וַיִּקְחוּ אֶת מִקְנֵיהֶם וְאֶת רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכְשׁוּ

בְּאֶרֶץ כְּנַעַן

וַיָּבֹאוּ מִצְרָיְמָה יַעֲקֹב וְכָל זַרְעוֹ אִתּוֹ. (בראשית מו

, ו)

'אשר רכשו

בארץ כנען' – אבל מה שרכש בפדן ארם, נתן הכל לעשו בשביל חלקו

במערת המכפלה, אמר: נכסי חוצה לארץ אינן כדאי לי, וזהו (להלן נ ה)

'אשר כריתי לי' – העמיד לו צבורין של זהב וכסף כמין כרי ואמר לו: 'טול

את אלו'.

(רש"י בראשית מו , ו)

…אני הוא שאמרתי לאביך

"אל תרד מצרימה", אני הוא שאומר אליך "אל תירא מרדה מצרימה"

עתה, וזה "כי לגוי גדול אשימך שם", כי אמנם אם היו בניו יושבים פה היו

מתחתנים בגויי הארץ ומתערבים עמהם, אבל במצרים לא יקרה זה, "כי לא יוכלון

המצרים לאכול את העברים לחם", ובכן יהיו לגוי נבדל, כאמרם ז"ל 'ויהי שם

לגוי' – מלמד שהיו מצויינים שם".

(ספורנו שם, ג)

מפגשים וזיכרונות

עדינה שפירא

פרשת

ויגש מביאה לשיאה הדרמטי את מסכת היחסים המורכבת כל כך בין יוסף לאחיו. הסיפור החל

מסתעף מכך ש"ישראל אהב את יוסף מכל בניו" לרבות הביטויים המוחשיים לאהבה

זו, והביא אותנו למציאות שבה האחים שנאו את יוסף עד כדי כך ש"לא יכלו דברו

לשלום" (בראשית ל"ז, ד'). שנאות אינן חדשות לנו בספר בראשית, בייחוד לא אלו הנובעות מאהבות שבין

הורים לילדיהם שהובילו לתחושות נקם ולאיומי רצח. כאן השנאה מוצאת את ביטויה החזק בהעדר

ההידברות עם תוצאות קשות במיוחד.

המעניין הוא שאחרי הנאום הרהוט שנשא יהודה בפני יוסף כממונה על בית פרעה,

וכעבור שנים של התבגרות והשתלשלויות שונות, התגובה הראשונית לאחר היוודעות יוסף

לאחיו היא קצת מאכזבת. זוהי בעצם חזרה לדפוס המוכר כל כך – "ולא יכלו אחיו

לענות אתו" (בר' מ"ה, ג'). רגע חשיפת זהותו של יוסף הוא הקטרזיס הגדול שכולנו ציפינו

לו והוא נענה בשתיקה רועמת. אפילו הכתובים עצמם מכירים במבוכה הרגעית ומתערבים כדי

למלא את חלל הריק שנפער. הכתובים מביאים בפנינו את אחת הסיבות המוכרות יותר למניעת

הידברות – "כי נבהלו מפניו" (שם). לא השנאה, כפי שתירצו האחים קודם לכן את

שעיכבם מלדבר, אלא הבהלה. בהלה מפני מה שיעשה להם יוסף כדברי חזקוני, או אולי מפני

הבושה העצמית, כדברי רש"י, או שמא כדברי הנצי"ב, בהלה מפני התגשמותם של

חלומות הנעורים של יוסף (אמביציות שהם עצמם לא הצליחו לפתח…). אך השורה התחתונה

היא אותה תגובה אינסטינקטיבית – עם יוסף לא מדברים. כבר לא יודעים איך לדבר. ההימנעות

מהידברות במשך כל שנות הקשר יצרה דפוסים קבועים שלא בנקל ניתן לשנותם, בוודאי שלא

בעת משבר ומצוק.

כעבור שניות מספר, יוסף

שכוחו בפיו וביכולתו להידבר עם אנשים שונים, מחלץ את הקורא (והאחים) מהקיפאון אליו

נקלענו. הוא מבקש מהאחים "גשו נא אלי" (בר' מ"ה, ד'), ואז מגולל הסבר מרגש על כך כי כל השתלשלות

חייו הם מעם אלוהים ולא בגין מעשיהם. הוא פורט על נימי הרגש שיעלו סביב האיחוד

המחודש בין הבן והאב. לסיומם של כל הדברים עושה יוסף מעשה סימבולי ללא מילים: הוא

נופל על צווארי בנימין אחיו, בוכה ומנשק את כל אחיו. ורק "אחרי כן דברו

אחיו אתו".

יוסף שובר את החומה

התקשורתית שנוצרה בין האחים. על פי עדותו, יוסף עשה במתכוון את הצעד הראשון והתגבר

על עצמו כדי לחלץ אותם ממלכודת השתיקה – "והנה עיניכם רואות… כי פי

המדבר אליכם" (בר' מ"ה, י"ב). ואכן הוא הצליח לפתוח את נתיבות ההידברות. עד כדי כך

חשוב התהליך הזה, עד כי תוכנה של ההידברות אינה מובאת בפנינו, אלא רק עצם קיומה. ייתכן

וכל אלו יספקו בסיס נאה לפסיכולוגים לבחון כיצד לבסוף נשבר הקרח והשתנתה האווירה ומה

היה הרגע שבו האולם המהדהד משתיקה הצליח להכיל דיבור אינטימי בין אחים שלא הידברו ביניהם

מעולם.

