וַיְדַבֵּר ה' אֶל

משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן

וַיְצַוֵּם אֶל

בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם

לְהוֹצִיא אֶת

בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. (שמות ו, יג)

וידבר ה' אל משה

ואל אהרן – לפי שאמר משה ואני ערל שפתים צירף לו הקב"ה

את אהרן להיות לו לפה ולמליץ. ויצום אל בני ישראל – (שמות רבה) צוה עליהם להנהיגם בנחת ולסבול אותם.

 (רש"י שם, שם)

…ודי שידבר אחד

כי כן דרך כל שני שלוחים שהאחד ידבר והשני יחריש.

(רמב"ן שם, שם)

 ויצום – ללכת אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים.

ורבי ישועה אמר כי טעם ויצום שלא יכעסו על ישראל אם לא ישמעו אליהם ואין צורך.

(אבן עזרא שם, שם)

הוא אהרן ומשה

יואל

קרצ'מר– רזיאל

בין הפרשיות המרכיבות את סיפור יציאת מצרים

מתחבא לו קטע קצר, העוצר את רצף העלילה:

'אלה ראשית בית אבתם:

בני ראובן…' (שמות ו, יד-כח) – תיאור שושלות השבטים ראובן, שמעון ולוי.

הפרשנים התמקדו כאן בעיקר בשלוש שאלות: מיקומה של הפרשה, מטרתה והרכב השבטים

הנזכרים בה.

הפרשה (להלן: פרשת הייחוס), כפי שמעיר

רש"י, ממוקדת במשה ואהרן. בעוד צאצאי ראובן ושמעון זוכים לאזכור לאקוני בלבד,

הרי שנישואי עמרם ויוכבד מתוארים בדרמטיות. הרשימה נקטעת במפתיע לאחר מניית משפחות

אהרן ומשה, ומיד מחברת אותנו התורה חזרה לעלילה: 'הוא אהרן ומשה אשר אמר ה' להם הוציאו

את בני ישראל מארץ מצרים על צבאות… הוא משה ואהרן'.

אולם, אם נדייק, נשים לב שמוקד הפרשה אינו משה

ואהרן, אלא אהרן. בזמן שאיננו שומעים דבר על נשותיהם של יתר הדמויות, מספר לנו

הכתוב דוקא על נישואי אהרן ואחר כך על נישואי אלעזר.

שלושה פסוקים מתוך פרשה זו הוקדשו למשפחת אהרן, לעומת משה, שאיננו שומעים כאן

אודות אשתו או בניו. מדוע מתמקדת פרשה זו ערב מכות מצרים, דוקא

באהרן?

ובכן, עם אהרן אמנם נפגשנו, אך למעשה טרם זכינו

לערוך עמו היכרות. במעמד הסנה, לאחר שמשה כמעט מניח את המפתחות ('שלח נא ביד

תשלח'), עונה הקב"ה בכעס: 'הלא אהרן אחיך הלוי ידעתי כי-דבר ידבר הוא' (ד, יד-טז).

הקב"ה ממשיך לתאר את תפקידו של אהרן כמתווך מילולי לעם. עד לאותו רגע ידענו

שיש למשה אחות, אך לא נודע לנו עצם קיומו של אח, וודאי לא שמו. כמעט בסמוך מתואר

המפגש בין אהרן ובין משה: 'ויאמר ה' אל אהרן לך לקראת משה המדברה

וילך ויפגשהו בהר הא-להים וישק-לו…' (ד, כז). אולם רק בפרשתנו מוצג לנו אהרן באופן רשמי, תחילה

בפרשת הייחוס ואחר כך בהמשך הפרשה: 'ומשה בן שמונים שנה ואהרן בן שלש ושמנים שנה

בדברם אל פרעה'.

