וְהָיָה כִּי יִקְרָא

לָכֶם פַּרְעֹה וְאָמַר: מַה מַּעֲשֵׂיכֶם?

וַאֲמַרְתֶּם: אַנְשֵׁי

מִקְנֶה הָיוּ עֲבָדֶיךָ מִנְּעוּרֵינוּ וְעַד עַתָּה, גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲבֹתֵינוּ

בַּעֲבוּר תֵּשְׁבוּ

בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן, כִּי תוֹעֲבַת מִצְרַיִם כָּל רֹעֵה צֹאן.

(בראשית

מו, לג-לד)

כי תועבת מצרים

כל רועה צאן – לאות כי בימים ההם לא היו המצרים אוכלים בשר, ולא יעזבו אדם

שיזבח צאן, כאשר יעשו היום אנשי הודו. ומי שהוא רועה צאן תועבה היא שהוא שותה החלב.

ואנשי הודו לא יאכלו ולא ישתו כל אשר יצא מחי מרגיש עד היום הזה.

 (אבן עזרא בראשית

מו, לד)

במדינה

כדוגמת מצרים, בה האדם נחשב רק על פי מלאכתו, בה לא נולד אדם כאדם, אלא כבעל

מלאכה, חקלאי, חייל וכו', – שם השאלה על מלאכתם היתה

כמובן השאלה הראשונה. אף הם יבליטו ללא פחד את האמת הבלתי-נעימה: שכן בחילת המצרים

מפני מלאכתם, ובדרך כלל, סלידת האומות מפני היהודים, הן הן

אמצעי הקיום הראשון במעלה של השבט הזה שנועד לעבור את הימים בדרך ההתבודדות. כל

עוד לא האיר השחר המוסרי על האומות, הרי המחיצות שהאומות הקימו על ישראל, שמרו

עליו מפני כל הידבקות בשחיתות האנשים שבקרבם יתהלך מאות בשנים. משום כך הוא מבליט

מיד את הצד שיעורר את סלידת המצרים, מתוך כוונה ברורה, שעל-ידי-כך יוקצה להם מחוז

מיוחד למגוריהם.

(הרש"ר הירש מו, לג)

ולא יכֹל יוסף להתאפק

פנחס לייזר

מילים אלו הבאות אחרי

נאומו של יהודה מסמנות רגע של מפנה דרמטי במפגש בין יוסף לאחיו. עד כה הוא התנכר להם והתעלל בהם; מכאן ואילך

הוא חושף בפניהם את זהותו האמיתית ובעצם נותן משמעות אחרת להימצאו

במצרים.

 וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו: גְּשׁוּ נָא אֵלַי,

וַיִּגָּשׁוּ.

וַיֹּאמֶר: אֲנִי יוֹסֵף

אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה. וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ

וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה

כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם… וַיִּשְׁלָחֵנִי

אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ

וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה. וְעַתָּה לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי

הֵנָּה כִּי הָאֱלֹהִים וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה

וּלְאָדוֹן לְכָל בֵּיתוֹ וּמֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם. (מה, ד-ח)

בפרשה זו, יוסף מסתפק

בקביעת העובדות ובהענקת משמעות של שליחות אלוהית למכירתו, כאילו האחים בסך הכל מילאו תפקיד בתכנית אלהית

באופן לא מודע.

לעומת זאת, אחרי מות

אביהם יעקב, אחרי שהאחים העלו בפני יוסף את החשש שהוא ינקום בהם, נימת דברין של יוסף שונה:

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף: אַל תִּירָאוּ, כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנִי?! וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה, אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה, לְמַעַן

עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב. (נ, יט-כ)

בפרשתנו, כאמור, יש התייחסות למכירה ששירתה בדיעבד

תוכנית אלהית. בפרשת ויחי, אחרי מות יעקב, יוסף גם

מתייחס לכוונותיהם הרעות של אֶחָיו.

רמזים אלו בלשון המקרא

מחזקים את ההשערה שיוסף מבין מצד אחד שהדברים התגלגלו בהתאם לרצון האל, אך יחד עם

זאת, הדבר אינו פוטר את האחים מאחריות.

דומני שגם המלים 'ולא

יכול יוסף להתאפק" – לפחות לפי הפרשנים המפרשים את המילה "להתאפק"

מלשון "איפוק" – מצביעות על תגובה בלתי נשלטת של יוסף. הוא בעצם רצה

להתאפק, אך משהו חזק יותר ממנו התחרה עם רצון זה וניצח אותו.

