וַיַּעֲשׂוּ כֵן הַחַרְטֻמִּים בְּלָטֵיהֶם לְהוֹצִיא אֶת הַכִּנִּים וְלֹא יָכֹלוּ

וַתְּהִי הַכִּנָּם בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה

(שמות ח, יד)

איור: הרי לנגבהיים

ויעשו כן וגו' להוציא. אם נפרש מלת כן כפשוטו היא מיותרת לגמרי, וגם רישיה דקרא סותר לסיפיה, ולזה הוסיף הרנ"ו על לשון המקרא, וכאילו אמר 'ויעשו כן החרטומים (בביתם) ולא יכלו (לעשות בפני משה); ולדעתי מלת 'כן' מן 'והכינו אשר יביאו', וטעמו: החרטומים עשו הזמנות והכנות לפי חכמתם לחדש ג"כ בריאה זו, אבל לא הועילה להם בזה. ואפשר לפרש מלת 'להוציא' מן 'הוציאו כל איש מעלי', 'להוציא נשותיהם', לשון גירושין והרחקה (פארטשאפפען), וטעמו: רצו בהשתדלות חכמתם לבטל מהם מכה זו, כי מה להם להוסיף צרה על צרתם, כי כבר היו באדם ובבהמה, וכפי' הרא"ש.

(הכתב והקבלה שם, שם)

כל עפר הארץ היה כנים, ואלה זחלו ועלו באדם ובבהמה. גם זאת היה בניגוד לסדרו הרגיל של הטבע. במכת עושנין זו רוכזו גֵרות ועבדות בפגיעה מוחשית ומכאיבה. גֵרות: לו הפכה אדמתם – גאוות קיומם – לכנים לצמיתות, היה על מצרים לנוס. עבדות: כי החיות הטורדניות הללו זחלו ללא חת על גיווי האדונים היהירים.

(הרש"ר הירש ח, יג)

משבר כנקודת מוצא לגאולה

נַחֵם אילן

פרשת 'שמות' מסתיימת במשבר כפול. משפגשו שוטרי בני ישראל את מנהיגיהם הטיחו בהם: 'וַיִּפְגְּעוּ אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן נִצָּבִים לִקְרָאתָם בְּצֵאתָם מֵאֵת פַּרְעֹה וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם: יֵרֶא ה' עֲלֵיכֶם וְיִשְׁפֹּט אֲשֶׁר הִבְאַשְׁתֶּם אֶת רֵיחֵנוּ בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו לָתֶת חֶרֶב בְּיָדָם לְהָרְגֵנוּ' (שמות ה, כ-כא). אהרן נעלם מן הזירה, כפי שמשתמע מהיעדרו בפסוקים הבאים. משה נותר לבדו, תרתי משמע, וזה המצב האופייני למנהיג בייחוד ברגעי משבר.

אך לא רק השוטרים היו מתוסכלים, גם משה: 'וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל ה' וַיֹּאמַר: אֲדֹנָי, לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה, לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי? וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה, וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ!' (כב). והתגובה: 'וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: עַתָּה תִרְאֶה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה, כִּי בְיָד חֲזָקָה יְשַׁלְּחֵם, וּבְיָד חֲזָקָה יְגָרְשֵׁם מֵאַרְצוֹ' (ו, א). ברגע הטעון הזה נחתמת פרשת 'שמות'.

פרשת 'וארא' פותחת במפגש בין משה לאלוהיו:

וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו: 'אֲנִי ה'!'. וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם, אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּ'אֵל שַׁדָּי', וּשְׁמִי 'ה" לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם. וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּם לָתֵת לָהֶם אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן, אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם אֲשֶׁר גָּרוּ בָהּ. וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם, וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי. לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל 'אֲנִי ה", וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם, וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם, וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים. וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם, וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים, וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם, הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם. וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב, וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה, אֲנִי ה'. וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה (שמות ו, ב-ט).

האם זה המשכו הישיר של המעמד שבשלהי הפרשה הקודמת? ואם כן, כמה זמן ארכה השתיקה שבין ההיגד החותם (את פרשת 'שמות') להיגד הפותח (את פרשת 'וארא')? ואם לא, כמה זמן חלף בין שני האירועים? ומה עשה משה באותה עת? שאלות אלה נותרות ללא מענה, מפני שהשאלה ההיסטורית, ככל שהיא מסקרנת, אינה חשובה. מבחינה ספרותית ברור שיש כאן רצף תודעתי, גם אם לא היסטורי. אלוהים התגלה למשה בשלושה שמות; משמעותם והיחסים שביניהם העסיקו רבות את הפרשנים, ואין תמה בדבר. התורה העלימה מן הקורא את המוזיקה שבה השמיע אלוהים את דברו, ואת החסר הזה השלים המדרש. הנה מקצת דבריו:

[…] ב. דבר אחר: 'וידבר אלהים אל משה', הדא הוא דכתיב: 'כי העושק יהולל חכם, ויאבד את לב מתנה' (קהלת ז, ז) – כשחכם מתעסק בדברים הרבה, מערבבין אותו מן החכמה; 'ויאבד את לב מתנה' – מן התורה שניתנה מתנה בלבו של אדם.

