"…וַיַּשְׁלֵ֨ךְ אַהֲרֹ֜ן אֶת־מַטֵּ֗הוּ לִפְנֵ֥י פַרְעֹ֛ה וְלִפְנֵ֥י עֲבָדָ֖יו וַיְהִ֥י לְתַנִּֽין"

(שמות ז', י')

משה מגלם את האלוהי"

 אד גרינשטיין

לכבוד פנחס לייזר על מפעלו האדיר להפצתה של תורה

כמה מוזרה נראית התנהלותו של משה בפרשתנו!

משה מתייצב בפני אויבו המושבע, פרעה מלך מצרים, ונושא תפילה למענו. למען מי ששיעבד את האחים שלו והעמיס עליהם עבודת פרך. למען אותו האיש שהתבטא בעזות מצח ובביזיון כלפי ה' אלוהי ישראל. אותו האיש שסרב לבקשתו של משה להרשות לעם ישראל לעבוד את אלוהיהם במדבר, ואף השיב לו בלעג: מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת-יִשְׂרָאֵל? לֹא יָדַעְתִּי אֶת-ה' וְגַם אֶת-יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ !… לָמָּה מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן תַּפְרִיעוּ אֶת-הָעָם מִמַּעֲשָׂיו? לְכוּ לְסִבְלֹתֵיכֶם ! (שמות ה, ב, ד)

אותו פרעה שהשניא את משה ואהרון על אחיהם כשהכפיל את עבודתם. וכך נוצרה מציאות בה בכל יום ויום מתעצמת עבודת העם המשועבד ומתרבה כעסו כלפי משה. כמה היה צריך משה לשנוא את פרעה!

והנה בהבאת המכות, ידו של משה על העליונה. משה קיבל מאלוהים את הכוח להבעית, להכניע ואולי אפילו לשבור את פרעה ובני עמו. הוא ואהרון הופכים את כל מימי מצרים לדם. הם ממלאים את הארץ בצפרדעים מקרקרות, בכינים, בזבובים, במגפות, בשחין אבעבעות, בברד. אכן, משה ימטיר על ארץ מצרים "אש מתלקחת"! ככה יַדְבִּיר את פרעה תחת רגליו.

ופרעה מתחיל להיכנע. הוא מתחנן בפני משה: הַעְתִּ֖ירוּ בַּעֲדִֽי! (שמות ח, כד). כפי שמפרש רש"י, להעתיר – עניינו להרבות בתפילה. שלוש פעמים, מבקש פרעה ממשה "להעתיר" – להתפלל לה' למענו.

הרחבה של בקשה זו, נמצאת במהלך המכה השביעית, מכת הברד: וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: חָטָאתִי הַפָּעַם; ה' הַצַּדִּיק וַאֲנִי וְעַמִּי הָרְשָׁעִים. הַעְתִּירוּ אֶל-ה'! וְרַב מִהְיֹת קֹלֹת אֱלֹהִים וּבָרָד, וַאֲשַׁלְּחָה אֶתְכֶם וְלֹא תֹסִפוּן לַעֲמֹד (שמות ט, כז-כח). לנוכח התחנונים האלה מפי אויבו המושבע, מה יעשה משה?

מה היה אדם נורמלי עושה? אולי מסרב, אולי אפילו מתפרץ בצחוק לעגני, כפי שעשה פרעה לנוכח בקשתו של משה ממנו, לאפשר לבני ישראל לחגוג לה' במדבר. הנה הזדמנות להשיב לו מידה כנגד מידה! מה מתוקה יכולה הייתה להיות הנקמה! כך מצופה היה שתהיה התגובה הטבעית, אך מה עשה משה רבנו, מורנו, מדריכנו?

כך השיב משה: כְּצֵאתִי אֶת-הָעִיר, אֶפְרֹשׂ אֶת-כַּפַּי אֶל-ה' (שם, כט). בסדר, עונה משה אתפלל למענך. דומה הדבר למקרה המתואר בסוף ספר איוב. רעיו של איוב התכחשו לחפותו והסיקו שהוא מאוס על האל בשל כל הייסורים שנפלו עליו. אלוהים נוזף בהם ומביע את נכונותו לסלוח להם רק לאחר ש"אִיּוֹב עַבְדִּי יִתְפַּלֵּל עֲלֵיכֶם" (איוב מב, ח). כך מצפה הקב"ה ממאמיניו ומהצדיק בפרט, שיתפלל למען צריו.

