וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו: אֲנִי יוֹסֵף, הַעוֹד אָבִי

חָי?…

מַהֲרוּ וַעֲלוּ אֶל אָבִי וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו

כֹּה אָמַר בִּנְךָ יוֹסֵף שָׂמַנִי אֱלֹהִים לְאָדוֹן לְכָל

מִצְרָיִם,

 רְדָה אֵלַי אַל

תַּעֲמֹד. וְיָשַׁבְתָּ בְאֶרֶץ גֹּשֶׁן…

 וְכִלְכַּלְתִּי

אֹתְךָ שָׁם כִּי עוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים רָעָב

 פֶּן תִּוָּרֵשׁ אַתָּה וּבֵיתְךָ וְכָל אֲשֶׁר לָךְ. (בראשית מה)

הגלות כאילוץ נסיבתי או כגורם מעצב?

ואמר פן תורש

אתה וביתך – דרך כבוד, כי לאחיו אמר 'כי למחיה שלחני אלהים לפניכם', 'ולשום

לכם שארית', שהיו מתים ולא ישאר להם שארית, אבל לאביו לא רצה לאמר כן. ואמר שאם תתעכב

בארץ כנען תוָרֵש, כי אני לא אוכל לשלוח לך לארץ כנען לחם רב מגנזי המלך, כי יחשדו

אותי שאני מוכרו שם לעשות לי שם אוצרות כסף ולשוב אל ארצי ואל מולדתי, ובבואכם וידעו

כי אתם אבי ואחי, יתן לי המלך רשות.

(רמב"ן בראשית מה, יא)

…על-ידי

"משקל שני סלעים מילת" כביטוי חז"ל (שבת י, ע"ב) – שיעקב

הוסיף על כתונת יוסף, התגשמה הברית בין הבתרים. בארץ כנען לא היתה משפחת יעקב

נעשית לעם. תוך כדי גידולה, היתה נטמעת בסביבתה. כדי להיות לעם בלא

להתבולל, היה עליה לבוא אל תוך אומה שמעצם טבעה התנגדה לתכונה היהודית, – וזו

מצרים. כך, לאחר מכן, הקנאות שבנתה את הגיטאות, היא שהיתה כלי שרת בידי ה', כדי

להרחיק אותנו מכל תרבות החטאים של ימי הביניים, ולמען נטפח בחוגנו הצר את אושר

המשפחה ואת רוח המשפחה והקהילה… בסופו של דבר – הגלות הראשונה והגלות האחרונה,

מקור שתיהן בקנאה ובשנאת חינם; כור המצרף של הגלות, דרך הייסורין של השעבוד, צירפה

וזיקקה את כל חלקי העם, ופיתחה בהם את רגש השוויון והאחווה.

(הרש"ר הירש מה, יא)

אל תרגזו בדרך

פנחס לייזר

אחרי שיוסף חשף את

זהותו בפני אחיו וביקש מהם להביא את אביהם, הוא משלֵח אותם, מצייד אותם בעגלות

טעונות במזון ובבגדים ואומר להם: "אל תרגזו בדרך". פרשני המקרא בדורות

שונים ניסו להסביר את משמעותה של "ברכת הדרך" הזאת.

רבי יצחק שמואל

רג'יו, פרשן איטלקי מהמאה

ה-19 כותב, בעקבות הרמב"ן:

אל תרגזו בדרך – לשון פחד,

ועניינו שלא יפחדו בדרך מן הלסטים בעבור שנשאו בר ולחם ומזון בימי בצורת, וכן

בשובם עם כל רכושם, ויחשבו כי הוא המושל על כל ארץ מצרים וחיי כל הארצות ההם בידו,

וממוראו ייראו הכל, לכן ילכו ויבואו לשלום.

הרשב"ם מפרש את המילה "תרגזו" באופן דומה,

אבל מנמק בצורה אחרת, למה אינם צריכים לפחד, וזו לשונו:

אל תרגזו – אל תיראו כלום בדרך מפני ליסטים, כי שלום לי

מכל צד.

גם הרש"ר הירש הולך בדרך דומה:

לכו לדרככם ברוח טובה,

ואל תדאגו מפני העתיד לבוא.

מה עשוי להרגיע את

הפחד? מוראו של יוסף? יחסי השלום הקיימים? האמונה והתקווה? יתכן שכל אחד מהפרשנים

הללו בחר בגורם המרגיע המוכר לו.

לעומתם, כותב אבן

עזרא:

וטעם 'אל תרגזו' – שיכעוס

איש על אחיו בעבור מכירתו.