עלינו להבין אם כן

באיזה מובן יוסף לא יכול היה להתאפק:

רבי מאיר שמחה מדווינסק, בעל פירוש "משך חכמה" רואה בתגובתו של

יוסף מעין החלטה מוסרית מתחשבת וזו לשונו:

לא יכול יוסף להתאפק

לכל הנצבים – ר"ל כי רצה להתאפק ולהביא את

יעקב לקיים 'השמש והירח כו' משתחווים לי', ולא היה לו

לרחם עליהם כאשר לא שמעו בהתחננו אליהם. אך שלא היה נאות לפני האנשים הנצבים שלא ידעו כל המאורע והיה נראה כאכזר וכלב בליעל בלתי חונן ולא היה יכול להתאפק בסיבת כל הנצבים עליו.

לפי פירוש זה, יוסף

ויתר על הגשמת חלומו במלואו ועל הנקמה המוצדקת, כדי לא להיראות אכזר בעיני המצרים הנצבים עליו.

דון יצחק אברבנאל מציג גישה אחרת:

השאלה האחת עשרה:

"ולא יכול יוסף להתאפק לכל הנצבים עליו" (מה, א). כי אם היה עניינו כדברי רש"י, שלא יכול

לסבול שיהיו המצריים ניצבים עליו ורואים אחיו מתביישים בהיוודעו להם, היה ראוי

שיאמר: 'ולא רצה יוסף', לא: "ולא יכול". ואם עניינו כדברי הרמב"ן שלא יכול להתחזק לכל הניצבים עליו, שהיו מייחלים

פניו למחול לבנימין – הנה ראוי שיאמר שלא התוודע יוסף אל אחיו רק מפני שסרבו בו המצריים. וזה לא יעלה על הדעת, כי כמו שביארתי כבר

השלים להענישם מידה כנגד מידה, והיה דעתו לשיתוודע

אליהם.

'ולא יכול יוסף להתאפק

וגו' עד מהרו ועלו אל אבי' (בראשית מה, א-ח): כפי מה שזכר הכתוב למעלה, בפעם הראשונה כששמע את אחיו

אומרים: "אבל אשמים אנחנו על אחינו" (מב,

כא),

נכמרו רחמיו "ויסוב מעליהם ויבך

וישב אליהם" (מב, כד). ובפעם השנית משהביאו את המנחה, נאמר (מג, ל-לא): "וימהר יוסף כי נכמרו רחמיו אל אחיו

ויבקש לבכות ויבא החדרה ויבך שמה, וירחץ פניו ויצא

ויתאפק ויאמר שימו לחם". אמנם בפעם הזאת השלישית, כשנתמלא עליהם רחמים מהראשונות,

כבר היה צריך להסב מעליהם או להיסתר בחדרו ולבכות שמה ולהתאפק ולשוב אליהם. ולפי

ש"לא יכול יוסף להתאפק" ולעצור הבכי, לצאת משם להיכנס החדרה לבכות,

בסיבת "כל הנצבים עליו" – אנשי ביתו ומבית

פרעה שהיו עוטרין אותו פנים ואחור – הוצרך לקרוא:

"הוציאו כל איש מעלי", באופן שיצאו כולם "ולא עמד איש אתו בהתודע יוסף אל אחיו". והותרה השאלה האחת עשרה.

אברבנאל מפרש את אי יכולתו של יוסף להתאפק כהתרככות

הדרגתית, כאשר הפעם כבר אינו מסוגל מסיבות שונות לפרוש לחדר אחר כדי לבכות.

שד"ל, לעומת הפרשנים האחרים קורא את "ולא

יכול" בצורה אחרת:

ולא יכול יוסף וגו': בתחילה היה בליבו לעכב אצלו בנימין ולשלוח את

אחיו בלי שיתוודע אליהם, ועתה כשאמר לו יהודה והיה כראותו כי אין הנער ומת, נכמרו

רחמיו על אביו ומצא עצמו מוכרח להניח לבנימין שישוב אל אביו לבלתי ימות אביו, אך

עם כל זה חשקו לקרב אליו בנימין נשאר בתקפו. והנה לא מצא תחבולה לשלוח את בנימין

אל אביו וגם לקרבו אצלו, אלא כשיתוודע אליהם ויקראם כולם לבוא אצלו, או כדעת

אח"ם, בראותו עוצם התאמצות יהודה להישאר הוא עבד תחת בנימין נכמרו רחמיו על

אחיו והסכים להתוודע אליהם; אך היה מתאפק ומושל ברוחו שלא להתוודע אליהם בפני

המצרים הניצבים עליו לבלתי ישמעו גנותם ששנאו את אחיהם ומכרוהו; ואולם בסוף מאמרו

של יהודה נכמרו רחמיו כל כך שלא יכול עוד להתאפק והוכרח לזעוק 'הוציאו כל איש

מעלי.