דבר אחר: 'כי העושק יהולל חכם' – המתעסק בצרכי צבור, משכח תלמודו. אמר רבי יהושע בן לוי: ששים הלכות למדני רבי יהודה בן פדייה בחרישת הקבר, וכולן נשתכחו ממני בשביל שהייתי עוסק בצרכי צבור.

אמר רבי יהודה בר סימון: 'כי העושק יהולל חכם' – זה משה, 'עושק' – שעשקו אותו דתן ואבירם, 'יהולל חכם' – עירבבו אותו, 'ויאבד את לב מתנה' – וכי תעלה על דעתך שהיה משה מתאבד? אלא הם שהקניטוהו ואמרו לו 'ירא ה' עליכם וישפוט' (שמות ה, כא), ואף הוא מקפיד ואומר 'ומאז באתי אל פרעה' (שם שם, כג). אמר לו הקדוש ברוך הוא: אני הכתבתי עליך שאתה עניו, ואתה מקפיד על דברי?! חייך! יש לך לידע, שנאמר 'טוב אחרית דבר מראשיתו' (קהלת שם, ח) – טובה אחריתן של ישראל מראשית שנתתי להם במצרים, שנאמר 'ויאמר ה' אל משה עתה תראה' (שמות ו, א). באותה שעה בקשה מדת הדין לפגוע בו, שנאמר 'וידבר אלהים אל משה'. אמר לו הקדוש ברוך הוא: וכי בשר ודם אני במדותי, שאיני מרחם?! הדא הוא דכתיב 'ויאמר אליו אני ה".

ורבי יוסי בר רבי חנינא אמר: 'אלהים' – על המצריים, 'אני ה" – על ישראל.

ג דבר אחר: 'וידבר אלהים אל משה' – רבי מאיר אמר:

משל למלך בשר ודם שהיה משיא בתו. קרא לקרתני אחד להיות סרסור ביניהן.

התחיל מדבר בגסות כנגדו.

אמר המלך: מי הגיס את לבך, לא אני הוא שעשיתיך סרסור?!

כך אמר הקדוש ברוך הוא למשה: מי גרם לך שתרבה דברים הללו? אני הוא שגדלתי לך!

ורבי יהודה אמר: כך אמר משה: בשעה שאמרת לי 'לכה ואשלחך אל פרעה' (שמות ג, י) – מדת רחמים אמרת לי שאתה עתיד לגואלן, שמא עד שבאתי נהפכה למדת הדין?!

אמר לו הקדוש ברוך הוא: 'אני ה" – במדת רחמים אני עומד, הוי 'ויאמר אליו אני ה" (שמות רבה, פרשה ו).

אפשר היה להאריך ולהעמיק בפרטי המדרשים הללו, אולם בשל מגבלות המקום אסתפק בכמה הערות.

א. שלוש הדעות הראשונות (שתי דרשות אנונימיות ודרשת רבי יהודה בר סימון) מציעות 'נסיבות מקלות' לכך שמשה 'איבד' את החכמה ואת המתנה (=התורה) – הוא היה 'מתעסק בדברים הרבה', 'מתעסק בצרכי צבור' או שדתן ואבירם הקניטוהו והוציאוהו משיווי משקלו הנפשי. הצעתו של רבי מאיר קוראת בחומרה יתירה את דברי משה ורואה בהם 'גסות'. דעת לנבון נקל שאין זו שאלת ה'מוזיקה' אלא אוזניו של המאזין…

משותף לשלוש העמדות הללו שלדעתן בדברי משה משתקפת דמותו הנכנעת להמיית לבו וחושפת חולשה, קוצר רוח (כמו העם מיד אחרי כן?) ואבדן שליטה עצמית. כל אלה אינם עושים אותו לרע או לטיפש. משה התגלה באנושיותו רבת הפנים, ושמא דווקא בשל כך הבין אלוהים שאי אפשר יותר להתמהמה, שכן אפילו משה על סף שבירה. לשון אחר: דווקא הממד האנושי באישיותו של משה שימש זרז להחשת תהליך הגאולה של ישראל במצרים.

