וַיְהִי בָרָד וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת בְּתוֹךְ

הַבָּרָד כָּבֵד מְאֹד

אֲשֶׁר לֹא הָיָה כָמֹהוּ בְּכָל אֶרֶץ

מִצְרַיִם

מֵאָז הָיְתָה לְגוֹי. (שמות

ט, כ"ד)

בתוך הברד. לרבותינו אין פירוש

בתוך כמו 'בתוך בני ישראל', שהוראתו כמלת

בין, להבדיל בין שני דברים, כי אם כמו 'כל אשר בתוכו', שיורה על פנימית

הדבר ואמצעיתו , שהיו אבני הברד חלולים מתוכם ובפנימיותם היתה האש מתלקחת, כגרעין שבתוך

קליפה של רימון. והיה האש נראית מבחוץ כנר שבתוך העששית.

 (הכתב והקבלה שם, שם)

'שיר השירים אשר לשלמה' – למי שהשלום

שלו ונוהג שלום עם בריותיו; חמה זורחת על הצדיקים ועל הרשעים ועושה שלום בין מלאכים,

שנאמר 'עושה שלום במרומיו', שהמים אין מכבים אשו

של ברקים, והברקים אין שורפים המים, חמה ולבנה וכוכבים הן של אש ורצים והולכים ושלום

בינים ואינם מזיקין זה לזה, וכן אתה מוצא 'ואש מתלקחת בתוך

הברד' שהיו יורדין שניהם כאחד ולא היו מזיקין זה לזה,

וכן בהר סיני עביו עברו ברד וגחלי אש בארץ אי אפשר לשור לראות הארי אבל במרום השור

והארי במרכבה.

(ילקוט שמעוני שיר השירים א, רמז תתקפ)

חוויית ההיסטוריה וקוצר הרוח

יעקב (ג'פרי) גרין

לזכרו של בננו היקר אשר זאב,

שנפל למותו לפני שנה, בגיל 28

תחשבו לרגע

על רבבות העבדים העבריים שנולדו אחרי עלייתו של הפרעה אשר לא ידע את יוסף ונפטרו

לפני יציאת מצרים. בני ישראל אלה החמיצו את הגאולה, את האירוע המכונן בתולדות העם

היהודי.

על מה

שהחמצנו בגלל שנולדנו מאוחר מדי אנחנו יכולים לדעת; על מה שנחמיץ בגלל שנמות מוקדם

מדי לא נדע. האופן שבו חווים את האירועים ההיסטוריים המתרחשים בתקופת חיינו תלוי

בנסיבות, שרובן אינן בשליטתנו ושלא בחרנו בהן: מתי והיכן נולדנו, לאיזה הורים,

באיזה מעמד חברתי וכד'. לעתים רחוקות זוכה אדם לבחור ולעצב את גורלו כמו בני

ישראל, שיצאו משיעבוד מצרים.

זה טיבם של

החיים במסגרת ההיסטוריה והוגי דעות יהודים לדורותיהם היו מודעים לכך. את חשיבותו

של המימד ההיסטורי ביהדות אי אפשר להגזים. אנו מאמינים באל המתערב בהיסטוריה,

המשתקף בהיסטוריה ושהיחס אליו משתנה במרוצת ההיסטוריה, אף-על-פי שההבנה הזאת של

דרכי ה' בתהליכים היסטוריים, בעולם משתנה, יוצרת פרדוקס תיאולוגי: איך אל מושלם

ובלתי משתנה יכול לברוא ולנהל עולם שאינו מושלם ומשתנה תמיד?

הפרדוקס

הזה אינו מטריד את התורה. היא יודעת שאנחנו משתנים. כל שנה העם היהודי מסדר לעצמו

מפגש חדש עם התורה ואנחנו – כיחידים וכמכלול – כבר איננו מי שהיינו בשנים שעברו,

הן מבחינת האירועים בחיינו הפרטיים, ההצלחות והכשלונות, השמחות והאבל, והן מבחינת

ההקשר ההיסטורי שלנו: שנת תשס"ט תיזכר כשנת משבר כלכלי עולמי, כשנה שבה נבחר

אדם שחור לנשיאות ארה"ב, ושנת מלחמת ישראל בעזה – והיד עודנה נטויה. בשנה

כזאת אנחנו מחפשים מסרים מסוימים בתורה ומוצאים אותם.

אין תורה מוחלטת. יש רק התורה היוצאת מקריאתנו בנסיבותינו המשתנות והיא נשארת

רלוונטית דווקא בגלל שאנו רואים בה את עצמנו – כיחידים וגם ככלל העם היהודי. כמו

ראי, התורה הראתה לנו בעבר ומראה לנו בכל עת מחדש דמויות שונות, בהתאם למי שעומד

בפניה ולאופן התבוננותו.