הופעתו המשנית של אהרן בסיפור מעלה את שאלת

תפקידו ביציאת מצרים. קריאה בפרשתנו מלמדת על מעורבותו העמוקה והישירה של אהרן בכל

התהליך. נראה כי תפקידו עובר התפתחות תוך כדי העלילה: בתחילה נועד להיות מתרגם לעם

(ד,

טו–טז); בפרשתנו, לאחר פרשת הייחוס, הקב"ה מציע למשה

להסתייע בו כמתורגמן לפרעה (ז, ב-ג); מיד לאחר מכן מצווה משה להפעיל את אהרן כמבצע מופתים (ז, ח); לאחר חיזוק לב פרעה בראשונה, אהרן הוא

המצוּוה להכות את היאור ולהפוך את מימיו לדם (ז, יט-כ), על אף

שתפקיד זה נועד מראש למשה (ז, יז). אף בשתי המכות הבאות שב אהרן ומבצע את הפעולה

המחוללת. עיון מספרי במכות מחדד את הסימטריה בין משה ואהרן: כל אחד מהם מחולל שלוש

מכות לבדו ומכה אחת הם מחוללים יחד, בעוד הקב"ה בכבודו ובעצמו מחולל שלוש

מכות באופן ישיר.

אם כן, נראה כי מקומו של אהרן בשלב זה מתמצה

היטב בדברי חז"ל (תוספתא כריתות ד, טו): 'בכל מקום הקדים משה לאהרון

במקום אחד הוא אומר הוא אהרון ומשה מלמד

ששקולין זה כזה'. יתכן שפרשת הייחוס המדגישה את אהרן

מוצבת כאן, אם כן, בכדי להדגיש דווקא בנקודה זו את הסימטריה, שאינה קיימת בפרשת

שמות והולכת ונמוגה בהמשך.

נראה כי על תפקידו של אהרן ניתן ללמוד משהו דווקא

מהניסוח הרזה של התורה את מפגש אהרן ומשה: 'וילך ויפגשהו בהר הא-להים וישק-לו'. מפגש אחים זה ניתן לקריאה על רקע ספר בראשית, אשר

יחסי אחים הינם חוט השני העובר בו, מקין והבל ועד יוסף

ואחיו. פעמים רבות לאורך ספר בראשית שבים אחים ונפגשים ותיאורי המפגש טעונים

למדי. בוודאי שכך הדבר במפגשו רב הפרשנויות של יעקב עם עשו ('וישקהו') ובמפגשיו של

יוסף עם אחיו. על רקע מפגשים אלה, התיאור הנייטרלי,

'ויפגשהו… וישק-לו', אינו יכול להיקרא כמובן מאליו.

הקורא שעבר את מפגשי ספר בראשית עשוי לחוש כי כאן טמון חידוש. ואמנם הביוגרפיות של

משה ואהרן לכאורה לא זימנו מקום לחיכוך בשנות הילדות, ככל אחי ספר בראשית, אך

אופני הגידול השונים כל כך של השניים, היו בהחלט עשויים להיות כר פורה לקרע

ביניהם. התורה נמנעה מלחשוף אותנו לאירועים אלה ורק הסתפקה בתיאור של רגשות שמחה

וקרבה עם פגישתם.

יתכן שקריאת סיפור זה מניחה בידינו קצה חוט

להבנת הדימוי החזל"י של אהרן, 'אוהב שלום ורודף

שלום' (אבות א, יב). בסיפור המפורסם באבות דרבי נתן (נוסח א, יב) המתאר את

דרכי התיווך של אהרן וכך מסופר באבות דרבי נתן קוראים אנו:

'וכן שני בני אדם שעשו מריבה זה עם זה. הלך אהרן

וישב לו אצל אחד מהם ואמר לו… וכשנפגשו זה בזה גפפו ונשקו זה לזה'.

