וְגַם

אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

 אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם וָאֶזְכֹּר אֶת

בְּרִיתִי.

(שמות ו, ה)

וארא אל אברהם – אמר לו הקב"ה למשה:

חבל על דאבדין ולא משתכחין; הרבה

פעמים נגליתי על אברהם יצחק ויעקב באל שדי ולא הודעתי להם כי שמי ה', כשם שאמרתי לך,

ולא הרהרו אחר מדותי. אמרתי לאברהם (בראשית יג) 'קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה

וגו' ' , ביקש לקבור שרה ולא מצא עד שקנה בדמים ולא הרהר

אחר מדותי; אמרתי ליצחק (שם

כו) 'גור בארץ הזאת כי לך ולזרעך וגו", ביקש לשתות מים ולא

מצא אלא (שם) 'ויריבו רועי גרר עם רועי יצחק' ולא הרהר אחר מדותי; אמרתי ליעקב (שם כח) 'הארץ אשר אתה שוכב עליה וגו"

ביקש מקום לנטות אהלו ולא מצא עד שקנה במאה קשיטה ולא הרהר אחר מדותי, ולא שאלני

מה שמי, כשם ששאלת אתה, ואתה תחילת שליחותי אמרת לי 'מה שמי', ולבסוף אמרת 'ומאז באתי

אל פרעה' וע"ז נאמר 'וגם הקימותי את בריתי שניתנה להם', כמו שאמרתי להם שאתן להם

את הארץ ולא הרהרו אחרי 'וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל', לפי שהן לא הרהרו אחרי וגם אע"פ שישראל שבאותו

הדור לא היו נוהגין כשורה שמעתי נאקתם בעבור הברית שכרתי

עם אבותיהם הה"ד (שמות ו) 'ואזכור את בריתי'.

(מדרש רבה שמות ו, ד)

וזה היה טענת משה רבינו ע"ה 'למה הרעתה לעם הזה', היינו שהמה במדרגת עם, היינו מדרגה פחותה וגרועה, ואינם

שמים על לבם להתעורר עצמם לתשובה, וזה הוא 'ומאז באתי לדבר בשמך הרע לעם הזה', נצמח

להם רעה, 'והצל לא הצלת', היינו שאין להם שום הצלה עי"ז,

והשיב לו הקב"ה שלא כן הוא כדבריו, כי אתה אינך שומע רק מקולות החיצוניות ובבחינת

עם, אכן הקב"ה שומע קול

מפנימיות לבבם מחלקי יעקב אשר בתוך כל אחד ואחד מישראל, וזהו הפי' של 'וגם אני שמעתי

את נאקת בני ישראל', שמלבד הצעקה אשר אתה שומע,

שומע אנכי עוד נאקה אחרת ממעמקי לבבם ומחלק יעקב אשר בם, שזה נקרא נאקת בני ישראל.

 (רבי ירחמיאל

ישראל יצחק מאלכסנדר: ישמח ישראל – פרשת שמות)

"עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה אֲחַלְּצֵהוּ

וַאֲכַבְּדֵהוּ"

יעל לוין

אמר ר' ינאי: מה התומין [=התאומים] הללו אם חשש אחד מהם בראשו חבירו כך, כביכול אמר הקב"ה: "עמו אנכי בצרה" (תהלים צא, טו), ואומר

"בכל צרתם לו צר" (ישעיה סג, ט). אמר ליה הקב"ה: אם אי אתה מרגיש שאני

שרוי בצער, כשם שישראל שרויין בצער, הוי יודע ממקום

שאני מדבר עמך, מתוך הקוצים. כביכול שאני שותף עמן בצערן – "וירא מלאך ה'

אליו בלבת אש מתוך הסנה" (שמות ג, ב) (שמות רבה מהדורת שנאן, ב, ה(1), עמ' 110).           

בספר תהלים מצויים שני פסוקים המתארים כל אחד

מהם בראשיתו אדם הנתון בצרה, והמציינים בהמשך את היחלצות האדם מן הצרה בעקבות

פנייה לה' וקריאה אליו. הכתוב האחד אומר: "וּקְרָאֵנִי בְּיוֹם צָרָה

אֲחַלֶּצְךָ וּתְכַבְּדֵנִי" (תהלים נ, טו), והכתוב השני: "יִקְרָאֵנִי וְאֶעֱנֵהוּ

עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה אֲחַלְּצֵהוּ וַאֲכַבְּדֵהוּ" (שם צא, טו). ניכרים דמיונות ענייניים ולשוניים בין שני

הפסוקים הללו, אולם נודעים גם הבדלים ביניהם.

