"וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי"

(שמות ו, ה)

"וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם" (שמות ו ג)

אמר לו הקב"ה: חבל על דאבדין ולא משתכחין הרבה. כמה פעמים נגליתי על אברהם יצחק ויעקב באל שדי ולא הודעתי להם ששמי ה' כשם שאמרתי לך ולא הרהרו אחר מדותי. אמרתי לאברהם: "קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה". בקש מקום לקבור את שרה ולא מצא עד שקנה בדמים מרובים, בארבע מאות שקל כסף, ולא הרהר אחר מדותי. אמרתי ליצחק: "גור בארץ הזֹאת ואהיה עמך ואברכך כי לך ולזרעך אתן את כל הארצֹת האל". בקש מים לשתות ולא מצא, שנאמר: "ויריבו רעי גרר עם רעי יצחק לאמר לנו המים", ולא הרהר אחר מדותי. אמרתי ליעקב: "הארץ אשר אתה שכב עליה לך אתננה. בקש לנטוע אהלו ולא מצא עד שקנה במאה קשיטה ולא הרהר אחר מדותי, שלא שאלוני מה שמי כשם ששאלת אתה. ואתה, תחלת שליחותי שאלת: מה שמך, ולבסוף אמרת: "ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה"! ועליהם נאמר: "וגם הקמתי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען". שנשא אותם במה שאמר שיתן להם את הארץ ולא הרהרו אחריו.

(שמות רבה פרשה ו פסקה ד)

השמות ושם ה'

מיכאל אסקולי

כמו יתר ספרי התורה, ספר שמות נקרא כך על פי תחילתו: "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת…". ואולם, תוכן הספר קשור קשר הדוק עם נושא השמות ושם ה'. הפתיח עצמו כבר מדגיש את העניין: "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל " ולא סתם "ואלה בני ישראל". האנשים מוצגים בשמותיהם, דבר אשר מעיד על חשיבותם. בהגיענו לפרשת וארא, אנחנו פוגשים את הפסוק " וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי ה׳ לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם.". מעבר ליישוב הלשון של הפסוק, התמיהה אשר מעסיקה את המפרשים נובעת מהעובדה שהאבות כן הכירו את שם הוויה. לכן, המפרשים מסבירים במה שונה התגלות ב א-ל שדי מזו בשם הוויה. כך למשל רש"י:

בְּאֵל שַׁדָּי – הִבְטַחְתִּים הַבְטָחוֹת וּבְכֻלָּן אָמַרְתִּי לָהֶם: "אֲנִי אֵל שַׁדָּי".

וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם – "לֹא הוֹדַעְתִּי" אֵין כְּתִיב כַּאן אֶלָּא "לֹא נוֹדַעְתִּי": לֹא נִכַּרְתִּי לָהֶם בְּמִדַת אֲמִתּוּת שֶׁלִּי, שֶׁעָלֶיהָ נִקְרָא שְׁמִי ה', נֶאֱמָן לְאַמֵּת דְּבָרַי; שֶׁהֲרֵי הִבְטַחְתִּי וְלֹא קִיַּמְתִּי.

אם כן, לא בעצם ידיעת השם החידוש, לא אצל האבות וגם לא אצל משה, אשר כבר ניהל דו-שיח בעניין עם הקב"ה (שמות, פרק ג: … וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ מָה אֹמַר אֲלֵהֶם… אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה… זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר). שֵם מצביע על יחס, ולכן "שמי ה'" הוא הבעת יחס של קירבה כלפי העם. יחס אשר כולל גם יראה, כפי שמדקדק שד"ל:

"לאבות הראיתי יכולתי להצילם להטיב להם, אבל לא נודעתי להם בתואר פועל הטובות והרעות, שמורה עליו שמי ה', כי לא הרעותי להם, ועתה שאתה אומר למה הרעות לעם הזה, דע כי זה דרכי, וכן הוא רצוני שיכירו ישראל שאני פועל הטובות והרעות, למען ייראוני  כל הימים".