ב. רבי יוסי בר חנינא הציע קריאה מורכבת ורגישה יותר בלשון הפסוק שבראש פרשת 'וארא', ולפיה ההיגד מופנה לשני קהלי יעד, ועל כן כפל הכינויים.

ג. לדעת רבי יהודה דברי משה היו ראויים, וכפל הלשון מעיד שהיה ממש בשאלה ששם הדרשן בפיו. כפל הכינויים של האל מביע התמודדות עם החשש של משה ומפיג אותו.

דברי המדרש שהבאתי, והם חלק קטן מיחידה ספרותית גדולה ומורכבת יותר, חושפים טפח מן הרב-קוליות של הטקסט המקראי ומלמדים פעם נוספת עד כמה כדאי וראוי להטות אוזן לשפע הקולות האפשריים הבוקעים מן הטקסט. רק אוזן קשובה לטקסט ולקולות של קוראים שקדמו לנו מזמנת לקורא טקסט עשיר יותר ומאתגר יותר.

מעבר לכל זה עוד מלמד עיון בסדר המקראות משני צדי 'קו התפר' שבין שתי הפרשיות הפותחות את ספר 'שמות', שרגע של משבר איננו בהכרח רגע של התרסקות וקריסה. פעמים הרבה הוא שלב חיוני ורגע מכונן דווקא לשינוי תודעה ומכוחה לשינוי מגמה ולצמיחה. הכאב והתסכול הם אמתיים, וכמוהם גם האופקים החדשים המתגלים מכוח המצוקה וההזדמנות לחולל שינוי פנימי וחיצוני.

פרופ' נחם אילן הוא ראש בית הספר ליהדות, הקריה האקדמית אונו – קמפוס ירושלים

אני ה'

אפרים חמיאל

בתחילת הפרשה ה' נראה פעם נוספת למשה והפעם נתן לו הסבר מקיף, המציג את יציאת מצרים במסגרת הכוללת של הסיפֵּר העברי, המתחיל בהבטחות לאבות והמסתיים בכיבוש הארץ. לראשונה הזכיר ה' את ההבטחות לאבות, המונחות ביסוד האירועים שמשה חווֵה. ה' התגלה כאן בשמו: "אני ה'" (ו' ב'). אותו שם בו התגלה ה' לאברהם (בראשית ט"ו ז'). המשך דברי ה' סתום והרבה קולמוסים נשברו עליו, החל במדרש וכלה בפרשנים הראשונים והאחרונים: "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם" (ו' ג'). עיון מהיר בהתגלויות לאבות מלמד, כי ה' נתגלה לאבות בהכרזת שני שמותיו אלו, אולם בירור מעמיק יותר מעמיד אותנו על ההבחנה בין השמות ומכאן – על המשמעות של כל אחד מהם. "אל שדי" אצל האבות בא תמיד בהקשר של ברכת פריה ורביה, או הקיום הפיזי של המשפחה. כך בהתגלות לאברהם, כאשר צֻווה על המילה כדי לקדש לה' את צאצאיו שירבו: "ויאמר אליו אני אל שדי התהלך לפני והיה תמים. ואתנה בריתי ביני ובינך וארבה אותך במאד מאד" (בראשית י"ז א'-ב'). ובהמשך: "והפרתי אותך במאד מאד ונתתיך לגויים ומלכים ממך יצאו" (שם י"ז ו'). רק אחר כך באה מיד גם הבטחת הארץ. כאשר העביר יצחק ליעקב, לפני צאתו לחרן, את ברכת אברהם, אמר: "ואל שדי יברך אותך ויפרך וירבך והיית לקהל עמים" (שם כ"ח ג'), ורק אחר כך באה הבטחת הארץ. בהתגלות ליעקב בבית-אל נאמר: "אני אל שדי פרה ורבה גוי וקהל גוים יהיה ממך ומלכים מחלציך יצאו" (שם ל"ב י"א), רק אחר כך באה הבטחת הארץ. מעניין, שבשתי התגלויות אלו כ"אל שדי" שינה ה' את השמות אברם ויעקב לאברהם ("אב המון גויים") וישראל ("שר, נאבק, עם אל"). "אל שדי" הוא שהִפרה והִרבה את האבות הללו; צאצאיהם, תוצרי הברכה של אותו האל, נועדו לשאת, על דרך השליחוּת, את האמור בשמות החדשים, הסמליים הללו: האבהות על המון הגויים וההתמודדות עם האל. כאשר הזכיר יעקב, בסוף ימיו, ליוסף את ההתגלות בבית-אל הקפיד לדייק: "אל שדי נראה אלי בלוז בארץ כנען ויברך אתי. ויאמר אלי הנני מפרך והרביתך ונתתיך לקהל עמים" (שם מ"ח ג'-ד'), ורק אחר כך הוסיף את הבטחת הארץ. בברכת הדרך, שנתן יעקב לבניו ביציאתם השנייה למצרים, לקראת סכנה אפשרית שם, אמר: "ואל שדי יתן לכם רחמים לפני האיש ושילח לכם את אחיכם אחר ואת בנימין" (שם מ"ג י"ד). גם יעקב בברכתו, לפני מותו, את יוסף נקט "אל שדי" (מ"ט כ"ה) והברכה קשורה לפריה ורביה ולקיום הפיזי ברווחה. הוא סיים את ברכת הפריון ליוסף בברכת "שדַיִם ורחם" (שם).