יתכן שעיצוב זה של הסיפור מושפע ממפגש משה ואהרן. איננו יודעים מה היה בין משה

ואהרן טרם בריחת משה למדין, אך הקב"ה דאג לתאר

בפני משה כי אהרן 'ראך ושמח לבו' ולצוות על אהרן 'לך לקראת משה'. ואכן מיד,

'ויפגשהו… וישק-לו'. קריאת שני הסיפורים הללו יחד

מלמדת אהדדי. כפרשנות סמויה למקרא נרמז מאבות דרבי נתן כי יחסי הקרבה בין משה

ואהרן לא היו ברורים מאליהם ואולי אף יותר מכך ('שנים שעשו מריבה'). ואילו הדימוי החזל"י של אהרן ניתן לקריאה כבחירה של אהרן לחכות את

דרכי ה' ולאמץ את דרכי פעולתו, 'אוהב שלום ורודף שלום'.

בעיני הקורא האמון על הדימוי החזל"י של אהרן, הפניית הזרקורים אל עבר אהרן בפרשת

הייחוס שבה פתחנו, עשויה ליצור גם הדגשה של אישיותו, 'ללמדך, שכל המטיל שלום בארץ

מעלה עליו הכתוב כאילו עשאו במרום' (אבות דרבי

נתן נוסח ב, כד).

יואל קרצ'מר-רזיאל הוא חבר קיבוץ עין צורים, מלמד בבית מדרש המושתף לקהילת ידידיה ולבוגרי ישיבת הקיבוץ הדתי בעין צורים. .

שיעבוד המשעבדים

וַיֹּאמֶר ה' אֶל

מֹשֶׁה: אֱמֹר אֶל אַהֲרן נְטֵה אֶת יָדְךָ בְּמַטֶּךָ עַל הַנְּהָרת עַל הַיְאֹרִים וְעַל הָאֲגַמִּים וְהַעַל אֶת הַצְפַרְדְּעִים

עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם. וַיֵּט אַהֲרֹן אֶת יָדוֹ עַל

מֵימֵי מִצְרָיִם וַתַּעַל הַצְּפַרְדֵּעַ וַתְּכַס אֶת

אֶרֶץ מִצְרָיִם.

(שמות ח, א-ב)

למה הביא עליהם צפרדעים? מפני שהיו משעבדין בישראל ואומרים להן הביאו לנו שקצים ורמשים לפיכך

הביא עליהן צפרדעים, ובשעה שהיו מוזגין את הכוס היה

מתמלא מן הצפרדעים.

 (שמות רבה י , ד)

אם

נסכם את כל המקומות, בהם התפרעו הצפרדעים ללא יראת כבוד ובאין פחד, יהיו לפנינו כל

הדרכים בהם קיפחו האדונים המצרים את חיי עבדיהם העברים. כעבדים לא היה לאבותינו לא

בית ולא מקום מפלט למשפחה; שינה נמנעה מעיניהם ולחם מפיהם – זאת מזכיר לנו עד היום

"לחם העוני". ובכל המקומות מטיילות להן חיות פחודות

אלה, ומלמדות את המצרים הרגשתו של אדם, שאיננו יכול ליהנות מביתו, ממשכבו ומלחמו,

החייב לחשוש כל רגע מהתערבות מפריעה ומרגיזה.

(הרש"ר הירש שמות ח, כח)

"והיה כי תלכון,לא תלכו ריקם" – שחרור מתוך פיוס

בלבו של בן ישראל היה השם "מצרי" קשור בזכרונות מרים ביותר. לא היה בזה משום פלא אילו שנא בן ישראל

את המצרי כמשעבד אבות האומה ואילו חשב לו לזכות שלא לנהוג כנגדו במצוות שנצטווינו

על הגר. הא כיצד? הלמצרי ארחש אהבה, כאשר צוויתי לגר

"ואהבת לו כמוך"? וכי לא נשתעבדו אבותינו במצרים? – אבל התורה אומרת: הן

שלחו אתכם סוף סוף כרֵעים ובמתנות כלי כסף וכלי זהב

ונהגו בכם כשם שנצטוויתם אתם לנהוג בעבד עברי אשר "לא תשלחנו ריקם"

ולכן: "לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו". ומכיוון שאין המצרי מרחיק ראות

ולא היה משאילם על פי יזמתו, לכן מצווה ישראל לעודדם לכך ולומר להם: נעזבכם

כרֵעים, נשאל מתנה בשעת פרידה זו.