פירוש זה מחבר היטב בין הפרשה הקודמת, בה מביע משה כלפי ה' את התסכול לאחר פגישתו הראשונה עם פרעה, לבין פרשתנו ועניין שמו של ה'. ניתן לראות איך מוטיב השֵם עובר כחוט השני לאורך כל השיח בין ה' ומשה כמו גם בעימות של משה עם פרעה: "מִי ה׳ אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ"? (ה, ב) … "מאז באתי אל פרעה לדבר בשמך" (ה, כג)…"וּלְמַעַן סַפֵּר שְׁמִי בְּכָל הָאָרֶץ" (ט, טז). והמערכה מסתיימת רק אחרי שצבא מצרים על כל מרכבותיו טובע בים סוף: ״ה' אִישׁ מִלְחָמָה ה׳ שְׁמוֹ"! (טו, ג)[1].

כדי להרגיש את מלוא המשקל של הצהרת הניצחון הזאת, כדאי להביט על תפקיד השֵם בספר בראשית. המשימה הראשונה המוטלת על האדם לאחר שנברא היא לקרוא שמות לבעלי החיים. לשם כך "וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם" בכוונה תחילה "לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ" (בר' ב, יט). ולא זו בלבד אלא – "וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ":  לכל שם יש משמעות, לא מדובר במוסכמות. כלשונו של ספורנו, "הנה שמו הורה על צורת הבעלי חיים הנקרא בשם ההוא שהיא נפשו אשר בה הוא נמצא בפועל", אחרי שהיה על אדם להבחין "איזה שם ראוי לכל אחד מהם כפי הפעולה המיוחדת לצורתו". לשם יש חשיבות ומשמעות: אנחנו רואים את זאת במדרשי השמות המפורשים בתורה: קין, שת, נח ועוד. אך גם אצל דורות הקדמונים, מוצאים אנחנו שה' מכניע זדים אשר שאפו להיות אנשי שם:  "הֵמָּה הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם אַנְשֵׁי הַשֵּׁם" (בר' ו, ד). אנשי השם והחמס שלהם הם אלו שהביאו למבול. מלבי"ם מאריך להסביר:

"לכן הודיע לנו משה רבנו ע"ה […] שאז נמצאו ענקים וגיבורי כוח נוראים, שאמרו על עצמם שהם בני אלוהים שנפלו משמים […] והם היו בני האלוהים שבאו אל בנות האדם וילדו להם, עד שגם הבנים היו נחשבים לאלילים, באשר האמינו שנולדו מבני אלים. אבל דע שכל הסיפורים וההגדות האלה שעליהם בנו כוהני האליל כל עניני העבודה זרה וסיפורי האלילים והמיטהאלאגיא [המיתולוגיה] שלהם הוא הכול שקר וכזב" (מלבי"ם על בר' ו, ב).

בדור הפלגה אנו מוצאים שוב אנשים שדרשו לעשות לעצמם שם: "וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ." (בר' יא, ד). משלל המדרשים על הפסוק הזה, משמעותי במיוחד זה של רבי ישמעאל: "ונעשה לנו שם, תני רבי ישמעאל אין שם אלא עבודת כוכבים" (בר' רבה לח, ח). העולה מהמקורות המובאים עד כאן שיש זיקה חזקה עד כדי הזדהות בין בעלי כוח לבין אלילות. נגד שניהם נלחם ה', ומכריז על בלעדיות מוחלטת ל"שם" בעצמו.

במישור האנושי, המסע אל ה' ואל שמו מתחיל עם אברהם, אשר בהגיעו "אֶל מְקוֹם הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה שָׁם בָּרִאשֹׁנָה וַיִּקְרָא שָׁם אַבְרָם בְּשֵׁם ה׳" (בר' יג, ד), והוא עתיד להסתיים על פי נבואת זכריה לאחרית הימים בהכרת העולם כולו במלכות ה': "וְהָיָה ה׳ לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה׳ אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד.״ (זכריה יד, ט). הפירוש המקובל הוא שכל האומות יעזבו הבליהם ויודו לו שהוא אחד וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר (רש"י על האתר). לצד זה, ניתן להציע משמעות נוספת: אותו יום המיוחל יהיה היום שבו האנושות כולה לא תשעה אל עריצים ואל כוחם כי אם אל ה' לבדו! כפי שמדגיש הנביא זכריה ״לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר ה׳ צְבָאוֹת.״

מיכאל אסקולי קיבל סמיכה לרבנות בבית המדרש לרבנים באיטליה. עובד כמהנדס ומאז עלייתו לארץ גר עם משפחתו בחיפה