גם רש"י

ואחרים חושבים שזה פשוטו של מקרא, אך רש"י מקדים ל"פשט" שני

פירושים מדרשיים, בעקבות חז"ל במסכת תענית (י, ע"ב), וזו לשונו:

אל

תרגזו בדרך – אל תתעסקו בדבר הלכה שלא תרגז עליכם הדרך. דבר

אחר: אל תפסיעו פסיעה גסה והכניסו חמה לעיר. ולפי פשוטו של מקרא יש לומר: לפי שהיו

נכלמים, היה דואג שמא יריבו בדרך על דבר מכירתו להתווכח זה עם זה ולומר: על ידך נמכר,

אתה סיפרת לשון הרע עליו וגרמת לנו לשנאתו.

שד"ל

(איטליה, מאה ה-19) מסכם את ההוראות השונות של השורש

"רגז" בכל המקרא ובוחר בפירושו של רש"י, על פי פשוטו של מקרא.

אם

מתבוננים בהקשר הרחב של דברי יוסף, ניתן בעצם לראות רצף מסוים בין הרגשות השונים

המתעוררים אצל האחים "בהתודע יוסף אל אחיו": בתחילה (מה, ג): " וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת

אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו". ההלם הראשוני והבהלה נובעים אולי

מתערובת של חרדה, בלבול ורגשי אשם. יוסף חש צורך להתייחס אל רגשי האשם

ולהרגיע אותם (מה, ה-ז)

:

וְעַתָּה

אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה, כִּי לְמִחְיָה

שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם. כִּי זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ

וְעוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים אֲשֶׁר אֵין חָרִישׁ וְקָצִיר. וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַחֲיוֹת

לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה. וְעַתָּה, לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי

הָאֱלֹהִים וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה וּלְאָדוֹן לְכָל בֵּיתוֹ וּמֹשֵׁל בְּכָל

אֶרֶץ מִצְרָיִם.

בעצם,

מכירתי היתה מכֻוונת "מלמעלה" – אומר יוסף לאחיו.

אנו

יכולים אולי להבחין אם כן בהלם וחרדה המתפתחים לרגשי אשם. תחושת האשמה עלולה

בוודאי לעורר פחד מעונש וההאשמה ההדדית יכולה להיות תוצאה מהצורך להדוף את רגשמי

האשם הכבדים על מכירת יוסף, ולכן ניתן לראות בפירושים השונים, מעבר להיבטים

הלשוניים, התייחסות לנקודות שונות על פני הרצף.

מעניין

לציין שרש"י בחר בפירוש המדרשי "אל תתעסקו בדבר הלכה" כפירוש ראשון

ומועדף.

אמנם,

רש"י קבע ש"אין מקרא יוצא מדי פשוטו" (רש"י בראשית לז, יז), אך

לעתים הוא מקדים, כפי שהוא עושה כאן, פירוש מדרשי לפשוטו של מקרא. הוא עושה זאת

כנראה כי הוא מעריך שמה שעלינו ללמוד מדרשת חז"ל על פסוק זה הוא המסר החשוב

יותר.

מחד

גיסא, נותר לנו להבין את דברי רבי אלעזר (במסכת תענית י, ע"ב) המובאים בפירוש רש"י

ומאידך גיסא, להתבונן במשמעות הבחירה הפרשנית של רש"י לפסוקית זו.

מהו

הקשר בין עיסוק בדברי הלכה ורוגזת הדרך?

בפירושם

על התלמוד מצביעים רש"י ואחרים (המאירי למשל) על הצורך להתבונן בדרך ועיסוק

בדבר הלכה עלול לגרום לתעייה בדרך. בעלי התוספות מעמידים מול דרשה זו מדרש אחר

המצביע דווקא על הסכנה להפסיק לעסוק בהלכה וכותבים: 'אל תפסיקו מדבר הלכה'. גם

הגמרא עצמה מביאה מאמר בשם רבי אלעי הסותר לכאורה את מאמרו של רבי אלעזר ומנסה

לפשר בין שתי העמדות המנוגדות.

המהרש"א,

והרב עדין שטיינזלץ בעקבותיו, מצביעים על הסכנה האפשרית של מריבה הנובעת ממחלוקת

הלכתית, ואכן לעתים אין לזלזל באפשרות שמחלוקת בענייני הלכה תישא אופי אישי, תושפע

מהיבטים לא עניניים ותשפיע על מערכת היחסים בין בעלי המחלוקת. בתלמוד, סופם הטרגי

של רבי יוחנן וריש לקיש ונידויו של רבי אליעזר הגדול בסיפור "תנורו של

עכנאי" מהווים דוגמאות לאפשרות זו. לא חסרות דוגמאות נוספות בהיסטוריה

היהודית בכל הדורות; סיפורו של עגנון "שני תלמידי חכמים שהיו בעירנו"

מהווה תיאור ספרותי מובהק לסכנה זו.

