בַּיּוֹם הַהוּא

אָקִים אֶת סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶלֶת

וְגָדַרְתִּי אֶת

פִּרְצֵיהֶן וַהֲרִסֹתָיו אָקִים

וּבְנִיתִיהָ

כִּימֵי עוֹלָם.

(עמוס

ט, יא)

ביום ההוא – ביום הגאולה אקים את סוכת דוד הנופלת, לפי שאמר

מלכות אפרים תבטל אמר כי מלכות דוד תקום, והיא הסוכה על דרך משל, כי היא

סוככת על העם.

(רד"ק שם שם)

והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול אמרתי לכם

התענו לפני את נפשתיכם ביום הכפורים כדי שאמחול לכם עונתיכם ואכתב אתכם בספר חיים

שנאמר (ויקרא כג כח) 'כי יום כפורים וגו"; אמרתי לכם עשו סוכה כדי שאפרס

לכם סוכת דוד הנופלת, סוכת שלום, סוכת ענוים ,שנאמר (עמוס ט יא) 'ביום ההוא

אקים את סוכת דוד הנופלת וגדרתי את פרציהן והרסתיו אקים ובניתיה כימי עולם'.

 (בתי מדרשות חלק ב –

מדרש אלפא ביתות מסכתא שטן)

י"ג מידות של קהלת

בנימין סגל

בקהילות רבות בישראל,

קוראים ספר קהלת בחוה"מ סוכות. י"ג ההערות הבאות בתוספת מבט-על, הן כעין

הקדמה לקריאה. צר לי שבמתכונת הנוכחית לא אוכל לקדם גאולה לעולם דרך הבעת דברים

בשם אומרם. אני מביא בעיקר פרי עבודתם של גדולים ומלומדים ממני.

1.      

ספר קהלת הוא סיפור בדיוני: "סיפור", לעומת "מסע

תיאולוגי או פילוסופי", ו"בדיוני" לעומת "היסטורי". סופרים

רבים בימי קדם ייחסו את ספריהם לגדולי העבר, ולא מדובר בתרמית אלא בפיקציה ספרותית

מקובלת. כל שקורא את "דברי קהלת בן דוד" ידע שלא היה ולא נברא איש כזה. (ראה

גם להלן, על תיארוך הספר). במקביל, ברור שהסיפור בפרקים א' וב' מתבסס על דמותו של

שלמה , אבל האיש אינו טוען שהוא שלמה.

2.      

שני דוברים – האחד האיש בשם קהלת והשני מי שמציג (ומסיים) את הספר. שיטה

זו (שמקבילה במידה מסוימת לספר דברים) ידועה מתרבויות אחרות בעולם העתיק. (יש

לפחות עוד 8 דוגמאות לכך.) לחוקרים הטוענים שהסוף נכתב ע"י מחבר אחר אין על

מה להתבסס. שני הדוברים הם פרי עטו של המחבר, שנותר עלום. לצורך הבנת הספר כולו,

יש להתייחס לשני הקולות.

3.      

ככלל, הספר מורכב מקולות רבים יותר, כי הוא נכתב כ"מבט

לאחור." בנוסף לקול המציג, הקורא שומע את קהלת בצעירותו, בזקנתו, כבעל שירה,

כמספר ספורים, כחווה חוויות, כמשקיף, כמורה, ועוד. אם זאת, הקורא מתקשה להפריד בין

הקולות באופן מדויק.

4.      

רוב החוקרים מסכימים שלשון הספר היא עברית מאוחרת יחסית, ואפשר לתארך את

הספר ל250 לפני הספירה, בערך. (התקופה היא עידן התחלת פריחת אסכולות פילוסופיות

שונות בעולם היווני, כולל Skepticism, Epicureanism,

Cynicism  ועוד.)

5.      

חלקים משפת הספר היו חדשים בזמנם. מונחים חדשים כוללים

"חסרון", "יתרון", "עניין", "כבר",

"הוללות", והביטויים "רעות רוח" ו"תחת השמש" (על

האחרון, ראה להלן). יש הטוענים שיצירתיות זו מעידה על התמודדות ראשונית של השפה עם

מחשבה פילוסופית.

6.      

יש גם ביטויים שמשמעותם היא חדשה. המונח "טוב" משמעותו (לרוב,

ויכול להיות ככלל) "מצא חן בעיני האל" בלי לציין מרכיב מוסרי או פולחני,

ובמקביל, "חטא" הוא ההפך – מי שלא מצא חן.

7.      

