כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר:

 מָה הָעֵדֹת

וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם?

וְאָמַרְתָּ לְבִנְךָ: עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה

בְּמִצְרָיִם

וַיֹּצִיאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה. (דברים ו, כ-כא)

כי ישאלך בנך מחר – יש מחר שהוא אחר זמן.

(רש"י

שם, שם)

כי ישאלך בנך מחר וכו' – ענין זאת הפרשה שלא נאמר ביאה בארץ, הוא על

זמן הגלות שישראל גולים מן הארץ, ואז ישאל הבן לאמר מה העדות והחקים כו', כיון

שגליתם מן הארץ, ועל זה משיב האב שהשי"ת הוציאנו מארץ מצרים, למען הביא אותנו

להארץ אשר נשבע לאבותינו, ויצונו לעשות החקים האלה לחיותנו כיום הזה שאנו מוכנים

להארץ, כן גם היום נהיה מוכנים בתקוה כי יביא אותנו להארץ הטובה ובשמירת העדות

נירא מהשם יתברך שזה הטוב האמתי והאומה מקויימת בגולה לחיות האומה שתהא ראויה

לתכלית הנרצה, בשכר שנשמור החוקים, כאשר צונו בעת התגוררנו במדבר בלא אהל ומחסה.

(משך

חכמה שם שם)

שמע ישראל, חורבן

וגאולה

דליה מרקס

אם תשאלו יהודים, ויהיו אלה אנשים ונשים המגדירים עצמם חילונים, דתיים או

מסורתיים, מהו המשפט היהודי ביותר שהם יכולים להעלות על דעתם, סביר להניח שרבים

מהם יענו ללא היסוס: "שמע ישראל". אכן, בקריאה קצרה זו מקופלת לה האמונה

באל, האמונה בייחודו ותפישת ישראל כעם. אך מלבד הרעיונות הנשגבים המבוטאים במילות

השמע, יש לַפסוק משמעות רגשית עמוקה ביותר. מילות "שמע ישראל" נהגות

בהקשרים ליטורגיים מגוונים (בחטיבת תפילה מיוחדת בשחרית ובערבית, בברכות השחר, בעת

הוצאת ספר התורה, בקריאת שמע שעל המיטה, בווידוי שכיב מרע ועוד) והן נכתבות על קלף

המזוזה ועל התפילין.

המשנה הראשונה במסכת ברכות, המסכת הראשונה של המשנה, פותחת בשאלה בענייני

אמירת השמע: "מאימתי קורין את שמע בערבין". המשנה אינה מספקת את מילות

הקריאה ולא את נוסחן של הברכות שעוטרות אותה, היא אף אינה קובעת שיש לקרוא את השמע

בערב ובבוקר אלא פותחת בשאלה הטכנית לכאורה בעניין זמן הקריאה. האם הפתיחה ה'טכנית'

של המסכת (ושל המשנה כולה) נובעת מכך שכולם ידעו והכירו את הטקסט, או אולי בעלי

המשנה רצו להעניק בדרך זו סמכות לפרקטיקה שלא הייתה מספיק מוכרת ומקובלת? אין באפשרותנו

להכריע בשאלה זו.

"שמע ישראל" הוא הטקסט הליטורגי הראשון שפעוטות לומדים לומר, זהו

ההיגד האחרון שאותו אמור אדם לומר לפני השינה; אדם אמור לסיים את מסכת חייו

בווידוי המסתיים במילות "שמע ישראל". בתולדות עם ישראל שזורים מעשים באנשים

שמתו על קידוש השם ומילות קריאת הייחוד על לשונם, למן רבי עקיבא, שנשמתו יצאה ב"אחד"

של השמע כשעינוהו הרומאים למוות על שלימד תורה ברבים (בבלי, ברכות סא, ב) ועד טבוחי מחנות ההשמדה באירופה, שהלכו אל מותם כשמילות "שמע ישראל"

על שפתותיהם. שש מילות הקריאה היו עתים מילות התפילה היחידות שהעבירו אנוסי ספרד

לילדיהם במשך דורות. על אף ההתר של המשנה לומר קריאת שמע בכל לשון (סוטה ז, א) נאמרה הקריאה בעברית גם בבתי כנסת שבהם התקיימה רוב התפילה בשפת המדינה.