בקריאתי את הפסוקים הפותחים את פרשתנו, לאור העניין שלי בשינויים בהקשרים אישיים

והיסטוריים, היחסים ההדדיים והמשתנים בין ה' ובין בני ישראל עולים כנושא מרכזי.

כאשר ה' מדבר אל משה, הוא מדגיש את הקשר עם העבר – הוא אלוקי האבות – אבל מכריז גם

על שינויים מסוימים במעמדו כלפי העם.

הפרשה

נפתחת עם מטבע מילים ששומעים פעמים רבות בתורה: "וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה;

וַיֹּאמֶר אֵלָיו". במקום להמשיך הלאה, תוך הרגל, בואו נעצור כאן ונחשוב על

משמעות המילים האלו. היום ה' כבר לא מדבר אל בני אדם ישירות. אין מי שינהל משא

ומתן ישיר עם יוצרו. חל שינוי עמוק ומשמעותי בהיסטוריה של היחסים בינינו לבין ה'.

ה' מזדהה

מיד: "אֲנִי ה'", מה שנראה מיותר. הרי משה צריך לדעת מי מדבר אליו. אבל

ה' לא רוצה שיטעה. לכן הוא ממשיך ומזכיר את יחסיו עם האבות. הוא הופיע בפניהם

"בְּאֵל שַׁדָּי" – מימד שונה של האלוהות שהפרשנים מחולקים לגבי

משמעותו.

"וּשְׁמִי

ה', לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם" – גילוי שם השם – 'השם המפורש' – אל משה הוא

עניין בעל חשיבות עליונה, סימן של השינוי שחל בין היחסים הקודמים של ה' עם האבות

לבין היחסים העתידיים בין ה' לבין עם ישראל.

הברית של ה'

עם האבות היתה קשורה לזכות לגור בארץ: "לָתֵת לָהֶם אֶת-אֶרֶץ כְּנָעַן-אֵת

אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם, אֲשֶׁר-גָּרוּ בָהּ". אבל עכשיו, הברית לא תהיה מוגבלת

למגוריהם של האבות ומשפחותיהם (אמנם מדובר לא במשפחה גרעינית של זוג הורים וילדיהם

אלא במשפחה מורחבת שהיתה כוללת משרתים וספיחים אחרים). ה' אומר: "וְגַם אֲנִי

שָׁמַעְתִּי, אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". כבר לא מדובר ביחידי סגולה

שאיתם ה' ניהל יחסים אישיים אלא בעם שלם: "אֲשֶׁר מִצְרַיִם, מַעֲבִדִים

אֹתָם".

"וָאֶזְכֹּר,

אֶת בְּרִיתִי" ממשיך ה'. שוב זאת התפתחות היסטורית: במשך זמן רב, אולי בזמן

שבני ישראל לא נאקו, לא התלוננו, קיבלו בהכנעה את העבדות, בחר ה' לא לזכור את

בריתו. אחר כך ה' אומר למשה בדיוק מה שהוא צריך לומר לבני ישראל: "אֲנִי ה'"

– ה' מזדהה כפי שהזדהה אל משה. אחר כך הוא מתאר את מה שיעשה, שלב אחרי שלב. בשלב

הראשון יסיים את סבל העבדות: "וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת

מִצְרַיִם, וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם" והוא מתאר את האמצעי שבו

ישתמש, דהיינו התערבות "אישית": "וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ

נְטוּיָה, וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים". התוצאה תהיה לא רק הקץ לסבלות מצרים אלא

גם שינוי במעמד של בני ישראל: "וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם, וְהָיִיתִי

לָכֶם לֵאלֹהִים" השינוי יהיה גם תודעתי: "וִידַעְתֶּם, כִּי אֲנִי ה'

אֱלֹהֵיכֶם, הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם, מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם". לבסוף ה'

מקשר בין העבר הרחוק, האבות, לבין העתיד המובטח: "וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם, אֶל הָאָרֶץ,

אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי, לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב;

וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה."

ה' מסיים

עם המילים שבהן הוא פתח: "אֲנִי ה'". הסיום הזה מדגיש את השינוי העמוק

שיחול במעמד העם. עד אשר ה' גילה למשה את שמו, הוא לא היה ידוע ואילו עכשיו הוא

נחלת הכלל.

אחרי

ההבטחה המרשימה הזאת, באה אכזבה עמוקה: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי

יִשְׂרָאֵל; וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה".