הפסוק במזמור נ' בתהלים הוא הזמנה לאדם מצד

האלוהים לפנות אליו ולקרוא לו בעת צרה. ה' מושיט את ידו, אם לנקוט לשון בני אדם,

ופונה לאדם מבעוד מועד, בבחינת צופה מראשית אחרית, ומזכיר לו כי במידה וייקלע

לצרה, קיימים בעבורו עוגן הצלה ופתח מילוט מִיְּגוֹנוֹ. או-אז בעקבות פניית האדם אליו יחלוץ אותו האלוהים

מצרתו, ובעקבות זאת יבוא האדם לכבדו. מתוך נוסח הפסוק עצמו לא נהיר לחלוטין אם

הכוונה היא שכיבוד ה' לאחר היחלצות האדם ממצוקה אמור להתפתח כתגובה טבעית, דהיינו

כפועל יוצא שתבוא מצד פנימיות האדם המכיר תודה, או שמא מדובר בתגובה נרכשת, דהיינו

במעין דרישה מצד ה' שעל האדם להכיר לו טובה מכל מקום, גם אם לא התעורר לכך מצד

עצמו.

הפסוק המקביל במזמור צ"א בתהלים הוא משפט

חיווי, הכתוב בגוף שלישי, ובו נאמר כי לכשייקלע האדם למצב צרה, ויקרא אל ה' – תפילתו

תיענה. ה' חש שותפות גורל ושייכות עם האדם הסובל, והוא יחלצו מצרתו, ולא עוד אלא

שהוא בעצמו יבוא לכבד את האדם. על פי הנזכר, אין הקב"ה יכול להיוותר אדיש לגורלו

של האדם ולמוצאות אותו, ולעוצמת החוויה שהתנסה בה, ולאחר שהוא עצמו מוציאו

ממצוקתו, הוא מתמלא הערכה והערצה כלפיו, מוקירו ורוחש לו כבוד, וכביכול מצדיע לו

ומרכין ראש כלפיו.

כל אחד משני הכתובים בתהלים משקף עמדות

מנוגדות מבחינת יחסי האלוהים והאדם. הכתוב בתהלים פרק נ' מתאר תמונה חד-צדדית יותר

של חובת האדם כלפי האלוהים. פדות האדם מצרתו יוצרת מחויבות מטעמו להכרת טובה לאלוהים,

כפי שעולה מהמילים "וּקְרָאֵנִי" ו"וּתְכַבְּדֵנִי". לעומת

זאת, הפסוק "יִקְרָאֵנִי וְאֶעֱנֵהוּ עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה אֲחַלְּצֵהוּ

וַאֲכַבְּדֵהוּ" מתייחס לשותפות גורל חד-צדדית לכאורה מכיוונו של האלוהים

כלפי האדם. הקב"ה חש הזדהות עם האדם הנתון במצוקה, ולא עוד אלא שלאחר

היחלצותו – מכבד הוא אדם זה בכבודו ובעצמו.

אולם אין מן ההכרע וההכרח להשקיף על שני המקראות

מתוך ספר תהלים שאנו דנים בהם ככתובים הניצבים בסתירה זה לזה והמכחישים זה את זה,

אלא אנו רשאים לצרפם ולחברם, ולהתייחס אליהם ככתובים המשלימים זה את זה, המשמשים כשני

ביטויים של חוויה אחת. כך נוכל לומר כי פניית האדם אל הקב"ה מן המצר, מביאה

בעקבותיה נכונות מצד הקב"ה להיענות לזעקת האדם ולהוציאו ממצבו, ויוצרת חוויה

אינטימית, מחברת ומכוננת ביניהם. ההתקשרות והחיבור האלה יוצרים מחויבות הדדית, ולא

חד-צדדית, כפי שאפשר היה לכאורה לסבור. על האדם לעשות את שלו ולפעול את פעולתו,

להוקיר תודה ולחלוק כבוד והערכה למי שענה אותו, אולם הקב"ה בכבודו ובעצמו

מעריך את חוויית הסבל שחלף על האדם, והוא מכבדו ומברכו.

