט)

'ויהיו עניים

בני ביתך' – ולא יקנה עבדים לשמשו.

(רבי עובדיה מברטנורא אבות פרק א, משנה ה)

'ויהיו עניים

בני ביתך'. לשון הטור (יורה דעה סימן רנ"א): "מצוה שיהיו בני ביתו עניים ויתומים, ומוטב שיקח מהם להשתמש בהם, מהרבות עבדים ותחשב לו לצדקה". אבל

ידבר עמהם בנחת, ובהגיע עת האוכל, ינהג בהם כבוד,

להאכילם על שלחנו, ובסבר פנים יפות. וכשלקחם להשתמש יחשוב בלבו: 'רבונו של עולם, אני לוקח אלו ולא אחרים לקיים צוויך 'וחי אחיך

עמך' (ויקרא כה, לו). וכן כל דבר שבעולם, אף שהאדם עושה בשביל עצמו, אם יכול

להעלות זה הדבר לכבוד שמו יתברך,ישים הדבר בלבו ויתעורר עליו ויעשנה בשמחה.

 (ספר השל"ה, מסכת מגילה כד)

מדרשי צפון

מפרי עטו של

חברנו רונן אחיטוב

וישלחני אלקים לפניכם לשום לכם שארית בארץ (מה, ז)

אמר לו

יעקב: ועד עכשיו לא חזרת בך, שהיית נער בכתונת פסים והפילתך לבור. והצלחת בבית

אדונך המצרי והפילך לבור. ועכשיו אתה מצליח בבית פרעה, סופך וסופי ליפול לבור. וכי

להצילנו ירדת למצרים, והלוא לא ירדת אלא לשעבד את בניי. אמר לו, אף על פי כן, הרי

הקב"ה הוא ששלחני, והוא ישלח לבנינו מושיע ושארית בארץ, ואין ארץ אלא ארץ

ישראל. אמר יעקב על מנת כן ארד מצרימה, על מנת שישתעבדו בני ויגאלו, שנאמר

"אל תירא מרדה מצרימה" (מו, ג).