"חֲזַק חֲזַק וְנִתְחַזַּק"

"אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ יַעְזֹרוּ וּלְאָחִיו יֹאמַר חֲזָק" (ישעיהו מ"א, ו')

בגיליון זה אנו נפרדים

מאיוריו של הרי לגנבהיים

שליווה אותנו לאורך שנים רבות.

דברי תודה והוקרה להרי בעמוד

האחורי של הגיליון.

שישו ושימחו: מורשת "קהילת יעקב" בלבד או גם בית יעקב?

דבורה וייסמן

נדמה שכל שנה הולך וגדל מספרן של הקהילות בארץ ובתפוצות בהן נשים נוטלות חלק פעיל בחגיגות שמחת התורה. לפני דור או שניים, התפקיד של נשים ביום זה היה בסך הכול לצפות בריקודיי הגברים בבתי הכנסת, ואולי גם להכין קידוש מורחב. מצב זה החל להשתנות בקומץ של קהילות באמצע שנות השבעים של המאה שעברה, בהתחלה בירושלים (ובניו-יורק). שתי ה"אימהות" של הפמיניזם הדתי בישראל,  הן הגברת פנינה פלאי ז"ל והשנייה ד"ר נעמי כהן ז"ל מחיפה.

פנינה פלאי הייתה מארגנת בביתה חגיגות שמחת תורה לנשים, אירוע חריג ויצא דופן.

ועדין הנשים נעדרו ממעגלי הרוקדים, הקוראים והעולים, בשל בעיה הרבה יותר עמוקה. חג שמחת התורה חל פעם בשנה, אך במשך השנה כולה, קהילות ישראל ברובן עדיין הזניחו את ההשכלה התורנית של הבנות. הפטור של נשים ממצוות תלמוד תורה והיעדר מסורת של מוסדות חינוך לבנות, בעצם עד המאה העשרים, העמידו  את הנשים הלמדניות כ"יחידות סגולה". ברוב התקופות וברוב המקומות, הבנות זכו רק לחינוך בלתי-פורמאלי בבית, על ידי מעין חניכות או שׁוּלְיָאוּת אצל אימהותיהן ו\או קרובות משפחה אחרות.

הבנות היו פטורות מלימוד תורה והיו אפילו קהילות שבהן היה אסור ללמד אותן תורה, או לפחות ללמד באמצעות ספרים. יש סיפור ידוע מהתלמוד הירושלמי במסכת סוטה המייצגת גישה מחמירה זו:

מטרונה שאלה  את רבי לעזר: (ר' אליעזר בן הורקנוס, אשר מצוטט במשנה סוטה ג:ד כאומר, "המלמד את בתו תורה מלמדה תיפלות") מפני מה חט(חטא) אחת במעשה העגל והן מתים בה שלוש מיתות? אמר לה: אין חכמתה של אשה אלא בפלך, דכתיב "וכל אשה חכמת לב בידיה טוו"(שמות לה:כה) אמר לו הורקנוס בנו: בשביל שלא להשיבה דבר אחד מן התורה איבדת ממני שלוש מאות כור מעשר בכל שנה. אמר ליה: יישרפו דברי תורה ואל יימסרו לנשים.^[1]