הפרשה הראשונה של השמע באה בפרשת השבוע שלנו,

פרשת "ואתחנן". הקוראים יכולים לדמיין את הלך רוחו של משה רבנו, המזכיר בראש

הפרשה את סירובו של הקב"ה להיעתר לתחינתו להיכנס לארץ ישראל. אותו מנהיג עומד

עתה מול עמו ומצווה אותם ציווי מנטלי ורגשי חמור מאד: "וְאָהַבְתָּ אֵת ה'

אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ" (דברים ו, 5).¹

לא ברור מתי החלו ישראל לקרוא את "שמע ישראל", אנו נתקלים בקריאת

שמע על שלוש פרשותיה כשהיא עטורה בברכות כבר במשנה, כחלק מעבודת הקודש של הכהנים

בבית המקדש השני. אחרי שחיטת קרבן התמיד של הבוקר, ניתוחו והמלחתו ולפני הקטרת

הקטורת והמשך עבודת התמיד, היו יורדים הכהנים ללשכת הגזית. כאן ניתן התיאור הבא:

אָמַר לָהֶם הַמְּמֻנֶּה: בָּרְכוּ בְרָכָה

אַחַת, וְהֵן בֵּרֵכוּ.

קָרְאוּ עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים,

"שְׁמַע", "וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ", "וַיֹּאמֶר".

בֵּרְכוּ אֶת הָעָם שָׁלשׁ בְּרָכוֹת, "אֱמֶת וְיַצִּיב", וַ"עֲבוֹדָה",

וּ"בִרְכַּת כֹּהֲנִים" (מסכת תמיד פרק ה, משנה א).

לפי התיאור הזה, הכהנים היו קוראים את השמע

במהלך עבודת הקודש שלהם בבית המקדש. כמו בכל תיאורי חז"ל של עבודת בית המקדש,

לא ברור האם יש כאן תיעוד היסטורי של ממש, או השלכה מאוחרת מימי התנאים. כמו כן,

לא ברור האם התקיימה קריאת שמע מחוץ למקדש על ידי המוני ישראל, יש יסוד להניח

שהתשובה לשאלה זו היא חיובית.

מעניין לראות שעם אמירת פרשיות השמע וברכותיה,

היו נקראים בבית המקדש "עשרת הדברים", עשרת הדברות, המופיעים גם הם (בפעם

השניה, לאחר שבאו בפרשת "יתרו") בפרשת השבוע שלנו. כידוע, המנהג לקרוא

את עשרת הדברות במסגרת קריאת שמע וברכותיה לא השתמר. רב שמואל בר נחמן ורב מתנא

בתלמוד הירושלמי מציעים הסבר לדבר:           

בדין היה שיהיו קורין עשרת הדברות בכל יום.

ומפני מה אין קורין אותן?

מפני טענות המינין,

שלא יהו אומרים: אלו לבדן ניתנו לו למשה

בסיני. (ירושלמי

מסכת ברכות ט, ע"ב; א, ג)

כלומר, ראוי היה לקרוא את עשרת הדברות, אבל

אין עושים כך מפני "תרעומת המינים" (ויש הקוראים – "תערומת

המינים"). נטען שהשמטה זו היא עשיה אמירה פולמוסית של חז"ל נגד הנוצרים

הקדומים שהתנערו מכל מצוות התורה ודבקו בעשרת הדברות כחוקים מוסריים שהם לבדם

מחייבים.² חז"ל ביקשו להראות שאין לעשרת הדברות מעמד מיוחד וכי כל

התורה כולה היא קדושה. מסיבה זו השמיטו את אמירת הדברות בתפילות היומיום, מסיבה זו

קבע גם הרמב"ם שאין לעמוד בעת קריאת עשרת הדברות.³

* * *

לוח השנה היהודי מצעיד אותנו שוב ושוב במבוך

ההיסטוריה, בכל שנה ושנה אנו חווים מחדש את קורות עמנו לאורך הדורות כאילו אנחנו

עצמנו עברנו אותם. לפני שלושה שבועות נפתח מעגל של חורבן, בי"ז בתמוז ציינו

את ראשית מעגל "תלתא דפורענותא", שלושת השבועות של בין המֵצרים, שבהם

אנו עוברים עם אנשי ירושלים החוזים במצור המתגבר ובחורבנו הצפוי של בית המקדש

ועינייהם כלות. בימים אלה אין עורכים חתונות, לפי מנהגי עדות אשכנז ולא נהוג לקיים

אירועי שמחה ועליצות ומשנכנס אב ממעטים בשמחה (משנה תענית ד, ו). האבל על חורבן

בית המקדש מגיע לשיאו בתשעה באב, יום חורבנם של שני בתי המקדש בירושלים לפי

המסורת. אך כמו השוקע במים אשר צולל במים רבים ובהגיעו לקרקעית בוטש בה ברגליו

ומתחיל לעלות עד שהוא צף שוב מעל פני המים, כך כבר בתפילת המנחה בתשעה באב האבל

מופג מעט בדברי נחמה. בשבועות מתשעה באב ועד ראש חודש אלול, "שבעתא דנחמתא",

קוראים נבואות נחמה ותיקון.