יש אי-בהירות מסוימת בלשון הספר. בראש ובראשונה, מדובר במילה המנחה של

הספר, המטפורה "הבל." הבל הוא "אד" או "נשימה,"

ומציין דבר שכמעט ואין לו ממשות, לא פיזית ולא בזמן. טיבה של כל מטפורה להיות

רב-משמעותית, ופעמים רבות מופיע הביטוי "זה הבל," כשאין בהירות באשר

לכוונת המילה "זה". עוד מונח בסיסי שאינו ברור (לחלוטין) הוא "רעות

רוח", המצרף "רוח" (זרימת אוויר, נשימה ו/אן נשמה) למילה חדשה,

"רעות" (עם קשר אפשרי לרוע, רועה, רעיון, שכנות, ו/או שבירה). גם השם

"קהלת" אומר דרשני.

8.      

הסתירות הרבות הנמצאות בספר (לגבי חכמה, שמחה, נשים, עבודה קשה ועוד)

יחד עם אי-בהירות השפה יוצרים יחד ספר שאי-אפשר להבינו עד הסוף. בין החוקרים יש

אפילו כאלה הטוענים שהתופעה הזאת היא הד מכוון לתובנה המרכזית של הספר – הרי אי

אפשר גם להבין את העולם עד הסוף!

9.      

"תחת

השמש": כך מגדיר קהלת את מרחב התעניינותו. כדאי לזכור שמבנה העולם לפי

התנ"ך כולל יותר מזה. הקב"ה שם את הרקיע בין המים העליונים והתחתונים,

ובתוכו השמים, ובמרכזם השמש. הקב"ה עצמו נמצא, לפי הרבה מקורות, בשמים או

מעליהם (כולל קהלת ה, א). קהלת בודק רק מה שהוא יכול לראות, לא את כל היקום.

10.  

יש התפתחויות ושינויים בעמדות קהלת, ועלינו להתייחס לכך. עניינו במוות

הולך ומתעצם לאורך הספר, אבל הוא גם נוטש את העדפת המוות (ד, ב ו-ו, ג) לטובת העדפת החיים (ט, ד). הביטוי "רעות רוח" מופיע

רק בחצי הראשון של הספר, והשימוש במטפורות (מעבר ל"הבל") מופיע רק בחצי

השני. קהלת מתגבר גם על ניסיונו השלילי עם נשים (ז,

כ"ה-כ"ט) וממליץ על

נישואים (ט, ט). ככל שהספר מתקדם, ההצעות לאחרים מתרבים (ועוצמתן עולה – הוא עובר לפנייה

ישירה אליהם, בגוף שני). רק במשפטו האחרון מודה קהלת שלאחר המוות הרוח שב אל

האלה-ים למרות ספקותיו הקודמות (ג, כ"א).

11.  

חידוש גדול יש בספר בהסתמכות (הבלעדית כמעט) של קהלת על ניסיונו,

התבוננותו ניתוחיו ומסקנותיו – הכול נובע מהאיש עצמו. הדבר מודגש גם בריבוי השימוש

ב"אני", אפילו כשגוף ראשון נכלל כבר בפועל ("ראיתי אני", ועוד

הרבה). אין למרכזיותו של

ה"אני" בקהלת אח ורע בתנ"ך.

12.  

קשה להמעיט בחשיבות המונח "שמח" בספר. זאת הצעתו העיקרית של

קהלת, ולעניות דעתי, הוא הפזמון החוזר המגדיר קטעים נפרדים בספר.

13.  

מרכיבים באישיותו של קהלת, איש שמקדיש את חייו להוראה, (ז"א

לאחרים) מעוררים מדי פעם סימפטיה ומדי פעם חמלה. יש כאן כאב רב, המשתקף בסוף פרק א

– "ברב חכמה רב כעס, ויוסיף דעת יוסיף מכאוב." הוא מעיד על עצמו ש"שנאתי

את החיים," "שנאתי אני את כל עמלי," ושהוא מיואש (ב, י"ז,

י"ח, כ'). הוא מתאר את

חייו כ"ימי הבלי" (ז, ט"ו). בח', ט"ו הוא כנראה מדבר על עצמו:

"גם ביום ובלילה שנה בעיניו איננו רואה." מן הנאמר בספר אפשר ללמוד שהוא

לבד – בלי ילדים ובלי אישה. אפילו בהמליצו על שמחה יש עצב רב – הרי איננו ממליץ על

"אושר," אותה שלמות שהיא ההמלצה החוזרת בספר תהילים, אלא רק על שמחה,

אותם רגעים בודדים שנופלים על אדם במתנת האל. הקורא משתוקק לדבר איתו, לעזר לו,

להראות לו את האור במקומות שבהם הוא מצא רק חושך.