המטרונה, שהייתה בין התומכים של בית המדרש, שאלה לימודית רצינית שזוכה אחר כך להתייחסות עניינית בתלמוד. אך מפני שהיא אישה, ר' אליעזר מסרב לתת לה מענה. בנו מתלונן לא על הפגיעה בכבודה האנושי של השואלת אלא על האפשרות שיחול הפסד כספי לו ולמוסד הלימודי שלו. האישה היחידה שמוזכרת בכל התלמוד כמשתתפת פעילה בלימוד היא ברוריה שמופיעה בערך עשר פעמים במקורות. אולי הסיפור המוכר ביותר הוא זה שמובא בפירוש רש"י למסכת עבודה זרה י"ח עמ' ב'. ואין לנו מקור קדום יותר. בסיפור המדובר ברוריה מתלוננת אצל בן זוגה, ר' מאיר, על אמרת חז"ל, "נשים דעתן קלה". ר' מאיר ואחד מתלמידיו רוקמים קנוניה כנגד ברוריה, בה התלמיד מנסה לפתותה. לאחר ניסיונות רבים, ברוריה נכנעת. כשנודע לה מה שהתרחש מאחורי גבה, היא חנקה את עצמה מרוב בושה, ור' מאיר נמלט (כנראה שגם הוא התבייש). רבים רואים בסיפור זה את ההצדקה לפטור של נשים מלימוד, במקום לראות בו סיפור מצער על מעשה לא בריא של רב ותלמידו. הטקסט התלמודי הגדיל לעשות בקוראו לאירוע זה "מעשה ברוריה"

בהקשר זה חשוב להביא גם את הפסיקה של הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה א:י"ג.

אשה שלמדה תורה יש לה שכר, אבל אינו כשכר האיש מפני שלא נצטווית, ואף על פי שיש לה שכר צוו חכמים שלא ילמד אדם את בתו תורה, מפני שרוב הנשים אין דעתן מכוונת להתלמד, ומוציאות דברי תורה לדברי הבאי לפי עניות דעתן. אמרו חכמים כל המלמד את בתו תורה כאילו למדה תיפלות, במה דברים אמורים—בתורה שבעל פה, אבל תורה שבכתב לא ילמד אותה לכתחילה ואם לימדה אינו כמלמדה תיפלות.

אצל הרמב"ם, הלימוד איננו שווה ללימוד של גבר, מפני שהאישה איננה מצווה. אבל בכל זאת, יש לו ערך מסוים, בתנאי שמדובר בתורה שבכתב וגם זה רק בדיעבד. העילה לפטור היא פגם אינטלקטואלי שנמצא לדבריו אצל רוב הנשים, מה שמשאיר אפשרות לאותן יחידות סגולה לצאת מהרוב כיוצאות מן הכלל. לפניו, היו אחרים, וביניהם רש"י (על אף השמועות על בנותיו הלמדניות,) שהבינו את הפטור כפגם מוסרי כיוון שלימוד התורה מכניס בנשים סוג של ערמומיות המביאה אותן לעשייה בהסתר של דברים בלתי רצויים.

תפיסת נחיתותן האינטלקטואלית של הנשים נעשתה לכעין נבואה המגשימה את עצמה. לא לימדו נשים בטענה שאין להן כלים אינטלקטואליים המספיקים להבין את החומר הנלמד לעומקו, וכלים אלה לא התפתחו אצלן מפני שלא למדו ונשארו במצב של בורות ובערות. במשך מאות שנים של היסטוריה יהודית, יש לנו ידיעות מועטות על נשים יהודיות שלמדו או לימדו. אחת היוצאות מן הכלל הייתה אוסנת בראזני (1590-1670) בכורדיסטן, שעמדה בראש הישיבה שהקים אביה. בדת הנוצרית, לעומת זאת, היו נשים משכילות רבות שזכו למימוש הפוטנציאל האינטלקטואלי-תרבותי שלהן כנזירות. הניידות הזאת כלפי מעלה נחסמה בפני הנשים היהודיות.

לקראת סוף המאה השמונה-עשרה באשכנז היו קהילות שהנהיגו שיעורים יותר פורמאליים לבנות, אך התכנים היו דלים. לימדו אותן קרוא וכתוב, ומלאכות הבית, ויסודות הדת, אבל בלי לימוד המקורות. מי שחולל מהפכה של ממש בחינוך הבנות היה הרב שמשון רפאל הירש, במאה ה19. אמנם ההיקף של לימוד הבנות היה מצומצם לתנ"ך פרשנות ומחשבת ישראל, אך את הנושאים האלה הבנות למדו באופן מעמיק, מתוך ספרים. ובכל זאת, במבצר האורתודוכסי של מזרח אירופה, הביטו על מפעלו של הרב הירש כעל קרב מאסף כנגד הרפורמה וההתבוללות. קרב שבו ניתן למתוח את גבולות המותר, מה שלטענת הרבנים במזרח היבשת לא היה נחוץ להם או לקהילותיהם.