אך אני אבקש דווקא

להסב את תשומת ליבנו לנקודה נוספת שלדעתי חשובה מאוד לענייננו. כאמור, חלק מהעדר

ההידברות נעוץ בדפוס שהיה מקובל והשתרש בלא משים אצל בני יעקב לאורך כל שנות

נעוריהם. הואיל וכך, ייתכן וגם שבירת השתיקה בין יוסף ואחיו, הצליחה דווקא בשל כך

שהיא העלתה מנבכי התת מודע תהליך מוקדם יותר בתולדות המשפחה. יעקב, האב, היה הרי

ביחסים קשים אף הוא עם אחיו. לפני מספר שבועות קראנו על המפגש הדרמטי בין יעקב

ועשו. מפגש זה, במובחן מהמפגש הנוכחי, היה מלווה בהרבה הכנות מתוחות ומחושבות. אך גם

כאן רכיב חוסר הוודאות, לצד הפחד, ממלא תפקיד משמעותי. יעקב מנסה לגשת אל אחיו, אך

עדיין אינו יודע מה יעלה בגורלו. והנה אנחת הרווחה מגיעה דווקא מצידו של עשו. מה

הוא עושה? "וירץ עשו לקראתו ויחבקהו ויפל על צווארו וישקהו ויבכו"

(בר'

ל"ג, ד') . רגע זה היה ללא

ספק משמעותי בחייו של יעקב. האם ייתכן שאותם גינוני חיבה קטנים נחרטו בתודעתו של

יעקב ועברו בירושה לבניו כגינונים אשר מאותתים כי ניתן לצאת מן האלם?

אני

מאמינה שהמפגש זה אכן הטביע את חותמו במשפחה. אולי בשל כך, בראותו כי אינו מצליח

להידבר עם אחיו, בחר יוסף לחזור דווקא על אותם צעדים זכורים וטעונים. "ויפל

על צוארי בנימין אחיו ויבך ובנימין בכה על צואריו. וינשק לכל אחיו ויבך

עליהם" (בר' מ"ה, י"ד – ט"ו). יוסף שיחזר במעשיו רגע שמזוהה אינטואיטיבית עם היכולת

להסיר את המעצורים ולנשום לרווחה. "ואחרי כן דברו אחיו עמו" (שם). יוסף

ללא מילים הזכיר לאחיו שמערכת יחסים של איבה וחוסר הידברות, עד כדי רצון של אחד

לרצוח את השני, אינו חייב להיות נצחי. החזרה על אותן הפעולות ממש – ליפול זה על צווארו

של זה, להתנשק ולבכות- מזכירים כי הפחד והריחוק המאפיינים את המפגש עם האח שהפך

לאויב, אינם הזיכרון היחיד שנחלו כחלק ממורשת אביהם.

אך חשוב שנזכור כי

צעדים אלו רק פתחו את ההידברות. הם לא הפשירו את כל החשדות ולא העלימו הפחדים

שליוו את הסכסוך בין יעקב ועשו (וראו למשל המדרשים על הנקודות מעל הפועל

"וישקהו"), כמו שגם אין בכוחו לעשות זאת בין יוסף ואחיו (כפי שנראה לאחר

מות יעקב). צלו של הסכסוך בין יעקב ועשו, יצר מן הסתם מתח נלווה שלא הרפה מכל בני

המשפחה והעיב כמודל על יכולת ההידברות ביניהם. נראה לי שדווקא בשל כך רגע ההתחברות

בין יעקב ועשו היה כל כך חזק בתודעה המשפחתית.

בשמעו את סיפור המעשה ייתכן ויעקב מכיר בחוסר השקט שנגרם למשפחתו בשל

ההיסטוריה הלא פתורה שהביא עמו. הוא נזכר בשיחתו האחרונה עם עשו בעת שנפגשו. עשו

הודיע "יש לי רב, אחי, יהי לך אשר לך" (בר' ל"ג, ט'). עשו העיד כי הוא משלים עם החלוקה בין האחים,

אולי אפילו, כדברי הרד"ק, חתם על הברכות שניתנו ליעקב. אך יעקב לא היה מסוגל

להרפות. "קח נא את ברכתי" (בר' ל"ג, י"א) הוא מבקש בבהלתו. אולי הייתה זו בהלה מפני מה

שעשיו יעשה לו, או מפני שבוש במעשה התרמית שלו, או שמא נבהל מיכולתו של אחיו להתעלם

מהעבר ולפתוח דף חדש, כאשר הוא עדיין חש בחוסר נוחות לנוכח העבר הטעון.