אם כן, בחוויית הסבל וההיחלצות ממנה טמונה

היכולת לכונן ברית מחודשת בין האדם לבוראו, של יחסים הדדיים ושל כבוד והערכה, ברית

עולם שלא תופר עוד. מדובר אמנם בברית הדדית, אולם מנקודת ראותו של האדם, הימצאותו

במצר מנכיחה ומנציחה את האפשרות שהאדם יתקרב לבוראו, והאישור וההכרה שמעניק

הקב"ה לאדם היוצא ממצר, בכוחם לשמש בעבורו מנוף לצמיחה מחודשת ולהעצמת

אישיותו.

יש לציין עוד כי הרעיון שלפיו ראוי לאדם אשר ניצל

מצרה לרחוש כבוד-עולם למושיעו, מבוטא גם במזמור ל' בתהלים, שבו נאמר: "אֵלֶיךָ

ה' אֶקְרָא וְאֶל ה' אֶתְחַנָּן. מַה בֶּצַע בְּדָמִי בְּרִדְתִּי אֶל שָׁחַת הֲיוֹדְךָ עָפָר הֲיַגִּיד אֲמִתֶּךָ.

שְׁמַע ה' וְחָנֵּנִי ה' הֶיֵה עֹזֵר לִי. הָפַכְתָּ

מִסְפְּדִי לְמָחוֹל לִי פִּתַּחְתָּ שַׂקִּי וַתְּאַזְּרֵנִי

שִׂמְחָה. לְמַעַן יְזַמֶּרְךָ כָבוֹד וְלֹא יִדֹּם ה'

אֱ-לֹהַי לְעוֹלָם אוֹדֶךָּ" (תהלים ל, ט-יג).

הסבל שהיה מנת חלקו של האדם ושממנו הוא נחלץ, צופן

בחובו את הפוטנציאל לכינון ולהתהוות יחסי גומלין והדדיות בין האדם לבוראו, הדדיות

שבמסגרתה יכולים באורח דומה גם להתקיים ולדור, זה לצד זה, שני כתובי שיר השירים: "אֲנִי

לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי" (ו, ג) ו"דּוֹדִי לִי

וַאֲנִי לוֹ" (ב, ט).

כמדומה שאחד האתגרים היותר-גדולים

והיותר-חשובים הניצבים בפני אדם שזכה לישועת ה', הוא היכולת להכיל נכונה ונכוחה את

היחסים האינטימיים שנרקמו בינו ובין בוראו בנסיבות מיוחדות כמו אלה. הוא היכולת

לדעת להמשיך את השיח והזיקה האישיים שנוצרו בינו לבין מושיעו, להיות קשוב לשיח זה,

לרוממו ולהעצימו, ולדאוג להפיח בו באורח קבע חיות חדשה. זאת כדי שלא לאבד ולהחמיץ

לבלתי שוב את שעת הכושר שהתעוררה, ושלא תחמוק מתחת ידיו של האדם, במו-ידיו,

ההזדמנות הנדירה שנוצרה ושהתהוותה, בבחינת "וְדוֹדִי חָמַק עָבָר" (שם ה, ו).

אם כן, חוויית סבל שחולפת על אדם והיחלצותו הימנה

בעקבות היענותו להזמנה מבורא עולם לפנות אליו, מציבות בפני האדם הזדמנות נאותה,

שלא תסולא בפז, לקרבת אלוהים מתמשכת ומתמדת, אם רק ישכיל האדם להתמיד ולקיים את

חלקו שלו במערכת היחסים הדואלית המחודשת שהתהוותה בינו לבין מושיעו, ויהיה ראוי לקרבה

זו.

ד"ר יעל לוין היא בין

היתר עורכת קובץ התפילות, שראה אור לאחרונה, "'שים שלום', תפילות לשלום

העולם, אסופה מתוך 'ליקוטי תפילות'", בהוצאת "מגיד" (קורן)

בירושלים

"ויחזק

ה' את לב פרעה" – מהי בחירה חופשית?

