אַךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי, בְּאָסְפְּכֶם אֶת תְּבוּאַת הָאָרֶץ,

תָּחֹגּוּ אֶת חַג ה' שִׁבְעַת יָמִים, בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שַׁבָּתוֹן וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי שַׁבָּתוֹן.

וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל

וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' ' אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים.

(ויקרא כ"ג, לט-כ)

איור: הרי לנגבהיים

על השמחה – מתי, כמה ואיך?

…כל שבעת ימי החג, אנו קורין בהן את ההלל, אבל בפסח אין אנו קורין את ההלל, אלא ביום טוב הראשון ולילו, למה? משום 'בנפול אויבך אל תשמח ובכשלו אל יגל לבך', וכן אתה מוצא שאין כתוב בעצרת אלא שמחה אחת, דכתיב 'ועשית חג שבועות לה' אלהיך ושמחת אתה וביתך', ולמה כתב בה שמחה אחת? [מפני] שהתבואה נכנסת בפנים. ומה טעם אין כתוב שם שתי שמחות? לפי שפירות האילן נידונין, אבל בראש השנה אין כתיב שם אפילו שמחה אחת, שהנפשות נידונות ומבקש אדם את נפשו יותר מממונו, אבל בחג לפי שנטלו הנפשות דימוס (חנינה) ביום הכפורים כמו שנאמר 'כי ביום הזה יכפר עליכם', ועוד שהתבואה ופירות האילן בפנים, לפיכך כתב שלש שמחות 'ושמחת בחגך', 'ושמחתם לפני ה' אלהיכם', והיית אך שמח'.

 מהו 'אך שמח'? את מוצא אף על פי שאדם שמח בעולם הזה, אין שמחתו שמחה שלמה. היאך? נולדו לו בנים הוא מיצר עליהן לומר שמא אינן של קיימא. אבל לעתיד לבא, הקב"ה מבלע את המות לנצח. אותה השמחה תהיה שלמה, שנאמר 'אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה'.

(ילקוט שמעוני תורה פרשת אמור רמז תרנד)

מִרְמָה בְּלֶב חֹרְשֵׁי רָע וּלְיֹעֲצֵי שָׁלוֹם שִׂמְחָה. (משלי יב, כ)

אמר רבי חמא בר חנינא: כל מי שמדבר עם חברו ואוכל ושותה עמו ומדבר עליו לשון הרע, הקב"ה קורא לו רע, שנאמר מרמה בלב חורשי רע, אבל אם מדבר עליו דברים טובים הקב"ה קורא לו שלום, שנאמר 'וליועצי שלום שמחה'.

(ילקוט שמעוני משלי רמז תתקמט)

שירת האזינו; תפילה, עדות ונחמה

מירון ח. איזקסון

א. השבת אנו קוראים את פרשת "האזינו" המסתיימת בדברי הבורא אל משה: "עלה אל הר העֲברים הזה הר נבו אשר בארץ מואב… וראֵה את ארץ כנען… וּמֻת בהר אשר אתה עֹלה שמה והאסף אל עמיךָ… כי מנגד תראה את הארץ, ושמה לא תבוא אל הארץ אשר אני נֹתן לבני ישראל". עמידתו זאת של משה רבנו מול הארץ, אותה יִראֶה ולתוכה לא יבוא, אינה יכולה להניח לנו. אחד השירים היפים ביותר בספרות העברית, השיר "מנגד" של המשוררת רחל, נכתב בהשראת מעמד זה. נצטט מתוֹכוֹ שני משפטים מקסימים: "בכל ציפיה / יש עצב נבו", "איש ונבוֹ לו / על ארץ רבה". בתודעתה של רחל אין ציפייה שלא נותר בה קורטוב של החמצת נבו. כמו כן, כל אחד מעִמנו ותחושת נבוֹ שלו, כמובן איש איש על-פי עולמו הרוחני ונדיר מכולם משה המוביל את עמו לארץ המובטחת ואליה לא זוכה להיכנס.

אין לשכוח שפרשת האזינו היא למעשה שירה. משה מצוּוה לכתוב אותה "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולַמדה את בני ישראל שימה בפיהם, למען תהיה לי השירה הזאת לְעֵד בבני ישראל". סגולתה של שירה שהיא עדות חרוטה בתודעה, אין יוצא ואין בא בלעדיה. עַם ששירת האזינו במוֹחוֹ ובפיו, הוא בעל אפיון שונה בחישובי המקום והזמן. בשירת האזינו אפשר למצוא על יחודו של האל, על בחירת ישראל, על עליות ומורדות בחיינו הרוחניים והלאומיים ועוד. "ויִשמן ישֻרון ויבעט שָמנת עבית כשֹיתָ, ויטש אלוהַ עשהו וינבל צור ישֻעתו", מלמד אותנו לנֶצח אחד מפסוקי השירה הזאת. גם ההקבלה הקשה בין האלילות המפתה את ישראל להתרחק מיוצרו, לבין העם – שאינו עם – הרודף את ישראל בכל הדורות מופיעה כאן: "הם קנאוני בלא אל כִּעסוני בהבליהם, ואני אקניאם בלא עם בגוי נבל אכעיסם".