מהפרטי והאישי אל היעוד הכללי

בימי האבות עבודת ה' הייתה אישית ופרטית, כל מי שהתעלה בכוחות עצמו מעל מכשולי הזמן וגילה את האלוקים עבד אותו. במצרים חל שינוי. האלוקים מודיע את שמו לעולם כולו: "וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' ". ההודעה הזאת נעשית באותות, במופתים וביד חזקה, בתוככי מצרים, אל מול פרעה הכופר בעיקר ואומר "מִי יְהוָה אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ… לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה' ", ובעיקר אל מול הדורות כולם – הודעה על ידי יצירת עַם שזה יהיה ייעודו ותפקידו, ועל כן נכרתת עמו ברית. עַם זה בעצם קיומו, בהופעתו המעניינת והמיוחדת על במת ההיסטוריה, בהשפעה הרבה שתהיה לו על העולם כולו ובהיותו נושא את שם ה', ימלא את הייעוד של הודעת ה' בעולם באופן מתמיד, כי לא לכל דור יַראה ה' את נפלאותיו ("כי הקב"ה לא יעשה אות ומופת בכל דור לעיני כל רשע או כופר"). לפיכך תיוודע מלכות ה' בעולם על ידי מלכות ישראל, כדברי הנביא ישעיהו: "וְאַתֶּם עֵדַי נְאֻם ה' וַאֲנִי אֵ-ל" (מג, יב)

(חיים סבתו על הפרשה בספרו 'אהבת תורה')

יציאה מהמשבר כיצד?

לאחר המשבר שבסוף פרשת שמות נוצר הצורך לרומם את נקודת ההשקפה של בני ישראל על האירועים, לבל תיפול רוחם מפני משברים כמו זה שהתרחש עתה. ושמא ניתן לומר זאת כך: תפקידו של המשבר היה ליצור מצב שבו תתגלה בהכרח התכנית האלוהית השלמה. ההנמקות לגאולה במעמד הסנה אינן מספקות. הן לא תעמודנה במבחן המציאות, והמציאות המסובכת תכריח את בני ישראל לעמוד מול הנאום שיש בו פרישה רחבה של תכנית הגאולה. ראייה היסטורית רחבה של התכלית הרחוקה נותנת כוח לעמוד מול הקשיים הזמניים.

אולם מבחינה זו לא השיג הנאום את מטרתו. "ולא שמעו אל משה מקצר רוח ומעבדה קשה". רוממות הנאום לא הושגה כלל על ידי בני ישראל אשר היו שקועים בשפל השעבוד והעינוי. ואף על פי כן ערכו של הנאום הזה "במקומו" עומד:

מנקודת השפל העמוקה ביותר של השעבוד, בסוף פרשת שמות, זו שנוצרה באופן פרדוכסלי דווקא בעקבות תחילת פעילותו של משה, עומד להתחיל התהליך המדורג של הגאולה, החל ממכת דם ואילך. בפתיחת פרשת וארא אנו נמצאים אפוא בקו פרשת המים בסיפור יציאת מצרים: בין סיום השעבוד ושיא חומרתו לבין תחילת המאבק, שמשמעו התחלת היציאה מן השעבוד. החל ממכת דם יחלו ארבע לשונות של גאולה להתממש.

בטרם יתחיל המאבק, בטרם יחל תהליך הגאולה, מופיע נאום זה כהצהרת כוונות של ה' ביחס לתהליך, כמגילת יסוד המבארת מראש את תכליתו האחרונה, לבל ישכיחו מאתנו הפרטים הקטנים שמהם מורכב המאבק העתידי את היעד האמיתי שלו.

(אלחנן סמט, מתוך מאמר לפרשת 'וארא' באתר דעת)

שני הדברים האלו קיימים גם בעבודת הבורא. יש לעבוד את הקב"ה בעבודה שהיא בניגוד לטבע האדם ובהוספה על רגילותו. כמו-כן יש לבטל את המידות הרעות של כעס וקנאה וכיוצא בהן, על-ידי "מענה רך משיב חימה". על-ידי 'עבודת פרך' בעבודת ה' מבטלים את עבודת הפרך כפשוטה.

(תורה אור)

מה בין פרעה למשה?