השם ה' (אותיות הויה) נפוץ הרבה יותר בהתגלויות לאבות. בדיקה מדוקדקת מגלה, כי התגלות ב"אני ה'" כרוכה בהבטחת הארץ. כך נגלה האל לאברהם בברית בין הבתרים: "אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת לרשתה" (שם ט"ו ז'). שם שואל אברהם "במה אדע כי אירשנה?" (פסוק ח') וה' עונה: "ידע תדע" (פסוק י"ג); ההבטחה תתגשם בפעילות אלוהית של ידיעה והתוודעות – הכרה אינטימית ואיכותית כמו זו שבמפגש גבר ואישה בבואם בברית. בחלום הסולם אומר ה' ליעקב: "אני ה' אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק הארץ אשר אתה שכב עליה לך אתננה ולזרעך" (שם כ"ח י"ג), רק אחר כך באה ברכת הזרע.

לאור האמור לעיל מתבררת המשמעות של דברי ה' למשה בפרקנו. האל מודיע למשה "אני ה'" שהבטחתי לאבות לתת לצאצאיהם את הארץ. ההבטחות, שניתנו לאבות ב"אל שדי", התקיימו במלואן – "ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד ותמלא הארץ אותם" (א' ז'): כך נודע "אל שדי"; אולם "ה'" לא נודע אז, מפני שההבטחות, אשר ניתנו בשמו זה, לא התקיימו עדיין. עתה, "וישמע אלהים את נאקת בני ישראל וידע אלהים" (ב' כ"ה): הגיע הזמן להיוודע בשמו "ה'" – כלומר, לקיים את ההבטחה שניתנה בשם זה בברית בין הבתרים: "וגם הקמתי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען את ארץ מגוריהם אשר גרו בה" (ו' ד'). ה' הסביר כי שמע את שוועת העם ונזכר בברית שכרת עם האבות, וכי היא קיימת וניצבת לפניו ומצפה למימוש. עתה – כך הודיע ה' על-ידי משה – יתחיל שלב ההיחלצות מהשעבוד כמובטח בברית. ה' יפסיק את סבלם של בני ישראל, יגאל אותם ממצרים בזרוע נטויה – כגבר המחלץ את נערתו משבי שבו הפכוה לשפחה – ייקח אותם להיות עַמו בברית נישואין במעמד סיני, ויהיה להם אז לאלהים. לבסוף יביא ה' את זוגתו לנחלתו – ארץ ישראל. כדבריו: כיוון שאתוודע לכם בשחרור ממצרים ובירושת הארץ, תדעו כי אני ה': "וידעתם כי אני ה' אלהיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים. והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם ליצחק וליעקב, ונתתי אתה לכם מורשה אני ה'" (ו' ז'-ח'). הניתוח של "אני ה' ו"אל שדי" הוא על פי ח"י חמיאל, מעייני מקרא, ירושלים תשמ"ג, עמ' 208-184, לימודים בפרשת השבוע, וארא א, עמ' 90-86.

משה מסר את הדברים לעם; אך העם, לאחר כישלונו של משה אשר גרם להגדלת סִבלם, נעשה – בדיוק כפי שתכנן פרעה – ספקן, מדוכא וחסר-סבלנות, ולא שמע אל משה "מקֹצר רוח ומעבודה קשה" (ו' ט'). מי שסִבלו גובר והוא טרוד בהִישרדות פיזית ומדוכא מכישלונות, אינו פנוי להקשיב להבטחות מעורפלות ולמחשבות נאצלות ומורכבות בדבר גאולה וידיעת אלוהים.

גם אנו זכינו בתש"ח ובתשכ"ז לדעת את ה' ולקבל לריבונותנו את הארץ. האם נדע לכלכל מעשינו במוסר ותבונה כלפי כל תושביה? האם נשכיל לשמור על שליחותנו וייחודנו למען האנושות כולה? ימים יגידו האם נבנה מתוך פשרה או נהרוס מתוך קנאות.

מתוך ספרו של ד"ר אפרים חמיאל, 'לדעת תורה' על החומש שיצא בהפקה של מנדלי ספרים ברשת.