 לדברי שד"ל יוסף

בעצם רצה להחזיק את בנימין אצלו ולא להתוודע אל אחיו, אך הוא שינה את החלטתו מתוך

התחשבות באביו או בגלל התרשמותו מנכונותו של יהודה לקחת אחריות מלאה על בנימין.

המכנה המשותף בין כל

הפרשנים שהתייחסו למילים אלו הוא ההבנה שיוסף חווה קונפליקט. האם הקונפליקט הוא

בין רצונות שונים, ערכים שונים? האם יוסף אינו מסוגל, בגלל סערת רגשות לעושת את מה

שבעצם רצה לעשות?

כמדומני שהכתוב אינו

מאפשר לנו להכריע באופן חד משמעי בין הקריאות השונות, ואולי לא בכדי.

לעתים, אנו נדרשים

להכריע בין ערכים שונים ורצונות שונים, כאשר בכל הכרעה, אנו מוותרים על משהו.

לעתים, נדמה לנו שמתאים לנהוג באיפוק, אך משהו חזק מאיתנו משתלט עלינו ואינו מאפשר

לנו להתאפק.

במפגש בין יוסף לאחיו,

השתלטו רגשותיו על רצונו להמשיך להתנכר לאחיו, אך בכל זאת יכול היה להתאפק עד

שהזרים "הנצבים עליו" יצאו מהחדר, ובכך יוסף

הצליח לא להסגיר את מכירתו.

יתכן שפרשה זו מלמדת

אותנו את האיזון הנכון בין ביטוי משוחרר של רגשות, לבין הצורך למצוא את המקום

הנכון ואת הרגע הנכון לבטא אותם.

פנחס לייזר, עורך שבת

שלום, הוא פסיכולוג.

"ויגש": על עמדות

רגשיות איתן ניגשים למשא ומתן

'ויגש אליו יהודה' רבי יהודה אומר: הגשה למלחמה,

ככתוב 'ויגש יואב והעם אשר אתו למלחמה'.

 רבי נחמיה אומר: הגשה לפיוס, ככתוב 'ויגשו בני יהודה אל יהושע לפייסו'.

ורבנן

אמרי:הגשה לתפלה, ככתוב 'ויגש אליהו'. רבי אלעזר פשט להון (הציע שילוב של פירושים): אם למלחמה, אני

בא, אם לפיוס, אני בא, ואם לתפלה, אני בא.

רבי מאיר אומר:

אין ויגש אלא לשון שלום, שנאמר 'ויגשו וגו' וישאל להם לשלום'.

ר' יהודה

אומר: אין ויגש אלא לשון קרבן, שנאמר ויגש את פר החטאת.

רבי יוסי

אומר אין ויגש אלא לשון נזיפה שנאמר 'ויאמרו גש הלאה'.

רבי נתן

אומר אין ויגש אלא לשון משמוש שנאמר 'גשה נא ואמשך

בני'.

(ילקוט שמעוני בראשית פרק מד, סימן קנ)

"איזהו גיבור? העושה שונאו לאוהב"

אמר רבי שמעון: כל הרקיע

של מים, והמלאכים של אש,"ומשרתיו אש לוהט" ואין המים מכבין את האש, ולא האש שורף את המים, יהודה ויוסף זה ארי

וזה שור, אתמול מתנגחין זה עם זה ועכשיו הוא

משלחו אצלו, שנאמר: "ואת יהודה שלח לפניו" הוי אומר: "עושה שלום

במרומיו".

( מדרש תנחומא: ויגש,

סימן ו)

…מכאן ואילך נתנמכה

רוחו של של רוח ובא בדרך ארץ. והואיל והוא נוהג עמי

בדרך ארץ, נוהג אף אני עמו בדרך ארץ. כשהוא בא, יוצא אני לקראתו ומבקש ממנו לישב

עמי על ספסל שבגן שבין האלנות. והוא בא ויושב. וכשהוא

בא מביא עמו ריח טוב מן ההרים ומן העמקים ומניף לי כבמניפה. ומאחר שהוא נוהג כבעל

תשובה גמור איני מזכיר לו מעשיו הראשונים. וכשהוא פורש ממני והולך לו, אני מבקש

ממנו שיחזור ויבוא, כדרך שנוהגים עם שכן טוב. ובאמת שכנים טובים אנחנו, ואני אוהב

אותו אהבה גמורה. ואפשר שאף הוא אוהב אותי.