בפרשה הקודמת קראנו כיצד הקב"ה בחר במשה להנהיג את העם והטיל עליו את המשימה ההיסטורית, שתיחרט בזיכרון ובתודעה האנושית לדורי דורות. משה השיב לו שהוא לא ראוי וממש ניסה לשכנע אותו מדוע כדאי למנות מישהו אחר עם תכונות טובות יותר. …מאידך מסופר על פרעה, עמוס האגו והגאווה, ובעל התפיסה הקלוקלת של "כוחי ועוצם ידי עשו לי את החייל הזה", אשר אמר בהתרסה למשה "מי זה האלוקים הזה שלכם? אני לא מכיר אותו" ואף גרס כי " לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי."(יחזקאל כט, ג).

מהקריאה בפרשות נשאלת השאלה כיצד משה הצליח להישאר כל כך צנוע? הרי זה די מחמיא שבוחרים בך לתפקיד מושיע העם! האם הוא המעיט מערכו בצורה מוגזמת? האם לא הייתה לו מודעות עצמית בסיסית? התשובה היא שמשה בהחלט כן ידע את מעלתו כאדם נעלה מכל אדם, ועם כל זאת זכר שאת אותן מעלות ותכונות בסופו של דבר קיבל מאת הקב"ה. הוא חשב שאם הכוחות הללו היו ניתנים לאדם אחר, סביר להניח שהוא היה מגיע גם כן לאותן יכולות (ואולי אף ליותר מכך), ולכן אין שום סיבה להתגאות בגינן. בהמשך נגלה כי על משה מעיד הקב"ה בכבודו ובעצמו: "והאיש משה עניו מכל אדם". אודות לצניעותו הכנה והאמיתית ואהבתו ודאגתו לכל יהודי באשר הוא.

פרעה ומשה אלה כוחות שקיימים בכל אחד מאיתנו. בכולנו יש צד עניו וצנוע וצד גאוותן ויהיר והשאלה היא למי אנחנו נותנים משקל? מי מנצח במערכה? למי אנחנו מקשיבים? מי שמחפש שיטה להתמודד עם תכונת הגאווה שקיימת בו יכול ללמוד זאת ממשה. משה לא אמר חלילה שהוא לא אדם מוכשר, אלא פשוט שייך את מתן הכישורים לבורא.

(ניר אביעד, מהאתר של משה שרון)

פַּרְעֹה

נָא הַקְשִׁיבוּ לִי

לֹא פָּשׁוּט לִהְיוֹת פַּרְעֹה

אָדָם

נוֹלַד לָאֱלֹהוּת

לְהַעֲמִיד פָּנִים

לְהַכְבִּיד לֵב

לְהַסְתִּיר חֻלְשׁוֹת

שׁוּב וָשׁוּב לַחֲלֹם

עַל הַדַּל וְהַשָּׁמֵן

לַחֲשֹׁשׁ מֵהַבְּלִיעָה

וְהַכִּלָּיוֹן

לְהַפְנוֹת עֹרֶף

מִפְּנֵי הַפֵּרָעוֹן

אֲנִי עוֹמֵד עַל הַיְאוֹר

בְּכֹבֶד לֵב

וְרוֹאֶה אֶת עַמִּי

יוֹרֵד בִּמְצוּלוֹת יָם

וְהַיֶּלֶד שֶׁגִּדַּלְתִּי וְרוֹמַמְתִּי

בּוֹגֵד בִּי

עִם אֱלֹהֵי הָעִבְרִים

אֲנִי

פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם

שֶׁגִּדְּלוּנִי לְהַכְבִּיד לֵב

עוֹמֵד עַל הַיְאוֹר

וְלִבִּי נִקְרָע לִגְזָרִים

וְצוֹלֵל כָּעוֹפֶרֶת

עִם עַמִּי

בְּמַיִם אַדִּירִים

(בלה שור בספרה 'השירה הזאת' בהוצאת צבעונים)

[1] עניין שם ה' ביחסים בין הקב"ה לעם ישראל הולך ומתפתח בהמשך ספר שמות, והנושא ראוי לעיון אחר. לפי מסורת חז"ל זה נכון גם כלפי הגויים, כפי שאנו למדים מהמלחמה המתמדת לה' בעמלק. "כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַה׳ בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר." (שמ' יז, טז): נשבע הקב"ה שאין שמו שלם ואין כסאו שלם, עד שימחה שמו של עמלק כולו.