התנהלותו של משה יוצאת דופן אך מאד אפויינית לו. במעשה עגל הזהב, כשהביע אלוהים את רצונו לחסל את העם, משה, כידוע, התפלל להצלתם מהפורענות. לפי פרשת ואתחנן, ביקש ה' להמית את אהרון בשל השתתפותו באותו מעשה אלילי של יצירת העגל, אך משה התפלל עבורו והציל גם אותו. במדבר דיברו מרים ואהרון נגד משה באופן אישי, והוא במקום לנטור טינה על עלבונו, ברוב ענוותנותו, הוא שותק. מי שטוען את טענתו של משה הוא הקב"ה בכבודו ובעצמו כשהוא גוזר צרעת על מרים. אהרון, השותף למעשה ההכפשה,  הפציר במשה לפעול להחלמתה של מרים ומשה הואיל ומצטרף "וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל-ה' לֵאמֹר: אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ" (במדבר יב, יג)

משה מפגין עבורנו את הדמות המזדהה עם הפן האלוהי – לראות את האדם הנברא בצלם כדמותו. להתייחס אפילו לאדם המזיק לך כצלם אלוהים, כמי שמן הדין להתפלל למענו.

מסופר בגמרא (בבלי תענית כג ע"ב) שבאו חכמים לביתו של אבא חילקיה, בן בנו של חוני המעגל, לבקש ממנו להתפלל לגשם עבורם. הוא שלח אל הגג את אשתו ואף הוא עלה לגג. שניהם התפללו אך להפתעתם של החכמים, התגבשו עננים דווקא לצדה של אשתו. שאלו את אבא חילקיה על כך, והוא הסביר להם: הָנְהוּ בִּירְיוֹנֵי דְּהָווּ בְּשִׁיבָבוּתַן, אֲנָא בָּעֵי רַחֲמֵי דְּלֵימוּתוּ, וְהִיא בָּעֲיָא רַחֲמֵי דְּלִיהְדְּרוּ בִּתְיוּבְתָּא (היו בשכונתנו בריונים מסוימים- אני התפללתי שהם ימותו, ואילו היא התפללה שהם יחזרו בתשובה(!

האלוהים נענה לפנייתם של אלה היודעים להתפלל אפילו למען השנואים עליהם, כמו משה רבנו, כמו איוב וכמו אשתו של אבא חילקיה. מהתנהלותם למדים אנו כיצד לממש את האלוהי שבנו.

אד גרינשטיין הוא חוקר מקרא. [דבר תורה זה התפרסם לפני שנים רבות בנוסח לועזי בחסות National Havurah Committee  בארה"ב.]

מקור הכוח – שרשרת הדורות

ה' מצווה על משה ללכת אל פרעה, ומשה תמה בצדק:

 "הֵן בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לֹא-שָׁמְעוּ אֵלַי, וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה, וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם" (שמות ו, יב)

מיד לאחר מכן נקטע רצף הסיפור, ומתחילה רשימת היוחסין של בני יעקב. בעצם, רק של שלושת הראשונים שבהם – ראובן, שמעון ולוי. הרשימה של שבט לוי היא המפורטת ביותר, ומגיעה עד פנחס, נכדו של אהרון.

מן הכתוב נראה שמטרת הרשימה היא ייחוסם של משה ואהרון, ואכן כך היא מסתיימת:

"הֵם, הַמְדַבְּרִים אֶל-פַּרְעֹה מֶלֶךְ-מִצְרַיִם, לְהוֹצִיא אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, מִמִּצְרָיִם; הוּא מֹשֶׁה, וְאַהֲרֹן"(שם כז)

לאחר מכן חוזרת התורה, במילים כמעט זהות על הקטע האחרון שקדם לרשימה – ציוויו של ה' ופקפוקו של משה, ומכאן ממשיך רצף הסיפור.

נראה שרשימת היוחסין הזו באה לרמוז על אפשרות אחת להתמודד עם קושי. כשאתה נתון במצב משברי ולא ברור, כשתוקפים אותך החשש והספק, זכור שאינך לבד. הסיפור לא התחיל בך, ואינו עתיד להסתיים בך. אתה חוליה בשרשרת, וירושתם של הדורות הקודמים, כמו גם התקווה של הדורות הבאים, יסייעו לך להתגבר. משה ואהרון העומדים לפני פרעה שואבים את כוחם ואמונתם הן מאבותיהם, הן מבניהם.

(אסתר מלמד מתוך ספר העשור לקולך בהוצאת ראובן מס)