…הֵן

בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי

 וְאֵיךְ

יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה, וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם.

(שמת ו, יב)

ערל שפתים – יתירה משמעותו על משמעות "כבד פה וכבד לשון" דלעיל (ד, י); הלה אינו מציין

אלא כבידות באיברי הדיבור; ואילו "ערל" הוא אדם שאינו שולט ביכולת

הנתונה לו מצד הטבע ומצד גופו (השווה פ' בראשית יז, י). לאמור: אף אם אתגבר על כבידות הפה והלשון, עדיין יחסר לי למעשה כוח

הדיבור; מלתי תקפא בתוך פי. ככל שאחפוץ לבשר לעם נשגבות, להלהיבם ולזקפם, לא אעצור

כוח, וקצר כשרוני ולא אצליח – זאת נתנסיתי זה עתה.

(רש"ר הירש שם, שם)

…יתברר

ש"ערל" הוא מצב של אבדן שליטה; אבדה לאדם שליטה על עצם – שמטבעו הוא

מסור לשלטונו. אדם הוא "ערל אזן", "ערל שפתים", – אם אבדה לו

השליטה עלאזנו ושפתיו, ואין הן נשמעות לרצונו. אדם הוא "ערל לב" – אם הוא

אינו שולט על יצר לבו…איזהו "ערל בשר"? מי שאיננו שולט על גופו ובשרו.

הגוף לא נוצר להיות שליט; אלא, חובה על הגוף להיות "בשר" – מבשֵר

ומשרת לרוח. אך אם איננו נכנע לרוח החופשית והמוסרית, הרי הוא במצב של

"ערלה", הרי הוא "בשר ערלה".

(רש"ר הירש בראשית יז, י)

'לא איש דברים אנכי'

מאיר זלבסקי

מקובל לחשוב על יציאת

בני ישראל ממצרים כפרשה הֵרואית. לא בני ישראל הם הגיבורים, אלא ה' שנלחם במצרים ובאלוהיה.

משה מנהיג ישראל המוליך אותם במדבר לכיוון ארץ ישראל יכול היה להיות מתואר כגיבור וכאדם

ללא חת החותר למטרתו ללא היסוס. אבל עיון בפרשת המינוי של משה מגלה תמונה שונה לחלוטין.

הפעם הראשונה שה' מתגלה

אל משה היא בסיפור הסנה. בתגובה להכרזה החגיגית של אלוהים על כוונתו להוציא את ישראל

ממצרים ועל מינויו של משה למשימה, מגיב משה בשורה ארוכה של טענות ומנסה להשתמט מן המשימה.

לגופו של עניין, משה מעלה שלוש טענות: הראשונה: "מי אני" – משה סבור שאינו

ראוי למשימה הגדולה והכבדה של הוצאת העם ממצרים.

השנייה- "הם לא

יאמינו ולא ישמעו בקולי" – חוסר סמכות וחוסר אמונה במשה כנביא.

אך הטענה השלישית נאמרת

בסוף והיא כנראה החשובה ביותר למשה: "לא איש דברים אנוכי גם מתמול גם משלשום גם

מאז דברך אל עבדך, כי כבד פה וכבד לשון אנכי" (שמות ד,י). על כך אלוהים עונה "מי שם פה לאדם או מי

ישום אלם או חרש או פקח או עיור הלא אני ה'" (שם ד,יא). התשובה לא מובנת, ומה בכך שה' קבע מי יהיה אילם,

בעל דברים או מתקשה בדיבור, היש בכך פתרון לבעיה שהעלה משה?

אפשר להבין טענה זו כך: ה' אומר למשה שהיכולת לדיבור באה

ממנו, ואם כך הוא יכול לספק לו יכולת דיבור שתאפשר לו למלא את תפקידו, כפי שה' נתן

למשה את האותות שנועדו לשכנע את העם בשליחותו, כך גם הוא יאפשר לו להתגבר על הקושי

שלו בדיבור בצורה ניסית. אכן רש"ר הירש פירש כך:

וכי לא אוכל לעשות את המגמגם למיטיב לנאום ואת הנואם הנמלץ למגמגם?