רבים מבני עמנו אינם מייחלים להקמתו של בית

מקדש שלישי. ונשאלת השאלה מה הטעם להתאבל על חורבנו של בית מקדש שפולחנו נראה לרבים

מאיתנו לא מתאים לזמננו ואולי אף מרתיע? היו קריאות לאורך ההיסטוריה לבטל את יום

התענית אבל משמעותו לא עומעמה מעולם, תשעה באב הוא יום של אבל וצער על קודש שחרב

ועל בית תפילה שנהרס ביד שונאת. ביום זה אני משווה לנגד עיניי דמיוני את טיטוס

שחדר לבית קודש הקודשים בפראות ובחרב שלופה, נזכרת בתמונות בתי הכנסת הבוערים בליל

הבדולח בגרמניה, מעלה על דעתי גם בתי כנסת שנשרפו וחוללו בידי בני עמנו (כן כן, גם

פה אצלנו בירושלים הבנויה) אני חושבת גם על בתי תפילה של עמים אחרים ששנאה וקנאות

גרמו להשמדתם ומייחלת לכך שנזכור שה' אחד, גם אם שמות רבים לו.

* * *

הצירוף של קריאת פרשת "ואתחנן" ובה

עשרת הדברות וקריאת "שמע ישראל" מיד אחרי תשעה באב הוא חשוב ומשמעותי.

לעמים רבים היו מקדשי תפילה מפוארים ומרשימים בהרבה משני המקדשים של ישראל

בירושלים. עם פלישת אויב והחרבת ההיכלות האלה, הפכו העמים שבנו אותם לאנקדוטות

בספר ההיסטוריה: משהושמד המרכז הרוחני, התרבותי , החברתי והכלכלי, שוב לא היה

לעמים אלה מה שיאחד אותם.

לא כך בישראל. על אף הבלבול, האימה והייאוש עם

חורבן בית המקדש השני ונפילת המרכז בירושלים, לקחה קבוצת מנהיגים רוחניים אמיצה

ונחושה על עצמה את ההנהגה והקימה את המרכז ביבנה. רבנים אלה, שבראשם עמד רבן יוחנן

בן זכאי, נתנו לבני העם ההמומים פתח לתקווה ומשמעות חדשה להיותם יהודים. במקום

עבודת הקרבנות של מעמד הכהנים בבית המקדש, אנו מוצאים עתה מילות תפילה ודגש על הכוונה

שבלב. היהדות הביאה לעולם את אמונת הייחוד, שאת ביטויה המזוקק והמרגש ביותר אנחנו

מוצאים בפרשת השבוע. עם ישראל הציג לעולם את הדרישות המוסריות המוחלטות, אשר התביעות

שמציבות עשרת הדברות מסמלות אותן.

היהדות כפי שאנו מכירים אותה התעצבה לאחר

החורבן והביאה לעולם עוד חידוש עצום – בית התפילה. לעומת עבודת בית המקדש, בבית

הכנסת אין מדובר עוד בקהל הצופה באופן פאסיבי כמעט לגמרי בעבודת כהנים ואנשי דת. כל

אחד ואחת מאתנו יכולים לעמוד בתפילה לבורא בכל מקום ואתר וללא צורך בתיווך. הדמוקרטיזציה

של התפילה היא ללא ספק אחת התרומות החשובות של ישראל לאנושות כולה!