כפי שה' יכול לא לזכור את בריתו, גם בני אדם יכולים לא לשמוע את דבר ה' בגלל שהם

טרודים, בגלל "קוצר רוח". הם אינם בשלים עדיין לקשר האינטימי עם ה'

שיתפתח במדבר סיני ואכן דברי ה' כאן הם רק דוגמה אחת לדברים הרבים, שקוצר רוח מונע

מאתנו לשמוע, כגון מסרים מבני אדם אחרים, מן הטבע, ומן המצפון שלנו.

אגב, כאן

רואים את גדולתו של משה. בסוף הפרשה הקודמת, הוא מתלונן: "וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ,

אֶת עַמֶּךָ". לאור המשוב השלילי הזה, פלא שמשה לא מתפטר וחוזר למדין. ה'

מבין את המצב הנפשי של משה – קוצר רוח – ובגלל זה הוא מזדהה בתחילת פרשתנו. במצב

של קוצר רוח אפשר לא לשמוע כלל וגם אפשר לטעות ולחשוב שמילים ששומעים הן דברי ה'

ואילו הן באות ממקור אחר, בלתי סמכותי.

כידוע,

אנחנו כבר לא חיים בתקופה בה ה' מדבר ישירות אל נביאים, המוסרים לנו דברי אמת.

אנחנו חיים בתקופה בה צריכים לשקול כל מסר ומסר לגופו ולאור קני מידה שאינם תמיד

ברורים וקבועים. נוכחותנו בזרם ההיסטוריה כרוכה בחוסר וודאות. לעתים קרובות מאוד,

החשיבות ההיסטורית של מעשה מתבררת לא באופן מיידי אלא לאחר זמן ארוך. לכאורה מה

יותר חשוב, שושלת של מלכי מצרים או שושלת של רועי צאן בארץ כנען? לשאלה הזאת כבר

קיבלנו תשובה נחרצת אבל לתשובות אחרות, על שאלות קיומיות, נצטרך לחכות זמן רב – ואולי

לא נקבל אותן כלל בימי חיינו הקצרים בעולם הזה.

פתחתי את

דברי עם המקרה של עבד עברי שנפטר לפני יציאת מצרים ובכך מחמיץ את הגאולה. זה רק

סוג אחד של החמצה. כיוון שמשמעות האירועים משתנית לאור ארועים הבאים בעקבותיהם

ולאור הפירושים שנותנים בכל דור ודור לאירועים האלה, גם אנחנו, בדורנו, מוגבלים

ביכולתנו להבין הן את העבר והן את ההווה וצריכים לקבל בהכנעה את המגבלה הזאת ולא

לתת לה לגרום לנו קוצר רוח.

יעקב גרין הוא מתרגם

דברים לזכרו

של הרב מיקי רוזן

השנה, בי"א

בכסלו (7.12.08), הלך לעולמו הרב מיכאל (שמואל מאיר) רוזן, מייסד "יקר"

– "מרכז יצירה והתחדשות" .

מיקי רוזן

(כך ביקש שיקראו לו, בלי גינוני כבוד) היה איש אשכולות: אדם דתי במובן העמוק של

המלה: מקפיד על קלה כחמורה, תלמיד חכם העוסק תמיד בלימוד ובהוראת תורה, איש תפילה;

אבל גם אדם שאהב את המסורת ההומניסטית המערבית, שידיו רב לו בתחומי האמנות,

המוסיקה, והספרות; בעל מחויבות רבה לערכי הדמוקרטיה, הסובלנות, וכבוד האדם באשר

הוא אדם. קהילת 'יקר' שייסד בלונדון בראשית שנות ה-80, בירושלים כעשור לאחר מכן,

ולאחרונה גם בתל-אביב, היתה בבואה של אישיותו: מקום שהוא בית כנסת, בית מדרש/קהילת

לומדת, וגם מרכז לאמנויות ולתרבות, ומקום מפגש מעניין בו דנים ומלבנים את בעיות השעה.

השקפתו

הפוליטית היתה נדירה בעולם הדתי בישראל. בתוך סביבה שהיתה לאומנית

ו"נצית", הוא תמיד הטיף ברבים על הצורך בשלום עם הפלשתינאים ועל הצורך

לכבד את זכויות האדם שלהם. יש ביקר "מרכז למעורבות חברתית" המשמש פורום

לדיון ציבורי בשאלות העומדות על הפרק, בו מזמינים נציגים של כל הזרמים וההשקפות,

יהודים וערבים כאחד. מיקי פשוט האמין בסובלנות, וגם היה לו הרבה עניין בבני אדם

שונים ובעולמם הרוחני.