ב. השירה והתפילה הן המסוגלות לשאת בקִרבן את הציפייה האנושית הגדולה. הן המבטאות את ההתרגשות והן האומרות את ההחמצה או את המימוש על-פי התוצאה. שירת האדם ותפילתו הן שיחת הנפש העורגת. לפיכך "האזינו" נכתבה לדורות כשירה ולפיכך גם האדם המתפלֵל נע על התפר העדין וההכרחי של הכרת הטוב, תחינה לתיקון ולשיפור וקבלת הדין. במהלך ימי ראש השנה התפילות והשירוֹת, הפיוטים וקריאת התורה, משוחחים בתוך הנשמה, אומרים בה את תולדותיה ומעודדים אותה להתחדש. אפשר לשורר בעולמנו רק כאשר מתרגשים מראשיתם של דברים. מי שחי בתפיסה ששום דבר לא התחיל ושהכל תמיד קבוע, יתקשה מאוד לשורֵר. תחושת החידוש הכרחית. במובן זה ראש השנה קורע בתוכנו את הקביעוּת והסתִימות ופוער מקום "לראש חדש", להתייחסות עמוקה, לאפשרות שדברים גם יכולים להתחיל מראשיתם. חכמים קבעו לשני ימי החג את קריאת התורה מספר בראשית, תוך העמדת אברהם אבינו במרכז. ביום הראשון אנו קוראים על שמוֹ של יצחק (הנולד מן "הצחוק") ועל כך שאברהם מל אותו. באותה קריאה אנו פוגשים גם את הגר וישמעאל וגם את מאבק הבארות בין אברהם לאבימלך מלך גרר. ביום השני של החג אנו מִטלטלים עם אברהם ויצחק בכל מהלך העקֵדה. הזיכרוֹן הממשי ביותר מאותה עקדה, השופר, מלוונו כעניין עיקרי במהלך התפילה. את השופר הזה כיניתי פעם בשירי "השופר", "ראשון העקומים ההגונים". אכן השופר עקום והגון, מפותל גוף ומְדבר כנשמה. יחיד מישראל אשר מסוגל לשמוע את צחוקם של האבוֹת שומע גם את השופר הקדום. זו ארץ השירה, כאשר מונחים מטפוריים, שהם מקבילים לחיינו ושוֹנִים משִגרתנו, מקבלים תוקף וחיוּת יותר מכל ענין אחר. השירה במיטבה הופכת להיות תודעה ממשית שלנו. שירת האזינו שבה פתחנו, תפילות ראש השנה, הקריאה בתורה במהלך החג, כל אלה הם שירתנו העברית, מאז אברהם אבינו, העברי הראשון בעולם. זאת שירה שאין להכחיש בה, לא את עוצמתה וגם לא את ביטויי ההחמצה האנושיים, "המִנגד" הקבוע בחיינו, שאותו רואים ואליו אין לבוא.

ג. שירת האזינו כוללת צירופים אשר אנו שומעים ומשמיעים בהקשרים שונים: "הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט…". "זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור…". "כנשר יעיר קינו על גוזליו ירחף…". "וישמן ישורון ויבעט…". "… ונקם ישיב לצריו וכפר אדמתו עמו", ועוד. כבר במובן זה היא השיגה את מטרתה שהרי נצחיותה מקבלת תוקף מיוחד באמצעות ציטוטים רלבנטיים לכל דור ודור. אבל שירת האזינו לא באה לעולם רק כדי שפסוקים מתוכה יצליחו לבטא, אלפי שנים לאחר כתיבתה, את התודעה הלאומית והאישית. התורה עצמה בפרשה הקודמת מציינת את מטרת השירה: "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם, למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל". ומהי אותה עדות? אפשר לומר שקיומה של שירת "האזינו" הוא הוכחה נמשכת לאזהרות התורה. הנה, תוכלו למצוא בה עדות לכך שמוטל עליכם הציווי ללכת בדרך מסוימת ושאם לא תלכו בה, רעה אחריתכם. התחושה של עד הנמצא בקביעות בתוכנו אינה פשוטה. אנו מכירים היטב את מקומם של העדים בחיינו. אלה שמוזמנים לבתי-משפט כדי לרדת לחקר האמת. אלה שאנו מבקשים בחיינו הפרטיים להעיד בעבורנו שאכן התנהגנו כך ולא אחרת. ואלה הקרויים "אנשי עדות" במובן שהיו נוכחים באירועים חריגים, וכעת אנו מבקשים ללמוד מהם, מתוך חוויתם האישית, מה אכן קרה. הדבר בולט בכל הנוגע לזוועות חורבן יהדות אירופה, כאשר כל המבקש ללמוד באופן בלתי אמצעי על עוצמת השואה, מבקש לשמוע את סיפורם האישי של אלה.