ב1903, בכנס רבנים שהתקיים בקראקוב, קם הרב מנחם מנדל לנדאו, האדמור מזווירצ'ה, והאשים את עמיתיו בהזנחת חינוך הבנות. הוא הציע פתרון לבעיה על ידי הקמת בתי ספר יהודיים־דתיים לבנות. הצעתו נדחתה כמעט פה אחד. הוועידה קיבלה החלטה, שעל ההורים לחזק את חינוך הבנות בבית, אך לא במסגרת בית הספר. בחלטה הזו הייתה התעלמות מן המצב החברתי הרווח, שבו למדו בנות רבות מחוץ לבית, אבל במסגרות לא יהודיות ולעיתים כנסייתיות.

לקח עוד ארבע-עשרה שנים נוספות, מלחמת עולם, ותופרת אמיצה ומסורה מקראקוב, לשנות את המצב. שרה שנירר צאצאית של משפחה מיוחסת. לאילן היוחסין שלה, כמה מאות שנים קודם לכן משתייכים הב"ח (בית חדש-הרב יואל סירקיס) והש"ך (שפתי כהן-הרב שבתאי הכהן). בתור ילדה ונערה שנירר לא למדה בבית ספר אך קלטה הרבה תורה בביתה והייתה אוטו-דידקטית. בזמן מלחמת העולם הראשונה, משפחתה עברה באופן זמני לווינה, שם היא נחשפה לקהילה ברוח הרב הירש. החוויה הזאת השפיעה עליה עמוקות. עם חזרתה לפולין, היא הקימה חוג לימוד לנשים, ספריה, ואחר כך גם בית ספר לבנות.  מאותו בית הספר יחיד שהיא ייסדה ב1917, צמחה תנועה שלמה שלימים נקראה רשת בית יעקב. (כמו שכותב רש"י בשמות י"ט: ג,"…כה תאמר לבית יעקב…" "לבית יעקב, אלו הנשים…") על אף התנגדות חריפה בחוגים מסוימים(היו קיצונים שקראו לבתי ספר אלה "בית עשיו") המפעל גדל ושגשג. ערב מלחמת העולם השנייה, ברשת בית יעקב היו מאות בתי ספר ברחבי העולם היהודי, עם למעלה מארבעים אלף תלמידות.  ב1918 בירושלים, ייסדה חנה שפיצר בית ספר לבנות עם מאפיינים דומים, אך עם אופי ציוני. בהמשך נוסדו בתי ספר בישראל ובחו"ל, בזרמים שונים של היהדות הדתית, בהם למדו בנות או לפעמים בנות ובנים ביחד (כגון “חורב" ו"מעלה"). ב1930 נוסד בברוקלין בית ספר דתי-ציוני לבנות  בשם "שולמית."

הרב יוסף דב סולובייצ'ק ורעייתו סייעו בהקמת בית ספר מעורב בבוסטון, "מימונידס" ב1937. שם למדו ביחד בנים ובנות בכל המקצועות, כולל גמרא. כשנפתחה מכללת שטרן כחלק הנשי של אוניברסיטת ישיבה בניו-יורק ב1954, נתן הרב סולובייצ'יק את השיעור הפותח אך במשך עשרות שנים, מחוץ לאוניברסיטאות, לא היה מענה לנשים מבוגרות שביקשו להמשיך את לימודיהן התורניים המתקדמים.