הרי אין ראוי יותר לשליחות זו מאשר דווקא כבד פה. כל מילה שיאמר הרי היא אות. אם המגמגם

תדיר ירצה בשטף את דבריו בשליחות ה' הרי כל מילה – מהימנותה טבועה בה.

הקושי בהסבר הזה הוא

שלא נאמר שכך קרה; לא נאמר שה' פתר את בעיית הדיבור של משה. משה עצמו גם לא קיבל את

התשובה המוחצת הזו והמשיך להקשות ולשאול. מעניין לציין שהאל הכל-יכול שמתגלה למשה וגם נותן לו אותות ומופתים,

לא פותר באחת את בעיית הגימגום של משה, ומשה אף לא מבקש זאת כתנאי לקבלת שליחותו.

המשך הקריאה בפרשת וארא

מגלה עובדה נוספת: פעמיים נוספות מתארת התורה את התנגדותו של משה לשליחות באותה טענה:

בפרק ו, יב: "וידבר משה לפני ה' לאמר: הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה,

ואני ערל שפתיים", ובפעם השלישית מופיעה טענה זו לאחר ציווי מפורש של ה'

למשה:

וידבר ה' אל משה לאמר אני ה' דבר אל פרעה מלך מצרים את כל אשר אני

דבר אליך. ויאמר משה לפני ה' הן אני ערל שפתים ואיך ישמע אלי פרעה? (שמות ו',

כט-ל)

מפרשים רבים שמו לב לשינוי

בלשון הטענות, בתחילה 'כבד פה וכבד לשון' ובשתי האחרונות 'ערל שפתיים'. רש"ר הירש

טוען שערל הוא חתום שפתיים, לא קושי בלבד אלא בעיה פיסית שלא תאפשר למשה למלא את תפקידו¹. תשובת ה' הפעם אינה דומה לתשובה שניתנה לטענה הראשונה, כלומר

שה' קובע את תכונות הדיבור או הקושי בדיבור, אלא נותנת פתרון לבעיה: 'ראה נתתיך אלהים

לפרעה ואהרן אחיך יהיה נביאך' (ז, א).

על כל פנים,שלוש פעמים

חוזר משה על טענתו בדבר כבדות פיו, דבר זה אומר דרשני. האם משה לא קיבל את השליחות

להוצאת ישראל ממצרים מרצונו החפשי? האם אפשר בכלל להתנגד לדברי האל בטענות רבות כל

כך ובצורה עיקשת כזו? הדבר נראה מעט מוזר. האם אפשר לסרב לשליחות ההיסטורית – להוציא

את ישראל ממצרים?

בובר בספרו 'משה²,

רואה במשה דמות טרגית ובודדת וכך דבריו:

משה הנשלח כנושא הדיבור, מתווך הדבור בין שמיים וארץ, אינו בעל

נאום הזורם ללא מבוכה. כך נברא וכך נבחר. בכך ניתנה מחיצה בינו לבין עולם בני האדם.

הוא שמוטל עליו לכונן את ברית העם עם ה', לא נתקבל כביכול קבלה שרירה וקיימת בברית

שבטו.הוא המורה, הנביא המחוקק, נשאר בספירת הדיבור מבודד בדידות ללא מנוס, ובסופו של

דבר יחידי הוא עם דיבור השמים, החודר בו דרך הנשמה הבלתי גמישה אל הגרון הבלתי-גמיש.