מובן אפשרי נוסף לעד קבוע שבתוכנו, מתייחס למערכת השקפות וערכים שבאמצעותה אנו מנסים לפרש את ההיסטוריה העכשווית, ואף להתמודד עִמה. כעין לחשן של דברי הימים אשר חוזר בכל דור ודור ולפי המאורעות המיוחדים של אותו דור, אומר לנו לכאורה: רגע אחד, אני יכול "כעד מומחה" לומר לכם כיצד האירועים המקיפים אותנו רלבנטיים למהלך היהודי הכולל. אין מדובר בעד מומחה לתחום מקצועי מסוים, אשר מובא לבית המשפט כדי לספק ידע שרכש, מתוך לימוד וניסיון אישי. במקרה של שירת האזינו העדות חלה על הבריאה כולה, זאת שתוארה בפרשת "בראשית" וזאת שמופיעה מול פנינו בכל יום ויום. "האזינו השמים ואדברה, ותשמע הארץ אמרי פי". השמים והארץ הופכים להיות לא רק מקום של הימצאות והתבוננות, אלא משתתפים פעילים בתפיסת דברי הימים. בריאת העולם כללה חוקים וכללים לא רק בצד הפיסיקלי אלא גם בצד התודעה. לגבי שני המימדים הקב"ה הוא היוצר הבלעדי, והוא האמת המוחלטת היחידה. "ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלהים עמדי, אני אמית ואֲחיה מחצתי ואני ארפא ואין מידי מציל". אין כל תואר אשר יכול לדייק ביחס לקב"ה ואין כל דרך לקיומם של חיים ללא אמיתת הימצאותו.

ד. ומה מוביל יותר את מהלכה של שירת האזינו? האִם תחושת העדות הנצחית או המגמה לנחמה, דהיינו, דעו לכם שגם אם רע ומר מצבכם בעת מסוימת, עדיין ניסיון העבר מצד אחד וההבטחה מצד שני, מלמדים אותנו שתבוא הרווחה. נדמה שהדבר העמוק יותר הוא הצורך "להאזין". לא רק קולות הגשם ולא רק מראות הים, אמורים לחדור דרך חושינו, לגרום לנו להתפעמות ולמשוך אותנו לחקור את פלאי העולם. גם המילים הרגישות של תורת משה בכלל ושל שירת האזינו בפרט, אמורות לעורר אצלנו תגובות של התפעמות, שיחה ולימוד. ההיסטוריה קיימת בתוך התורה ובתוך התודעה לא פחות ממה שהיא קיימת באירועים החיצוניים. כאשר משה, ערב פטירתו מן העולם ומן ההנהגה, משמיע את שירת האזינו, הוא למעשה מושיב את כל הדורות באולם (או במדבר) אחד והופך את כולנו לעדים פעילים. זאת לא רק כדי שנוכל לומר "אכן אמרו לנו", "אכן הזהירו אותנו שכך יהיה", אלא גם כדי שנבין שהתורה עצמה היא מציאות ומי שלומד ומתעניין בה ככזאת הופך את עצמו לְעֵד לפלא שלה ולהתגשמותה. "כי אנכי ידעתי את מֶריך ואת ערפך הקשה, הן בעודני חי עמכם היום ממרים היתם עם ה' ואף כי אחרי מותי". המצב הנפשי הזה שבו אנו מורדים בתורה ובמצוותיה ובאותה עת אנחנו "עם" התורה, שהרי כתוב כאן "ממרים הייתם עם ה'", אותו צירוף דק של מרד ואהבה ומחויבות בעת ובעונה אחת. נדמה שהשמים והארץ נקראים כאן על-ידי משה לא רק להיות עדי נצח הנוכחים בגורל ישראל, אלא גם שותפים: כמו שהשמים והארץ נבראו ונחקקו בעולם כך שיטת התורה היא חוק קיומי. האדם נדרש להיות לא רק צד במשפט החיים, כי אם גם עֵד פעיל כל ימי חייו, לפענוח של שירת הדורות העברית. במובן מסוים, כל האירועים הצפויים שמשה רבנו מונה בשירת האזינו, כבר קורים ממש בפועל מעצם אזכורם על-ידו.