 (מתוך: מאמר של הרב בנו יעקב, מובא בתרגום בנ. ליבוביץ: עיונים בספר שמות עמ' 134)

כמה יצאו ממצרים

וכמה נכנסו לארץ?

"וחמשים עלו בני ישראל" –

אחד מחמשה, ויש אומרים אחד מחמשים, ויש אומרים אחד מחמש

מאות, רבי נהוראי אומר העבודה לא אחד מחמשת אלפים, ואימתי מתו? בימי האפלה שהיו קוברין ישראל מתיהן ומצרים יושבין

בחשך, ישראל הודו ושבחו על שלא ראו שונאיהם ושמחו בפורענותן.

 (תנחומא פרשת בשלח

סימן א)

מדרשי צפון

מפרי עטו של רונן אחיטוב

והיה דם בכל ארץ

מצרים ובעצים ובאבנים ונלאו מצרים (ז,יט)

וכי בארץ היה הדם,

והרי לא היה אלא במים?

אלא היו המים לדם,

והיו המצרים שותים אותו ואומרים: דם זה שאנו שותים על שום מה? על שום שהשלכנו בני

ישראל לים, ואין זה אלא דמם. ועל שום שהעבדנו לישראל בכל הארץ בעצים ובאבנים, ואין

זה אלא דמם, שנאמר "בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה" (א, יד).

קמו אמרו לפרעה אין

אנו יכולים לשעבד להם לישראל, שנאמר "ונלאו מצרים"

קוראים מגיבים

בדבר התורה שלו

לפרשת מקץ ולחנוכה (שבת שלום 679) הדגיש פנחס לייזר בין היתר את אחרותו של

שמעון בעיני יעקב אביו. מעניין לציין כי דמות המזוהה עם חג החנוכה,

יהודית, היא מצאצאי נשיא שבט שמעון (יהודית ח 1); בתפילתה היא

מזכירה את זכותו של אביה הקדמון שמעון אשר נקם את נקמת דינה בשכם (ט 2), והוא לה מקור

השראה בצאתה להושיע את עמה מיד הצרים עליו. דברים אלה עולים בקנה אחד עם המגמה

בספרים החיצוניים (בייחוד ספר היובלים פרק ל) להדגיש את החיוב

שבמעשה שמעון ולוי כמופת למאבק נחרץ בחיתון אסור עם נוכרים. ה"אחר"

אם כן יכול להתהפך ולהיות לנורמה – גם בעת החדשה (ראו למשל פרשנות

למעשה דינה של רש"ר הירש ושל שאול

טשרניחובסקי) – ומכאן ה"אחריות" שלנו בכל דור להכריע,

אם לפגוש אותו פנים אל פנים מתוך קרבה והזדהות, או מתוך הרחקה והסתייגות

ברורה מדרכו.

לאה שקדיאל, ירוחם

פנחס לייזר מעיר:

אני מודה לחברתנו לאה שקדיאל על הערותיה

החשובות. אכן, שמעון מהווה מקור השראה ודמות הזדהות לדמויות שונות בהיסטוריה

היהודית לדורותיה. יתכן שמשהו מהלהט ה"שמעוני", שהרש"ר

הירש מצדיק כרוח של קדושה שפעמה בלבם, אם כי הוא מגנה את הטבח ההמוני, נחוץ במצבים

בהם יש לפעול באומץ ובחרצות למען מטרה מוצדקת, אך דומני

שגם בימינו לא קל לאזן בין הכלת הלהט המוצדק לבין הסכנות הכרוכות באימוץ גישתו

הנקמנית הגורפת של שמעון.