מבט על, ספר קהלת

ספר קהלת הוא סיפור

על האיש ומאמציו. המגמה הראשונה של קהלת האיש הייתה לבחון את העולם שיש לו גישה

אליו, "תחת השמש" כדי לראות במה כדאי לו להיאחז– ונכשל (לדבריו:

"אמרתי אחכמה ורחוקה היא ממני" אמר קהלת – ז, כ"ג). לאור הכשלון

הזה הוא נותן לנו עצות איך להסתדר.

תכונות הספר הנזכרות

לעיל מעידות על מטרה מצומצמת יותר מפריסת תורת חיים, אבל אולי חשובה יותר מכך.

ריבוי הקולות, אי-הבהירות, הסתירות שהוא מוצא, המונחים והקטעים עם משמעויות רבות ,

וכישלונו בחיפוש האמת (בה' הידיעה) אינם מובילים לתובנה כוללת חדשה אלא לשאלות

כואבות, תהיות שאסור להתעלם מהן. הספר נגמר לא בסימן קריאה (!) אלא בסימן שאלה

(?). יכול להיות שהתחכום המרשים ביותר בספר הוא התוצאה. האיש קהלת איננו ממליץ

לקורא לחקור הלאה, ומי שמציג את הספר במפורש ממליץ לא לעשות כן – בזמן שהספר ככלל מוביל

דווקא לכיוון ההפוך, והשאלות הקשות ביותר נשארות גם על הדף וגם בלב הקורא.

כך מצטרף ספר קהלת

למסורת תנ"כית שהיא מורשת היהדות עד היום. תביעתה אינה לאמונה עיוורת, אלא

אמונה דרך התמודדות. שיקול דעתו של כל יחיד הוא הכרחי, בו בזמן שמודעים אנו

להגבלותיו. הקולות תמיד רבים הם. החיפוש אינו רק אפשרות – הוא מצווה, "ודרשת

וחקרת היטב." להיות יהודי היא משימה מורכבת ביותר.

שנה בשנה עומדים אנו

מול קהלת. הספר אינו מהווה תשובה לכל שאלותינו, אלא ערעור על כל תשובותינו.

הרב בנימין סגל הוא

נשיא לשעבר של מכון שכטר ללימודי היהדות, שחוקר כעת את קהלת. הוא בעל הפירושים A

New Psalm: the Psalms as Literature

ו . The Song

of Songs: A Woman in Love

הצלחתנו תלויה

במעמדנו הרוחני ולא בכוחנו הצבאי

'איכה ירדוף אחד אלף' – אם לא עשיתם את התורה, היאך אני עושה

הבטחתכם? הייתם מבקשים שיהא אחד מכם רודף אלף ושנים יניסו רבבה, עכשיו אחד מן

האומות רודף אלף ושנים יניסו רבבה.

'כי לא כצורינו צורם' – לא כתוקף שאתה נותן לנו, אתה נותן להם;

כשאתה נותן להם את התוקף, הם מתנהגים עמנו במדת אכזריות, הורגים ממנו ושורפים ממנו

וצולבים ממנו.

'ואויבנו פלילים' – כבר כתבת לנו

שאויב לא דן ולא מעיד, שנאמר 'והוא לא אויב לו' (במדבר ל"ה) 'יעידנו ולא מבקש רעתו' (שם) ידיננו ואתה מניתה עלינו אויבים עדים

ודיינים.

 (סיפרי האזינו פיסקא שכג)

אלמלא נעזב ישראל על ידי צורו, אלמלא

היה צור ישראל חפץ בשעבוד ישראל על ידי הגויים – ולצורך זה מסר אותו לידיהם, אילו

היה מאבק העמים בישראל בגדר מאבק צור העמים בצור ישראל, כי אז לא היה ישראל מובס

אלא העמים, ולא ישראל היו המנוצחים. אין צור העמים יכול להתמודד עם צור ישראל.

(הרש"ר הירש על

דברים לב, ל-לא)

הארעיות וחוסר הרכושנות כביטוי לאמונה

והנה מצות סוכה דירת ארעי

בעינן (סוכה ב' ע"א),

וכתב בעל העקידה בטעם הפשוט לרמז לאדם

שיספיק לו לאדם בעולם הזה די ההכרח בלבד כדירת ארעי

ראשו ורובו ושלחנו, כי עולם הזה דירת ארעי,

כי כל קנייני עולם הזה בתים ושדות וכרמים, אין לו

לאדם יסוד מוסד לסמוך עליהם וכולם

נאבדים ממנו. וזהו ויסעו מרעמס"ס, כאשר

נוסעים בני ישראל מרעמס"ס הם כל קנייני העולם,

אשר ראשון ראשון שמסגלים הם מתרוססים, אזי 'ויחנו

בסֻכּות' יש להם חנייה ודי הסיפוק והכרח הדירת ארעי רק כסוכה ראשו ורובו ושלחנו, ותניח דעתם בזה ולא ישתדלו לאסוף המון המותרות.