לפי הסגנון העברי הקרוב רגילים לייחס כל

דבר ודבר לפעולת האלוהים במישרים; על אישה עקרה אומרים ש'ה' סגר

רחמה', על תאונה הגורמת למיתת אדם בלי כוונת הממית, אומרים ש'האלוקים

אינה לידו'… כל דבר שיש לו כמה סיבות, וסיבות אלו יש להן סיבות וכן הלאה עד לאין

סוף, ולפי ההשקפה הישראלית, סיבת כל הסיבות היא רצון האלוקים, יוצר העולם

ומנהיגו… לפיכך הביטוי 'ואני אחזֵק את לבו' סוף סוף

אינו דבר שונה מביטוי מעין 'ולבו יהיה חזק'.

(פירוש

פרופ' דוד קסוטו על שמות ד, כא, מובא ב'עיונים לספר שמות'

לנחמה ליבוביץ, עמ' 112)

סר חוזק לב פרעה הטבעי ולא יכול לסבול

עוד כובד הצרה, והיה מוכרח אם כן לשלֵח את העם מצרת נפש ומפחד לב, אבל לא חפץ ה'

בזה, ולכך חִזֵק את לבבו באורח פלא שלא ימוט מרוב הצרות

שיפגעוהו, עד שיביא ה' עליו את כל משפטיו הרעים, כפי

שגזרה חכמתו העליונה וישיב גמולו אל חיקו, ועל זה יורה שורש "חזק" כשבא

בבניין הכבד, כמו 'ובידך לגדֵל ולחזֵק לכֹּל'.

(רבי

יצחק שמואל רג'יו, מחכמי איטליה, שמות ט, יב)

ורבי פנחס הכהן בן רבי חמא אמר: הוא שכתוב: "וחנפי לב ישימו אף, לא ישועו כי אסרם", (איוב לו 13) לאחר שהקב"ה

מצפה לרשעים שיעשו תשובה ואינם עושין, אפילו הם רוצים,

באחרונה הוא נוטל את לבם שלא יעשו תשובה, ומהו 'וחנפי לב'? אותן שהם באין ומחנפים

בראשונה בלבם הם מביאים עליהם האף באחרונה.

ומהו "לא ישועו כי

אסרם" (שם)? אף על פי שהם רוצים לשוב להקב"ה

ובאין לעסוק בתפילה, אינן יכולים. למה? "כי אסרם" – שנעל בפניהם,

כך היה פרעה רוצה לעסוק בתפילה, ואמר הקב"ה למשה: עד שלא יצא לך והתיצב לפניו.

(שמות רבה (וילנא) פרשה יא א)

והאמר רבי שמעון בן לקיש: רשעים אפילו על פתחו של גיהנם אינם חוזרין בתשובה, שנאמר:

"ויצאו וראו בפגרי האנשים הפשעים בי וגו'" (ישעיהו ס"ו 24), שפשעו – לא נאמר,

אלא הפושעים – שפושעים והולכין לעולם!

 (בבלי עירובין יט ע" א)

שיעבוד

המשעבדים

למה הביא עליהם צפרדעים? מפני שהיו משעבדין

בישראל ואומרים להן הביאו לנו שקצים ורמשים לפיכך הביא עליהן צפרדעים, ובשעה שהיו מוזגין את הכוס היה מתמלא מן הצפרדעים.

 (שמות רבה י , ד)

אם נסכם את כל

המקומות, בהם התפרעו הצפרדעים ללא יראת כבוד ובאין פחד, יהיו לפנינו כל הדרכים בהם

קיפחו האדונים המצרים את חיי עבדיהם העברים. כעבדים לא היה לאבותינו לא בית ולא

מקום מפלט למשפחה; שינה נמנעה מעיניהם ולחם מפיהם – זאת מזכיר לנו עד היום

"לחם העוני". ובכל המקומות מטיילות להן חיות פחודות

אלה, ומלמדות את המצרים הרגשתו של אדם, שאיננו יכול ליהנות מביתו, ממשכבו ומלחמו,

החייב לחשוש כל רגע מהתערבות מפריעה ומרגיזה.

(הרש"ר הירש שמות ח, כח)

"והיה כי תלכון,לא תלכו

ריקם" – שחרור מתוך פיוס

בלבו של בן

ישראל היה השם "מצרי" קשור בזכרונות מרים ביותר.