* * *

פתחנו בקריאה של משה לבני עמו במדבר "שמע

ישראל", פרשיות השמע עטופות במילות הברכות שתיקנו רבותינו, והיהודים ממשיכים

ליצוק בהן משמעויות חדשות. כשם שאי אפשר להיכנס לאותו נהר פעמיים, כמאמרו של

הפילוסוף היווני הירקליטוס, כך גם אי אפשר לקרוא קריאת שמע פעמיים, בכל פעם אנו

אמרי פינו והגיון לבנו נוסכים במילים תובנות חדשות ומאירות בהם אורות מפתיעים. כמו

אז גם גם בימים אלה נוכל לשאוב ממילות "שמע ישראל" נחמה ולא פחות מכך – אומץ,

אומץ להמשיך את דרכם של אבותינו ואמותינו שלא נתנו לעם ישראל לצלול לתהום הנשייה, ללמוד

מגבורתם ולהגשימה במציאותנו שלנו.

1. חז"ל פירשו את

מה שנראה כחזרה בפסוק כשלוש דרישות שונות: "'בכל לבבך' – בשני יצריך , ביצר

טוב וביצר הרע, 'ובכל נפשך' – אפילו הוא נוטל את נפשך, 'ובכל מאדך' – בכל ממונך,

דבר אחר… בכל מדה ומדה שהוא מודד לך, הרי מודה לו" (משנה ברכות ט, ה). ראו

גם ספרי ואתחנן לב.

2. א"א אורבך,

חז"ל: אמונות ודעות, ירושלים תשל"ו, עמ' 318-317.

3. תשובות

הרמב"ם, מהדורת י' בלאו, ירושלים תש"ך ב, רסג עמ' 499-495).

דליה מרקס, מחברת הספר "בעת אישן ואעירה: על תפילות

שבין יום ובין לילה", היא מרצה בכירה בהיברו יוניון קולג' בירושלים.

סכנת

'עבודה זרה' גדולה יותר אצל תלמידי חכמים

…שמזהיר לתלמידי חכמים העוסקים בחוקים

ובמשפטים בייחוד, "רק השמר לך ושמור נפשך מאד", ומבואר מזה שהתלמיד חכם

היה עלול לבוא גם להשחתת עבודה זרה יותר משארי אנשים, וכאשר באמת כן היה, דראשי

המביאים עבודה זרה ומחטיאים לכל ישראל היו ירבעם אחאב ומנשה שהיו תלמידי חכמים

גדולים כפי שנאמר בפרק חלק. ובקינות אמר המקונן "ראה ה' את עניי כי הגדיל

אויב" (איכה א, ט), וביארנו להלן (כח, נט) בשם המדרש

שהכוונה בתלמידי חכמים שלט היצר הרע ביותר, והדעת נותנת על כך באשר שתלמיד חכם

בחכמתו מוצא דרכים להורות היתר ולהפך דברי אלהים חיים לדעתו, ומטעה את הדעת אשר

עוד הוא מצוה.

("העמק

דבר" לנצי"ב דברים ד, יד)

מדרשי

צפון

מפרי עטו של חברנו רונן אחיטוב

כִּי מִי גוֹי

הַתּוֹרָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם (ד, ז-ח)

לפי שנאמר "אלוקים קרובים", יכול אפילו ישראל רשע

קורא לה' ועונהו, תלמוד לומר "חוקים ומשפטים צדיקים", שאין הקב"ה

קרוב אלא לצדיקים.

ולפי שנאמר "חוקים ומשפטים", יכול אין לו לאדם לקרוא

לקב"ה אלא לעשות מצוות, תלמוד לומר "בכל קראנו אליו".

הא למדת, לעולם יעשה אדם מצוות, ולעולם יקרא לקב"ה. משל

למה הדבר דומה, לאיסתרא [=כביש] העוברת בין שני דרכים, אחד של אור ואחד של שלג.

הטה לכאן – נכוה באור, הטה לכאן – נכוה משלג. מה עליו על אדם? להלך באמצע, ובלבד

שלא יהא נוטה לא לכאן ולא לכאן.

שני הפסוקים מדגישים שני פנים משלימים בחווייה

הדתית: הפסוק הראשון עוסק ברליגיוזיות, בחווייה של קרבת ה' המתבטאת בתפילה. השני

עוסק בקיום המצוות כמערכת חוקים טובה ונכונה. הדרשה מדגישה את הצורך בשתי הפנים

הללו ובאיזון ביניהן. סיום הדרשה לקוח מהתוספתא חגיגה ב ב, שם מדובר על הזהירות

והאיזון הנדרשים ממי שנכנס לפרדס. נראה שהזהירות גם שם היא דרישה לביקורת עצמית

ולשמירה על איזון ואין הדרשה מוציאה את המשפט מההקשר המקורי.

רונן אחיטוב