כעת, לקראת סוף חייו,

ואחרי אין ספור תלאות, מבין יעקב כי עליו לסתום את הגולל בלבו על סכסוך עתיק יומין

כדי להכניס לתוך ביתו אמון ביכולת הפיוס. הוא אינו יכול לדבר על חשיבות ההידברות

בין בניו, כאשר הוא עצמו טרם יישב סכסוך מעברו. יעקב חוזר כעת על ביטוי ההשלמה של

עשו אחיו – "רב, עוד יוסף בני חי". כעת, אינני פוזל כבר לכיוונו

של אחי, בוחן מה יש לו ומה חסר לי. כעת אני מברך על מה שיש לי ומעריך זאת יותר. ייתכן

וזה מסביר גם את שיכול ידיו של יעקב בבואו לברך את אפרים ומנשה, כאילו מעיד כי

כבר אינו עומד על טקסיות הבכורה, ומשלים עם הברכה המיועדת לכל בן, באשר הוא.

יעקב מבין שמצבים בהם

נמנעת הידברות, אינם פועל יוצא של גורם יחיד. אכן, הנסיבות משפיעות על המצב ומתגלגלות

כמו כדור שלג. אך תובנה נוספת חשובה הייתה כאן, בתחילה של יוסף ואחר כך של אביו. קיומו

של נתק תקשורתי במישור אחד, עד כמה שהוא נראה מרוחק ממישורים אחרים, תורם לא מעט

לדפוסי התקשורת והניכור. מערכת היחסים שבין יוסף ואחיו אינה מנותקת ממערכת היחסים

שנקבעה בין יעקב ועשו. כעת יעקב יוצא עם כל בניו ובנותיו, מקנהו ורכושו. זוהי היציאה

השנייה שלו עם פמליה כה נכבדת, אך המטען הפעם הוא של שנות הסכסוך לא רק בינו לבין

אחיו, אלא גם להשלכותיו של סכסוך זה על משפחתו שלו. בכדי להגיע למפגש עתידי בין

בני משפחתו, הוא מוכרח להתייחס למכלול המפגשים ומערכות היחסים שבעברו.

עדינה שפירא,

מסיימת תואר במשפטים באוניברסיטה העברית, עוסקת בחינוך ופעילה בשיתוף פעולה חינוכי בין

ישראלים ופלשתינים.

"איזהו גיבור? העושה שונאו לאוהב"

אמר רבי שמעון: כל הרקיע

של מים, והמלאכים של אש,"ומשרתיו אש לוהט" ואין המים

מכבין את האש, ולא האש שורף את המים, יהודה ויוסף זה ארי וזה שור,

אתמול מתנגחין זה עם זה ועכשיו הוא משלחו אצלו שנאמר: "ואת יהודה

שלח לפניו" הוי אומר: "עושה שלום במרומיו".

(מדרש תנחומא: ויגש, סימן ו)

"על הנבואה"

ההפטרה

הצמודה לסדרת "ויגש" היא נבואה לעתיד-לבוא: איחוד של יהודה ויוסף ושיקום

מדיני ורוחני של העם המאוחד לאחר שהיה לשני עמים מפורדים. נבואה זו לא התקיימה.

מכאן יש לעיין ולדון במשמעות של נבואות העתיד, של מה שנראה בדברי הנביאים כהגדת

מה שיקרה. יחזקאל אמר את דבריו לאחר שכבר גלו גם עשרת השבטים וגם יהודה… גם

הושע ועמוס, אשר ניבאו על חורבן ממלכת ישראל, מסמיכים לזה נבואה-לעתיד שישראל

יחזור. זה לא אירע. ובמקרה זה, גם אי- אפשר לקבל את התפיסה המדרשית של נבואות שלא

נתקיימו עד היום – שהן נבואות לאחרית הימים ועתידות

להתקיים. עשרת השבטים, ובהם בני יוסף, נמחקו מעל- פני האדמה, כנראה לא בהשמדה

פיסית אלא בהשמדה רוחנית מהותית; הם התבוללו כליל בין העמים אשר הוגלו ביניהם, ולא

נשאר מהם זכר במציאות ההיסטורית. כבר בתקופה התלמודית אומר רבי עקיבא, שכמונו הכיר

את הנבואות על שיבת עשרת השבטים : "עשרת השבטים אינם עתידים לחזור".

הוא ידע שהם אבודים.

לא נתערערה

בגלל זה אמונתו בנביאי האמת והצדק, משום שאנחנו מבינים שדבריהם אינם הגדת דברים

אשר יקרו, אלא הם הצגת תכלית ומגמה למה שיקרה ולמה שראוי שיקרה, אשר אליו

יש לצפות ואליו יש לחתור, גם אם לא ניתנה ערובה שהוא יתגשם… נאמר בתוספות:

"אין נביא מתנבא אלא מה שראוי להיות, אם לא יהיה חטא". נביאי

השקר בכל הדורות מטיפים לאמונה בוודאות של גאולה שאיננה מותנית בשום דבר; של גאולה

– גם אם אין האדם גואל את עצמו מן החטא.

(מתוך

"הערות לפרשיות השבוע" לפרופ' ישעיהו ליבוביץ' ז"ל, עמ' 35-36)