אמנם,

ידועה לנו הברייתא, המשמשת כתפילה וכפתיחה לקדיש דרבנן המצהירה כי "תלמידי

חכמים מרבים שלום בעולם", אך יש להניח כי ברייתא זו מתארת מצב רצוי שאינו

מתממש תמיד.

לכן

אומר רבי אלעזר – אולי אותו רבי אלעזר (בן פדת?) המציב את האידיאל : תלמידי חכמים

מרבים שלום בעולם, שניסה לפייס ולהרגיע ללא הצלחה את רבי יוחנן אחרי מותו של ריש

לקיש, תלמידו-חברו האהוב , בדרך – אל תתעסקו בדבר הלכה. בדרך יש צורך

בהליכה ביחד, ויש להימנע מיצירת מתחים מיותרים שדיון הלכתי עלול לייצר.

מתחים אלו עלולים לפגוע באפשרות של הליכה ביחד והגשמת מטרה משותפת.

מהו אם

כן הקשר בין מאמר מדרשי זה להנחיה שיוסף נתן לאחיו? האם חז"ל באמת חשבו שאחי

יוסף היו בחורי ישיבה שמתפלפלים ב"תוספות קשה"?

דומני

שרבי אלעזר הבין שבכל דור ודור הסכנה הגדולה ביותר נובעת מויכוח "בענייני

הלכה", כלומר מדיון בו כל צד משוכנע בצדקת עמדתו ואינו מסוגל לשמוע ולקבל כל

עמדה אחרת, בעיקר כאשר הסוגיה הנידונה נחשבת לעקרון שלא ניתן להתפשר עליו.

לכן,

רש"י בפירושו המדרשי מוציא אמנם לכאורה את הנחית יוסף לאחיו מהקשרה

"ההיסטורי" הקונקרטי, אבל הופך את המריבה האפשרית בין האחים כהתחשבנות

"על פי דין תורה" על גודל האשמה.

ידוע

לנו ש"לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה". ויכוח על

"צדק" כאשר כל צד בסכסוך משוכנע בצדקתו המוחלטת, בעיקר כאשר לסכסוך יש

היבטים דתיים, אינו יכול להוביל להליכה משותפת ולפתרון בעיה משותפת.

וכפי

שביטא זאת המשורר יהודה עמיחי (בשירו 'המקום שבו אנו צודקים')

מן המקום שבו אנו צודקים,

לא יצמחו לעולם

פרחים באביב.

המקום שבו אנו צודקים

הוא רמוס וקשה

כמו חצר.

אבל ספקות ואהבות עושים

את העולם לתחוח

כמו חפרפרת, כמו חריש.

ולחישה תשמע במקום

שבו היה הבית

אשר נחרב.

פנחס לייזר,

עורך שבת שלום, הוא פסיכולוג

"ויפל

על-צואריו, ויבך על צואריו עוד"- בכי של שמחה, של כאב, של חרטה?

יוסף בכה, יעקב לא

בכה. יוסף עוד זלגו עיניו דמעות, יעקב יבש כבר מקור דמעותיו. יוסף התמיד עוד בבכי

אפילו כשכבר נכנס יעקב בשיחה אתו – בקווים זעירים אלה משתקפת האמת לאמיתה; יעקב חי

במשך כל השנים האלה גלמוד ומבכה את בנו – כל חיי רוחו נתונים היו לאבל ולמספד על

יוסף. ויוסף – חליפות ותמורות עברו עליו. לא היה מופנה לטפח רגשות געגועיו, הדאגות

החדשות מלאו את לבו. עכשיו, בהתרפקו על צוארי אביו, נתעוררו בו זכרונות כל עשרים

שנות הפרידה, וההתרגשות הכבושה מתפרצת מתוכו בבת אחת. יעקב בתוך כך הפך כולו –

ישראל; יוסף עודנו בוכה.