בניגוד לרש"ר הירש

שפירש שריפוי הגמגום של משה הוא אות להוכחת נבואתו, סבור בובר שהגמגום הוא גורלו האישי

של משה וה' בחר בו למרות כך, ואולי דווקא בשל כך. בהתייחסו לתשובת ה' "הוא יהיה

לך לפה ואתה תהיה לו לאלוהים"

(ד,

טז) ממשיך בובר:

בהוספת סיפור הסנה… נקרא משה ביחסו לאהרון,

שעליו להיות לו ל"פה" בשם "אלהים". בשמשו "פה" לאלהים

עצמו הדובר בו את דברו, הרי זה פה מגמגם. בכך נעשית הטרגיקה של משה לטרגיקה תוכית של

ההתגלות. הגמגום הוא המביא את קול השמים אל הארץ.

בובר מפרש כאן את הביטוי

הקשה (תיאולוגית) שמשה יהיה לאלוהים. אפשר אמנם לפרש את המילה 'אלהים' כשופט

או שר (וכך פירש רש"י) אבל בובר הבין שמשה יהיה כלי בידי האל, האל ידבר דרכו,

דרך הכלי השבור וכך אפשר לומר הופך משה למהות על-אנושית. (ואכן נקרא משה 'איש האלוהים'.

דברים לג, א).

לדעתי, סיפור בחירת משה

כבד הפה והלשון למנהיג ישראל מציגה לנו את האנטי-גיבור. הדמות הלא מושלמת האנושית

כל כך, מודעת לחולשותיה ולא מנסה להתעלם מהן. משה הבין את המחיר הכבד של השליחות ולא

קיבל אותה בתחילה. בסופו של דבר נכנע לדבר ה' ומילא אותה ככל יכולתו ובכל כוחותיו.

לעולם לא נדע כיצד נראה

משה ואיך התנהג כאדם פרטי, אך יש לשים לב לעובדה שהמספר בוחר להדגיש שכבר מתחילת דרכו

לא נשא משה פנים לאיש – גם לא לאל עצמו (!) ובכך הוא ממשיך את מסורת האבות שהתווכחו

עם ה' – אברהם בפרשת סדום ויעקב הנאבק עם מלאך ה'. לעניות דעתי יש בכך מסר חינוכי חשוב

ביותר, בעיקר כאשר בציבור הדתי והחרדי מעלים על נס את הציות כמעשה הדתי האולטימטיבי.

השליחות שמשה נשא על

עצמו למרות רצונו, עשתה אותו לבודד מאין כמותו, אבל גם לאהוב האל. הן שהה בהר ארבעים

יום ולילה, הן ביקש לראות את ה' (אף שנענה בשלילה חלקית) ואף את מעשה קבורתו התורה

בוחרת לתאר כמעשה של אהבה: "ויקבור אותו בגיא בארץ מואב.. ולא היה נביא

עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים³" (שם לד, י). המספר מדגיש כי משה

לא ראה עצמו מתאים לתפקידו וייתכן שפיזית לא היה כך, ולמרות זאת נבחר. אין זאת אלא

שסיפור התורה אינו רק סיפורו של ה' או סיפורם של ישראל, לא פחות מכך הוא סיפורו של

משה ויחסיו עם ה'.

1. אפשר להשוות את טענת משה לדברי ישעיהו

בפרשת הקדשתו לנביא: 'כי איש טמא-שפתים אני ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב כי

את המלך ה' צבאות ראו עיני' (ישעיהו ו,ה). נראה כי ישעיהו מתייחס דווקא לחטאיו שלא

יאפשרו לו לקבל את השליחות, המשותף עכ"פ הוא ההתמקדות בשפתים.

2. משה, מרטין

בובר הוצאת שוקן תש"ו עמ' 47. בספר זה מנסה בובר להבין את סיפור משה כסיפור אגדה

בעל גרעין היסטורי ואף מנסה למצוא עוגן בהיסטוריה העתיקה של מצרים ועמי קדם.

3. אפשר רק לשער

באופן פיוטי שהשהיה בהר עם ה' ריפאה את יכולת הדיבור של משה.