מת"ן, המכון התורני לנשים מייסודה של הרבנית מלכה בינה, הוקם בירושלים ב1987 ומאז נפתחו סניפים רבים נוספים. מאז, נוסדו מרכזי לימוד רבים וטובים שבהם נשים יהודיות מתעמקות בלימוד. במאה שלנו, יש תוכניות להסמכת נשים לרבנות, גם בזרם "האורתודוכסי המודרני" או "הפתוח". יש כבר תלמידות שלמדו ממורות שלמדו אף הן ממורות. התופעה מושרשת בקהילות, בעיקר בישראל ובארה"ב. פה ושם יש תוכניות דומות בתפוצות אחרות. יש גם אלפי נשים הלומדות את "הדף היומי".

האם המהפכה המרשימה הזו תיתן את אותותיה בלימוד התורה הכללי? האם פרשנותן של נשים תהיה שונה מזו של הגברים? האם הנשים יביאו  לעולם התורה תרומה ייחודית?

[1] לפי הגרסה המופיעה באליקים ג. אלינסון, האשה והמצוות, ספר ראשון: בין האשה ליוצרה, (תשמ"ב), עמ' 151-152. רצוי להזכיר גם את הספר שלצערי יצא רק באנגלית, 'מילים עולות באש', של וונסה אוקס (1990) יש בארץ רשת בתי ספר דתיים לבנות שנקראת "פלך" אולי בהתרסה נגד סיפור זה.

ד"ר דבורה (דבי) וייסמן – מוותיקי עוז ושלום הייתה בין המייסדים של קהילת ידידיה בירושלים. עסקה בהיסטוריה החברתית של נשים יהודיות ובדו־שיח וחינוך בין־דתי.

ללמד תורה לרבים

"ויקץ שלמה והנה חלום" (מלכים א ג טו) אמר ר' יצחק: חלום היה עומד על כנו, חמור נוהק והוא יודע על מה נוהק, צפור מצויץ והוא היה יודע על מה מצויץ. מיד: "ויבוא ירושלים ויעמוד לפני ארון ברית ה' ויעל עולות ויעש שלמים ויעש משתה לכל עבדיו"  (מלכים א ב טו)–  אמר ר' אלעזר: מכאן שעושין סעודה לגומרה של תורה. אמר ר' יודן: ללמדך שכל מי שמלמד תורה ברבים זוכה ששורה עליו רוח הקודש. שכך עשה שלמה שלמד ושרתה עליו רוח הקודש ואמר ג' ספרים: משלי וקהלת ושיר השירים.

(שיר השירים רבה א ט)

תודה להרי לנגבהיים המדען והצייר

יש כמה דברים המאפיינים את 'שבת שלום': אין פרסומות, העיצוב פשוט, דברי התורה מבטאים עמדה ערכית ללא עיסוק בפוליטיקה מפלגתית.

אך הדבר העיקרי והבולט לעין הוא האיור בעמוד הראשון, פרי יצירתו של הרי לנגבהיים, המהווה מעין מדרש חזותי על פסוק או מדרש מפרשת השבוע, עם רמזים לחיינו כאן ועכשיו.

להרי, איש מדע ומעשה, שעסק בחייו המקצועיים באימונולוגיה, יש נשמה אמנותית וכישרון מיוחד. הוא מיטיב, מאז שנותיו הראשונות של דף שבת שלום, להתאים את האיור לרעיונות ולערכים של הדף ובכך ליצור מעין "כרטיס ביקור" לכל פרשה תוך הדגשת זווית ייחודית המשלבת הבנה עמוקה והומור עדין.

אנחנו מודים לך מקרב לב, הרי היקר, על שתרמת מכישרונך בהתנדבות, במסירות בנועם ובחן לאורך שנים רבות. קשה לדמיין את שבת שלום ממשיך בלי תרומתך הייחודית. בשם כל הקוראים והכותבים אנו מאחלים לך עוד שנים רבות וטובות של עשיה מבורכת. ובהצלחה בחקר, עיון ואיור של סיפורי עגנון. ובעוד ידך נטויה, שתזכה להציג את מעשה אומנותך במקומות רבים וטובים.