ה. תפילת חנה, אִמוֹ של שמואל היוותה עבור חכמים מודל לתפילה אידיאלית (ברכות לא, א-ב) . "ולחנה אין ילדים", וכל בואו של שמואל לעולם הוא על רקע חסרוֹן זה וכמענה לתפילתה. כשהיא זוֹכה בבנה היא מתפללת תפילה נוספת המשמשת יסוד חשוב בתפילותינו. עוד קודם לכן, בתוֹם תפילת הבקשה שלה, מברך אותה עלי הכהן "… לכי לשלום, ואלהי ישראל יתן את שֵלָתֵךְ אשר שאלתְּ מעִמו". מובן שהפשט כאן מכוון לתפילתה ולשאלתה. אך בכל זאת חסרונה של האות א רומז על המילה שִלְיָה. אכן שאלתה של חנה היתה לזכות להריון ולשליה. לכל אחד מעִמנו יש את שאלתוֹ המיוחדת הכרוכה בשליתוֹ. כאן חוזרים פלא השירה ופלא התפילה, אותם טקסטים נדירים שרבים יכולים וצריכים לקוראם וכל אחד חי בהם גם את שאלתו המיוחדת וגם את צרכי העם. שירת אמת נכתבת באופן האישי והאינטימי ביותר, אבל מדברת בלבבות רבים. וכדברי חנה: "אל הנער הזה התפללתי, ויתן לי ה' את שאלתי אשר שאלתי מעִמו". מועדים לשמחה ושנה טובה לכולנו.

פרופסור מירון ח. איזקסון הוא סופר ומשורר, חתן פרס נשיא המדינה לספרות, מלמד באוניברסיטת בר אילן.

 הסוכה כמגן ומחסה טבעי או נסי, בעבר ובעתיד

'ויסעו בני ישראל מרעמסס סוכותה' – סוכות ממש דכתיב 'ויעקב נסע סוכתה', דברי ר' אליעזר וחכמים אומרים: אין סוכות אלא מקום, שנאמר 'ויסעו מסוכות ויחנו באיתם' מה איתם מקום אף סוכות מקום.

רבי עקיבא אומר: אין סוכות אלא ענני כבוד, שנאמר 'וברא ה' על מכון הר ציון ועל מקדש ענן יומם ונוגה אם להבה לילה. כי על כל כבוד חופה.'

אין לי אלא לשעבר, לעתיד לבא מנין? תלמוד לומר 'וסוכה תהיה לצל יומם מחורב וגו". ואומר: 'ופדויי ה' ישובון'.

ומצאתי בגמרא ירושלמית שכשמת אהרן, נסתלקו ענני כבוד ובאו הכנענים להלחם בישראל ונתנו לב לחזור למצרים וחזרו לאחוריהם ח' מסעות מהר ההר למוסרה, שנאמר (דברים י) 'ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה שם מת אהרן'.

(רש"י במדבר כו , יג)

"סוכת שלום – בין מציאות לחזון"

וַיְרַפְּאוּ אֶת שֶׁבֶר עַמִּי עַל נְקַלָּה לֵאמֹר: שָׁלוֹם שָׁלוֹם וְאֵין שָׁלוֹם.

(ירמיהו ו , יד)

'לאמר שלום שלום ואין שלום' – הם אמרו שלום והנה אין שלום כי הנה האויב בא יום יום.

 (רד"ק שם, שם)

ר' מני דשאב ור' יהושע דסכנין בשם ר' לוי: גדול שלום שכל הברכות וטובות ונחמות שהקב"ה מביאן על ישראל חותמין בשלום;

בקריאת שמע – 'פורס סוכת שלום', בתפילה – 'עושה שלום', בברכת כהנים (במדבר ו) – 'וישם לך שלום' ואין לי אלא בברכות, בקרבנות מנין? 'זאת התורה לעולה ולמנחה לחטאת ולאשם ולמלואים ולזבח השלמים'; אין לי אלא בכלל, בפרט מנין? 'זאת תורת העולה, זאת תורת המנחה, זאת תורת החטאת, זאת תורת האשם, זאת תורת זבח השלמים'. ואין לי אלא בקרבנות יחיד, בקרבנות צבור מנין? ת"ל (במדבר, כט) 'אלה תעשו לה' במועדיכם' ומסיים בשלמים ואין לי אלא בעולם הזה, בעולם הבא מנין? (ישעיה סו) 'הנני נוטה אליה כנהר שלום'.

רבנן אמרו: גדול שלום, שכשמלך המשיח בא, אינו פותח אלא בשלום, שנאמר (ישעיהו, נב) 'מה נאוו על ההרים רגלי מבשר משמיע שלום'.

(ויקרא רבה פרשה ט ט)