"ושמי ה' לא נודעתי"

הראיה

התורתית על היות נבואתו של משה רבנו שונה מכל קודמיו הוא אמרו "וארא אל אברהם… ושמי ה' לא נודעתי",

הנה השמיענו כי השגתו אינה כהשגת האבות, אלא יותר גדולה כל שכן השגת זולתם ממי שקדם,

ועל שהיא שונה מנבואת כל מי שבא אחריו, הוא אמרו על דרך ההודעה "ולא קם נביא עוד

בישראל כמשה אשר ידעו פנים אל פנים".

(מורה נבוכים לרמב"ם ב, ל"ה)

תכליתן של מכות

מפני

מה הביא עליהם מכת דם? מפני שהשליכו את ילדי ישראל לים, שנאמר: "כל הבן הילוד

היאורה תשליכוהו", לפיכך דן את המים אשר ביאור.

(משנת רבי אליעזר,

יט)

עשר

מכות הביא הקב"ה על מצרים וכולן לא באו עליהן אלא ממה שחישבו עליהן לעשות בהן

לישראל, לפי שכל דרכיו אמת אין מידה רעה יוצאת מלפניו אלא כל מידות טובות יוצאות

מלפניו ובשביל מעשיהן המקולקלין של בני אדם מידה רעה יוצאה עליהן ואילו הן: דם צפרדע

כינים ערוב דבר שחין ברד ארבה חשך מכת בכורות.

(תנא דבי אליהו רבא

פרשה ח)

'בעבור

הראותך את כחי' כדי שתחזור בתשובה, כי לא אחפוץ במות המת.

(ספורנו שמות ט, טז)

ייחוסו של משה רבנו

התורה

מציגה לפנינו, וכמעט מטעימה את הדבר, שהייחוס הביולוגי – הן של אבותינו והן של משה

רבנו – איננו כפי שנקבע על-ידי איסורי התורה שניתנה לאחר-מכן. זה בא ללמדנו שרמתו של

האדם, הרמה שהוא מגיע אליה בהכרת אלהים, איננה קשורה בגורמים ביולוגיים.

יתר-על-כן,

אחד מפרשני התורה הקלאסיים, חיזקוני, מסביר למה גרמה ההשגחה שמשה רבנו יוולד מיחסי

אישות אשר לאחר-מכן הם מוכרים כפגומים, גם שלא היו פגומים בשעתם – "כדי שלא יתגאה

על הציבור". הסכנה הצפויה לכל מנהיג ובעל שלטון – שיתגאה על הציבור; ואפילו אם

המנהיג הוא איש האלהים, הרועה הנאמן של ישראל, יש לחשוש שמא יתגאה. לפיכך רצוי שמנהיג

יהיה נאלץ תמיד להיזכר במה שעשוי להיראות כפגם בייחוסו.

וזהו

רעיון שביטאו חז"ל במימרה הידועה: "אין ממנים פרנס על הציבור אלא אם כן קופה

של שרצים תלויה לו מאחוריו, שאם דעתו תזוח עליו אומרים לו: חזור לאחוריך", כלומר

– זכור מי אתה. וזוהי אזהרה למנהיגות בכל הדורות ובכל הזמנים. בהקשר זה ניתן לציין

שמאחורי המלך המשיח הצפוי שרשרת של איסורי עריות ופסולי חיתון: רות המואביה (מלוט ובתו),

יהודה ותמר כלתו, דוד ובת-שבע, שלמה ונעמה העמונית.

(י. ליבוביץ: הערות

לפרשיות השבוע, עמ' 43-44)

'…וידבר

ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל': אמר להן: הוו יודעין שבני סרבנים הם

וטרחנים הם, אלא על מנת כן תהיו מקבלין עליכם שיהו מקללין אתכם וסוקלין אתכם באבנים.

 (ילקוט שמעוני במדבר פרק יא, סימן תשלה)

לפנינו

כאן אזהרה לכל אותם הנשלחים להיות מנהיגים לעם ישראל, לרבות אלו הנדחפים לכך מרצונם

ונטיותיהם, שיהיו בנויים נפשית ומסוגלים לסבול את כל הטורח והסבל הכרוך בהנהגת ההעם

היהודי הקשה, שאם לא כן אין הם ראויים לתפקיד זה.