לא היה בזה משום פלא אילו שנא בן ישראל את המצרי כמשעבד אבות האומה ואילו חשב לו

לזכות שלא לנהוג כנגדו במצוות שנצטווינו על הגר. הא כיצד? הלמצרי

ארחש אהבה, כאשר צוויתי לגר "ואהבת לו כמוך"? וכי לא נשתעבדו אבותינו

במצרים? – אבל התורה אומרת: הן שלחו אתכם סוף סוף

כרֵעים ובמתנות כלי כסף וכלי זהב ונהגו בכם כשם שנצטוויתם אתם לנהוג בעבד עברי אשר

"לא תשלחנו ריקם" ולכן: "לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו".

ומכיוון שאין המצרי מרחיק ראות ולא היה משאילם על פי יזמתו, לכן מצווה ישראל

לעודדם לכך ולומר להם: נעזבכם כרֵעים, נשאל מתנה בשעת פרידה זו.

 (מתוך: מאמר של הרב בנו יעקב, מובא

בתרגום בנ. ליבוביץ: עיונים חדשים בספר שמות עמ' 134)

'...וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני

ישראל': אמר להן הוו יודעין שבני סרבנים הם וטרחנים הם, אלא על מנת כן תהיו מקבלין עליכם שיהו מקללין אתכם וסוקלין אתכם באבנים.

 (ילקוט שמעוני במדבר פרק יא, סימן תשלה)

לפנינו כאן אזהרה

לכל אותם הנשלחים להיות מנהיגים לעם ישראל, לרבות אלו הנדחפים לכך מרצונם ונטיותיהם,

שיהיו בנויים נפשית ומסוגלים לסבול את כל הטורח והסבל הכרוך בהנהגת ההעם היהודי הקשה, שאם לא כן אין הם ראויים לתפקיד זה.

 (י. ליבוביץ: שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע, עמ' 217)

כמה יצאו ממצרים וכמה נכנסו לארץ?

"וחמשים עלו בני

ישראל" – אחד מחמשה, ויש אומרים אחד מחמשים, ויש אומרים אחד מחמש מאות, רבי נהוראי אומר העבודה לא אחד מחמשת אלפים, ואימתי

מתו? בימי האפלה שהיו קוברין ישראל מתיהן ומצרים יושבין בחשך, ישראל הודו ושבחו על שלא ראו שונאיהם ושמחו בפורענותן.

 (תנחומא פרשת בשלח

סימן א)

רב סימאי

אומר: נאמר (שמות ו')

'ולקחתי אתכם לי לעם' ונאמר 'והבאתי אתכם', מקיש יציאתן ממצרים לביאתן לארץ, מה

ביאתן לארץ – שנים מששים ריבוא אף יציאתן ממצרים – שנים

מששים ריבוא. אמר רבא: וכן לימות המשיח, שנאמר (הושע ב') וענתה שמה כימי נעוריה וכיום עלותה מארץ

מצרים.

(בבלי

סנהדרין קיא ע"א)

כוונת המאמר הזה המופלג הוא, כי כל האותות

והמופתים ושפטים גדולים אשר עשה למצרים בי' המכות ובקריעת ים סוף, שווה בשביל

שיבואו שנים משישים ריבוא אל המטרה האלוקית… כי הנפלאות עשה לכולם ולהביט וליקח לקח מזה מוסר צדק ואמונה טהורה זה רק ליחידים מהכלל.

("משך

חכמה" שמות ו, ז)

דברים אלה מהווים חומר למחשבה עמוקה מאד. הרב [בעל משך

חכמה] מרחיב על כך את הדיבור ומוצא בכך משהו סמלי לגבי הכרת אלוהים וגורל האדם

הקשור בהכרה זו לדורות…

לדברים אלה ערך רב מאד להבנת נושא הנבואה בישראל, במשך

אותם דורות רבים של ההיסטוריה המקראית, בה עמדו לישראל שליחי ה' אשר שכינה דיברה

מגרונם, אולם דבריהם לא נשמעו כי אם על ידי בודדים ויחידים בכל דור ודור, ומדברי

הרב יש להבין כי אמיתת הכרת אלוהים, איננה מותנית כלל בריבוי מספר הזוכים להגיע

אליה, ומספיק אם הם יחיד סגולה בודדים כגון שניים מתוך שש מאות אלף.

(י.ליבוביץ:

שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע עמ' 214)