(פירוש

רש"ר הירש על התורה)

"כי תועבת מצרים כל רֹעה צאן"

אמר רבי ישועה: כי פי' תועבת מצרים

משה כתב כן לגנות עבודה זרה, כי לא אמר לפרעה רק אלהי מצרים והוא אמר כי היה אלהיהם על צורת טלה, כי היו חושבים על מזל טלה שהוא מושל

בארצם, ובעבור זה לא היו אוכלים בשר, ואילו היה כן, למה לא יאכלו בשר שור

או בשר גדיים? ולפי דעתי כי אנשי מצרים בימי משה היו על דעת אנשי לנדיא"ה שהם יותר מחצי העולם וכולם הם בני חם ואינם

אוכלים בשר עד היום, גם דם וחלב ודג ובצים, והכלל כל

דבר שיצא מן החי, והם מתעבים מי שיאכל אותם, ומלאכה נמאסה בעיניהם לרעות הצאן,

וכן כתוב 'כי תועבת מצרים כל רועה צאן', ועד היום לא יניחו אדם שיאכל בשר בארצם, ואם

אחד מהם יבא בארץ נכריה, יברח מכל מקום שיאכלו בו בשר ולא יאכל כל דבר שיגע בו אוכל

בשר וכליו טמאים בעיניהם, וכן כתוב 'כי לא יוכלון המצרים לאכול את העברים לחם',

והנה יוסף כאשר היה בבית פוטיפר המשילו על הכל לבד על הלחם אשר הוא אוכל, כי לא

יגע בו בעבור שהוא עברי, ואין טעם לשאול א"כ למה היה להם מקנה כי כן יש לאנשי

לנדיא"ה, כי הסוסים והחמורים והגמלים למשא ולרכוב והבקר לחרוש, והצאן לצמר…

 (אבן עזרא שמות ח, כב)

'והיה כי יקרא לכם פרעה': יש לחוש שלכך הוא

קורא אתכם, כדי לבחור בכם אנשים למלחמתו. לפיכך, כשישאל לכם 'מה מעשיכם?' ואמרתם 'אנשי

מקנה היו עבדיך' ולא תאמרו לו בפירוש שאתם רועי צאן 'כי תועבת מצרים כל רועי

צאן' ואינו מדרך המוסר לדבר דבר שהוא נתעב בעיני המלך והס להזכיר לפניו בפירוש דבר

שהוא כנגד דתו, דאם לא כן, למה לא נתן יוסף טעם זה על דברי עצמו שאמר שהם רועי

צאן וטעמו כי תועבת מצרים… אלא אדרבה שזה נתינת טעם על שלא ציווה להם לומר שהם רועי

צאן, אמנם המלך יבין מעצמו מאחר שאנשי מקנה אתם, ודאי כולכם רועי צאן .

(כלי יקר בראשית מו,

לג)

"על הנבואה"

ההפטרה הצמודה לסדרת "ויגש" היא נבואה לעתיד-לבוא:

איחוד של יהודה ויוסף ושיקום מדיני ורוחני של העם המאוחד לאחר שהיה לשני עמים

מפורדים. נבואה זו לא התקיימה. מכאן יש לעיין ולדון במשמעות של נבואות

העתיד, של מה שנראה בדברי הנביאים כהגדת מה שיקרה. יחזקאל אמר את דבריו

לאחר שכבר גלו גם עשרת השבטים וגם יהודה…גם הושע ועמוס, אשר ניבאו על חורבן

ממלכת ישראל, מסמיכים לזה נבואה-לעתיד שישראל יחזור. זה לא אירע. ובמקרה זה, גם

אי- אפשר לקבל את התפיסה המדרשית של נבואות שלא נתקיימו עד היום – שהן נבואות

לאחרית הימים ועתידות להתקיים. עשרת השבטים, ובהם בני יוסף, נמחקו מעל- פני האדמה,

כנראה לא בהשמדה פיסית אלא בהשמדה רוחנית מהותית; הם התבוללו כליל בין העמים אשר

הוגלו ביניהם, ולא נשאר מהם זכר במציאות ההיסטורית. כבר בתקופה התלמודית אומר רבי

עקיבא, שכמונו הכיר את הנבואות על שיבת עשרת השבטים : "עשרת השבטים אינם

עתידים לחזור". הוא ידע שהם אבודים.

לא נתערערה בגלל זה אמונתו בנביאי האמת והצדק, משום שאנחנו

מבינים שדבריהם אינם הגדת דברים אשר יקרו, אלא הם הצגת תכלית ומגמה למה שיקרה

ולמה שראוי שיקרה, אשר אליו יש לצפות ואליו יש לחתור, גם אם לא ניתנה ערובה

שהוא יתגשם… נאמר בתוספות: " אין נביא מתנבא אלא מה שראוי להיות, אם

לא יהיה חטא". נביאי השקר בכל הדורות מטיפים לאמונה בוודאות של גאולה שאיננה

מותנית בשום דבר; של גאולה – גם אם אין האדם גואל את עצמו מן החטא.

(מתוך "הערות לפרשיות

השבוע" לפרופ' ישעיהו ליבוביץ' ז"ל, עמ' 35-36)