הוא נמשך

לחסידות, אך לחסידות מסוג מאד מסוים – בלי הפולחן של האדמורי"ם, ובלי

המסגרת הקבלית המסורבלת. הוא אימץ שיטת פשיסחא, אסכולה המדגישה אמת, יושר פנימי של

האדם, ואותנטיות, ודחה דפוסי התלהבות ו"פרומקייט" חיצוניים. בשנים

האחרונות הוא אף כתב ספר על הגותו של ר' שמחה בונים מפשיסחא, שיצא לאור כשנה לפני

מותו: החיפוש אחר אוטנתיות (Michael Rosen, The Quest

for Authenticity: The Thought of Reb Simhah Bunim (Jerusalem–New York: Urim,

2008)).

התפילה תפסה

מקום מרכזי בחייו. תחת הנהגתו, התפתחה בקהילת יקר צורת תפילה מיוחדת במינה, בה

הניגון שיחק תפקיד חשוב בהכנת הנשמה לתפילה. מיקי תמיד הדגיש החשיבות של כנות ואמת

בתפילה; להתרחק משקר, ולנווט שביל בין אקסטאסה עשויה, בין סנטימנטליות, ובין קריאה

יבישה של התפילה. בשבילו, הלוז של תפילה היה, לא בקשת צרכים, ואף לא שבח והודיה

לקב"ה, אלא חיפוש נוכחות ה'. גישה זו אפשר לסכם במלים של תהלים קלט, ששימש לו

כעין סיסמא: " פליאה דעת ממני, נשגבה לא אוכל לה; אנה אלך מרוחך ואנה מפניך

אברח; אם אסק שמים שם אתה, ואציעה שאול הנך…"

בנוסף

לתכונות אלו, היתה גבורה אמיתית בדרך בה חי את חייו. במשך שנים רבות, הוא סבל

ממחלה ניוונית, שהגבילה אותו בדרכים רבות. אך למרות המגבלות, הוא לא התלונן ולא

ריחם על עצמו: הוא ראה את החיים בתחום

לפעילות, לעבודה, לעשייה – וכך ראינו אותו, כאיש דינמי ומלא חיות.

הוא היה בעל

מצפן פנימי, נון-קונפורמיסט בלבוש רבני. הוא לא היה מעוניין במיוחד

ב"טרנדים". היה לו חזון ברור לגבי 'יקר'; הוא ראה בו מרכז להתחדשות

דתית, תרבותית, ומוסרית (אולי, בדרכו הייחודית, במסורת של הראי"ה קוק והלל

צייטלין). יהי רצון, שעבודתו והשפעתו המבורכת ימשיכו להניב פירות גם לאחר פטירתו.

יהי זכרו

ברוך

יהונתן צ'יפמן

שיעבוד המשעבדים

למה הביא עליהם

צפרדעים? מפני שהיו משעבדין בישראל ואומרים להן הביאו לנו שקצים ורמשים לפיכך הביא

עליהן צפרדעים, ובשעה שהיו מוזגין את הכוס היה מתמלא מן הצפרדעים.

 (שמות רבה י , ד )

אם

נסכם את כל המקומות, בהם התפרעו הצפרדעים ללא יראת כבוד ובאין פחד, יהיו לפנינו כל

הדרכים בהם קיפחו האדונים המצרים את חיי עבדיהם העברים. כעבדים לא היה לאבותינו לא

בית ולא מקום מפלט למשפחה; שינה נמנעה מעיניהם ולחם מפיהם – זאת מזכיר לנו עד היום

"לחם העוני". ובכל המקומות מטיילות להן חיות פחודות אלה, ומלמדות את

המצרים הרגשתו של אדם, שאיננו יכול ליהנות מביתו, ממשכבו ומלחמו, החייב לחשוש כל

רגע מהתערבות מפריעה ומרגיזה.

(הרש"ר הירש שמות ח, כח)

עת מלחמה או עת שלום?

בניגוד

לעלונים רבים המופצים בבתי הכנסת, אנו משתדלים לעסוק בדברי תורה ולא בסוגיות

פוליטיות אקטואליות, אם כי אנו בוחרים במודע להציג ולהדגיש את ערכי הצדק, השלום,

כבוד הבריות ואהבת הגר מנקודת מבט תורנית, מתוך הרגשה שקול זה אינו נשמע בצורה

צלולה במקומותינו.

כמו-כן,

גיליונות "שבת שלום" מודפסים זמן רב מראש וגם מופצים בדואר, כך שאיננו

יכולים להגיב לאקטואליה "בזמן אמת".

מכל מקום,

בעת כתיבת שורות אלו, המלחמה בדרום הארץ טרם הסתיימה ואנו מקווים ומתפללים שכאשר

גיליונות אלו יגיעו לקוראינו, יוכלו כל תושבי ארצנו וגם אלה משכנינו שאינם מעורבים

בטרור לחזור לחיים רגילים, ללא הפרעה

וללא איום.

פנחס לייזר,

עורך