 (י. ליבוביץ: שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע, עמ'

217)

והיה כי תלכון,לא תלכו

ריקם" – שחרור מתוך פיוס

בלבו של בן ישראל היה השם

"מצרי" קשור בזכרונות מרים ביותר. לא היה בזה משום פלא אילו שנא בן

ישראל את המצרי כמשעבד אבות האומה ואילו חשב לו לזכות שלא לנהוג כנגדו במצוות

שנצטווינו על הגר. הא כיצד? הלמצרי ארחש אהבה, כאשר צוויתי לגר "ואהבת לו

כמוך"? וכי לא נשתעבדו אבותינו במצרים? – אבל התורה אומרת: הן שלחו אתכם סוף

סוף כרֵעים ובמתנות כלי כסף וכלי זהב ונהגו בכם כשם שנצטוויתם אתם לנהוג בעבד עברי

אשר "לא תשלחנו ריקם" ולכן: "לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו".

ומכיוון שאין המצרי מרחיק ראות ולא היה משאילם על פי יזמתו, לכן מצווה ישראל

לעודדם לכך ולומר להם: נעזבכם כרֵעים, נשאל מתנה בשעת פרידה זו.

(מתוך:

מאמר של הרב בנו יעקב, מובא בתרגום בנ. ליבוביץ: עיונים בספר שמות עמ' 134)

כמה יצאו ממצרים וכמה נכנסו

לארץ?

"וחמֻשים עלו בני ישראל"

– אחד מחמשה, ויש אומרים אחד מחמשים, ויש אומרים אחד מחמש

מאות, רבי נהוראי אומר: 'העבודה'! לא אחד מחמשת אלפים, ואימתי מתו? בימי האפלה שהיו

קוברין ישראל מתיהן ומצרים יושבין בחשך, ישראל הודו ושבחו על שלא ראו שונאיהם ושמחו

בפורענותן.

 (תנחומא פרשת בשלח סימן א)

רב סימאי אומר:

נאמר (שמות ו') 'ולקחתי אתכם לי לעם' ונאמר 'והבאתי אתכם', מקיש יציאתן ממצרים לביאתן

לארץ, מה ביאתן לארץ – שנים מששים ריבוא אף יציאתן ממצרים – שנים מששים ריבוא. אמר

רבא: וכן לימות המשיח, שנאמר (הושע ב') וענתה שמה כימי נעוריה וכיום עלותה מארץ מצרים.

(בבלי סנהדרין קיא ע"א)

כוונת המאמר הזה המופלג הוא, כי כל האותות והמופתים

ושפטים גדולים אשר עשה למצרים בי' המכות ובקריעת ים סוף, שווה בשביל שיבואו שנים משישים

ריבוא אל המטרה האלוקית…כי הנפלאות עשה לכולם ולהביט וליקח לקח מזה מוסר צדק ואמונה

טהורה זה רק ליחידים מהכלל.

 ("משך חכמה" שמות ו, ז)

דברים אלה מהווים חומר למחשבה עמוקה מאד. הרב [בעל משך חכמה] מרחיב

על כך את הדיבור ומוצא בכך משהו סמלי לגבי הכרת אלוהים וגורל האדם הקשור בהכרה זו לדורות…

לדברים אלה ערך רב מאד להבנת נושא הנבואה בישראל, במשך אותם דורות

רבים של ההיסטוריה המקראית, בה עמדו לישראל שליחי ה' אשר שכינה דיברה מגרונם, אולם

דבריהם לא נשמעו כי אם על ידי בודדים ויחידים בכל דור ודור, ומדברי הרב יש להבין כי

אמיתת הכרת אלוהים, איננה מותנית כלל בריבוי מספר הזוכים להגיע אליה, ומספיק אם הם

יחידי סגולה בודדים, כגון שניים מתוך שש מאות אלף.

 (י.ליבוביץ: שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע עמ' 214)