(ש"י עגנון, "מאויב לאוהב", עמ' תפב)

דברים

היוצאים מן הלב, נכנסים אל הלב – אמנות המשא ומתן

"מענה רך ישיב חמה ודבר עצב יעלה אף" (משלי ט"ו): שלמה המלך יזהיר בכתוב זה: על האדם לגדל

נפשו ולהרגיל טבעו ולשונו במענה רך, כי המענה הרך ישקיט ויניח כעס

הכועס, והדברים המעציבים שהם בהפך מענה רך, הם יולידו הכעס והחמה.

(מדרש רבינו

בחיי על פרשת ויגש)

האם האדם אחראי לכוונת מעשיו או לתוצאותיהם?

"לא אתם שלחתם אותי הנה כי

האלוהים" – והלא הם מדעתם מכרוהו, להרע לו? ואם קרה מקרה, שהגיע טוב

מהמכירה – הנה חטאם במקומו עומד, ואין אדם נידון על המתחייב ממעשיו במקרה, כי אם

על המתחייב בעצם ובכוונה, כי מה שבמקרה לא יעלה ולא יוריד.

(אברבנאל מה, ח)

פשוט הוא מאד שכל דבר מתחדש יש לו סיבה קרובה

חידשה אותו, ולאותה הסיבה סיבה, וכך עד שיסתיים הדבר לסיבה הראשונה לכל דבר, כלומר

רצון ה' וחפצו. ולפיכך פעמים נשמטים בדבר הנביאים כל אותם הסיבות האמצעיות,

ומיחסים לה' אותה הפעולה הפרטית המתחדשת, ואומרים שהוא יתעלה עשאה…

דע שכל הסיבות הקרובות אשר מהם נתחדש, אין

הבדל בין שהיו אותן הסיבות עצמיות טבעיות או בחיריות או

מקריות על דרך האירוע, וכוונתי ב"בחיריות"

שתהא סיבת אותו המתחדש בחירת אדם, ואפילו היתה הסיבה

רצון בעל חי מכל בעלי החיים, הרי כל זה מתייחס לה' יתעלה בספרי הנביאים, ואומרים

בסתם בדברם על אותה הפעולה כי ה' עשאה, או צווה בה , או

אמרה…

(מורה נבוכים ב, מח)

"ויפג לבו… ותחי רוח יעקב

אביהם": קשר בין גוף לנפש

'ויפג לבו' שנתבטל לבו ופסקה נשימתו, כי פסקה תנועת הלב והיה

כמת, וזה הענין ידוע בבוא השמחה פתאום, והוזכר בספרי הרפואות

כי לא יסבלו זה הזקנים וחלושי הכח, שיתעלפו רבים מהם

בבוא להם שמחה בפתע פתאום, כי יהיה הלב נרחב ונפתח

פתאום, והחום התולדי יוצא ומתפזר בחיצוני הגוף ויאפס

הלב בהתקררו. והנה נפל הזקן כמת, ואמר כי לא האמין להם, להגיד שעמד זמן גדול מן היום

והוא שוכב דומם בעבור שלא האמין להם, כי הידוע בעלוף

הזה שיצעקו לו וירגילו אותו בשמחה ההיא עד שתקבע בו בנחת רוח, וזה טעם 'וידברו

אליו את כל דברי יוסף אשר דבר אליהם וירא את העגלות' – כי היו צועקים באזניו דברי יוסף ומביאים לפניו העגלות, אז שבה רוחו אליו וחזרה

נשימתו וחיה, וזהו 'ותחי רוח יעקב אביהם'.

(רמב"ן בראשית מה, כו)

קנה אותנו ואת אדמתנו בלחם, ונהיה אנחנו ואדמתנו עבדים לפרעה – אולם

יוסף שנא מאד את קנין העבדות להיות שליט אדם באדם לרע

לו (ע' קהלת ח, ט), לכן אמר 'ויקן יוסף את כל אדמת

מצרים לפרעה' אבל לא אותם לעבדים, רק הארץ תהא קנויה לפרעה והם יהיו קנוים לשעה להיות עובדים עבור לחמם ולהיות שכירי ימים לעבודת

שדה, ולכן אמר יוסף 'הן קניתי אתכם היום' – פירוש: לזמן. ואת אדמתכם לעולם

לפרעה. לכן העביר אותם בערים שבל יהיו כמחזיקים באדמתם ובמה יוכר שקנה את אדמתם אם

הם לא נמכרו ויושבים על נחלתם ודו"ק.

 (משך חכמה מז, יט)