(אגרא

דכלה דף רצו/א)

'מצוה קלה יש לי

וסוכה שמה': סוכה הוא החוסה בשם ה' ואינו צריך לכלום

ומסתפק בדירת ארעי רק לפי שעה, שמי שדואג על למחר הוא מקטני

אמנה , רק די בדירת ארעי לפי שעה, והוא היפך

קנאה.

(קומץ

המנחה לר' צדוק הכהן מלובלין-חלק שני יח)

כל שבעת הימים אדם עושה סוכתו קבע

דומה – לעבד שבא למזוג כוס לרבו, ושפך לו קיתון על פניו.

(משנה סוכה ב ,

ט)

איבעיא להו (נשאלה ללומדים שאלה): מי

שפך למי? תא שמע דתניא (בוא ושמע מה ששנינו בברייתא): שפך לו רבו קיתון על פניו

ואמר לו: אי אפשי בשימושך (אינני רצה שתשמש אותי).

 (בבלי סוכה כט, ע"א)

מי שפך למי? עבד לרבו והכי קאמר: משל לעבד

שהיה עושה לרבו עבדות שאינו עובדו כהוגן, כך בידוע שאין ישראל עובדין כשורה, או

דלמא הכי קאמר: ושפך לו רבו קיתון על פניו לומר 'צא מלפני דאי אפשי בשמושך'

וירידת גשמים היא שפיכת קיתון, ומכל מקום סימן קללה הוא.

ומיהו פירושא דמתניתין מיבעיא לן

(נשאלת השאלה) שפיכת הקיתון מאי היא – ישיבת הסוכה או ירידת גשמים?

(רש"י שם,

שם)

מאימתי מזכירין גבורות גשמים? רבי אליעזר אומר: מיום טוב הראשון של

חג.

רבי יהושע אומר: מיום טוב האחרון

של חג.

אמר לו רבי יהושע: הואיל ואין הגשמים

אלא סימן קללה בחג, למה מזכיר?

אמר לו רבי אליעזר: אף אני לא

אמרתי לשאול, אלא להזכיר 'משיב הרוח ומוריד הגשם בעונתו'

אמר לו: אם כן, לעולם יהא מזכיר!

(משנה תענית א , א)

…וְהָאֱלֹהִים יְבַקֵּשׁ אֶת נִרְדָּף. (קהלת ג,

טו)

זה שאמר הכתוב 'והאלהים

יבקש את נרדף' (קהלת ג)

רבי הונא בשם רבי יוסף אמר:

עתיד הקב"ה לתבוע דמן של נרדפין מיד רודפיהן;

צדיק רודף צדיק – 'והאלהים יבקש

את נרדף',

רשע רודף רשע ורשע רודף צדיק

– 'והאלהים יבקש את נרדף'

נמצאת אומר שאפילו צדיק רודף

רשע, מכל מקום: 'והאלהים יבקש את נרדף'.

תדע לך שהוא כן, שהרי הבל היה

נרדף מפני קין ולכן 'וישע ה' אל הבל ואל מנחתו ואל קין ואל מנחתו לא שעה' (בראשית ד), נח נרדף מפני דורו וכתיב (בראשית ו) 'ונח מצא חן בעיני ה", אברהם

נרדף מפני נמרוד וכתיב (נחמיה ט) אתה הוא ה' האלהים אשר בחרת באברם והוצאתו מאור כשדים, יצחק נרדף מפני

פלשתים וכתיב (בראשית כו) ויאמר ראה ראינו כי היה ה' עמך ונאמר תהי נא אלה בינותינו בינינו וביניך

ונכרתה ברית עמך יעקב נרדף מפני עשו וכתיב (תהלים קלה) כי יעקב בחר לו יה ישראל לסגולתו,

יוסף נרדף מפני אחיו וכתיב (בראשית לט) ויהי ה' את יוסף ויהי איש מצליח

ויהי בבית אדניו המצרי, משה נרדף מפני פרעה וכתיב (תהלים קו) לולי משה בחירו עמד בפרץ לפניו

להשיב חמתו מהשחית, ישראל נרדפים מפני עכו"ם וכתיב (דברים יד) בך בחר ה' אלהיך להיות לו לעם

סגולה, רבי יהודה בר סימון בשם רבי נהוראי אומר אף כאן שור נרדף מפני ארי, כשב מפני

זאב, עז מפני הנמר, אמר הקב"ה לא תביאו לפני קרבן אלא מן הנרדפין, שור או כשב

או עז.

(תנחומא אמור סימן ט)