האזינו תשס"ו (גליון מספר 416)


Peace & shalom : Shabbat Shalom The weekly parsha commentary – parshat



פרשת האזינו, סוכות

גליון מס' 416 תשס"ו
(קישור לדף המקורי)

סוכה שהיא גבוהה למעלה

מעשרים אמה – פסולה, ורבי יהודה מכשיר… (משנה סוכה א, א)

מנא הני מילי?…

רבא אמר: מהכא (ויקרא כג) 'בסֻכֹּת תשבו שבעת

ימים' –

אמרה תורה: כל שבעת

הימים צא

מדירת קבע ושב בדירת עראי.

עד עשרים אמה – אדם

עושה דירתו דירת עראי,

למעלה מעשרים אמה

– אין אדם עושה דירתו דירת עראי,

אלא דירת קבע. (בבלי סוכה

ב ע"א)

 

 

על הארעיות

שבקביעות

וצריך

האדם הדר בארץ ישראל לזכור תמיד בשם ארץ כנען, המורה על עבדות והכנעה לה'תזכו להיות גרים בארצכם,

כמו שאמר דוד "גר אנוכי בארץ" (תהילים קי"ט, ט) ואז: "הללו עבדי

ה'" (שם קי"ג, א) הכלל העולה, יושבי הארץ צריכים להיות

בהכנע, וכמו גרים, לא יעשו העיקר להתיישב באיתן מושבו. וזה שאמרו חז"ל: 'וישב

יעקב בארץ כנען' – ביקש לישב בשלוה, אמר הקב"ה: לא דיין לצדיקים מה שמתוקן

להם לעולם הבא?; רק יהיה 'בארץ מגורי אביו', 'גר אנוכי' ויהיה 'ארץ כנען', ויהיה

'מגורי אביו' סוד פחד יצחק, הוא מידת הדין, 'מגור מסביב' (ירמיהו מו, ה) וזהו 'כי גרים ותושבים אתם

עמדי' (ויקרא כ, כג) וסימנך 'ארץ אוכלת יושביה היא', מכלה את

הרוצים לישב בה בשקט ובשלוה ובתוקף, לאכול פירותיה ולהנות בה לבד.

 ("שני

לוחות הברית" לרבי ישעיהו הורוביץ ג', יא, לא)

 

ופרוש עלינו סוכת

שלומך, סוכת רחמים וחיים ושלום

 

 

למי נועד חג הסוכות

נַחֵם אילן

ריבוי הפנים של חג הסוכות ניכר בכמה אופנים. האופן המוכר יותר

הוא באמצעות המבט הרוחבי, שבו מתרשמים ממיגוון המצוות הכרוכות בחג. הד לכך נשתמר

בפסיקתא דרב כהנא, במסגרת הדיון בפסוק "שֹבַע שְמָחוֹת את פָּנֶיךָ"

(תהלים טז יא). הדרשן קורא את המילה "שֹבַע" כ"שֶבַע" ודורש:

"אֵילו שבע מצוֹת שבחג: ארבעה מינים שבלולב, וסוכה ושמחה וחגיגה" (ולקחתם,

ב, עמ' 406 במהדורת מנדלבוים, שו' 5-4).

אך באמת אין צורך בדרשה הזאת. די להציץ בחטף כמעט בכל סוכה

שנקרית בדרך כדי ללמוד מקישוטיה על העושר הרעיוני הגלום בחג הסוכות.

אפשר ללמוד על ריבוי הפנים של החג גם מן המבט האנכי, כלומר,

מתוך עיון לעומק במצווה אחת או בעניין אחד ובחינת ההתייחסויות לאותה מצווה או

לאותו עניין. אדגים את דבריי באמצעות דוגמה אחת, וכל הרוצה ילך ויבחן על פיה

עניינים נוספים.

מהו טווח החג? ובלשון אחרת: מיהו קהל היעד של חג הסוכות? מתברר

שיש יותר מתשובה אפשרית אחת לשאלה זו. דעת לנבון נקל שתשובות שונות מבטאות השקפות

שונות.

ידועה מאוד היא הדרשה על ארבעת המינים כמסמלים טיפוסים שונים

בתוך עם ישראל (פסיקתא דרב כהנא, שם, שם, עמ' 416, שו' 10-1 ובמקבילות). הדרשה הזאת מבליטה את המסגרת היהודית של החג. החישוק החיצון

הוא כלל ישראל והמבט מופנה כלפי פְּנים. רק מתוך ההתבוננות כלפי פנים אפשר להגיע

למסקנה שהשלמוּת מותנית בצירוף המינים והטיפוסים השונים. יתירה מזו: הצירוף אינו

מובן מאליו. בעיון ראשון נדמה שלא כולם "מרוויחים" ממנו וממילא אין הוא

אינטרס של כולם. לכן יש צורך בציווי חיצוני כדי שייעשה, ובלשון המדרש "…אלא

ייעשו אגודה אחת והם מכפרים אֵילו על אֵילו. לפיכך משה מזהיר את ישר'[אל] ואו'[מר]

'ולקחתם לכם' (ויקרא כג מ)".

על פי הדרשה הזאת עניינו של חג הסוכות הוא כלל ישראל ורק

הוא. עמדה שונה במובהק משתקפת במדרש המוכר והידוע, העוסק במניין הפרים שהוקרבו

במהלך ימי החג: "…את מוצא בחג, ישראל מקריבין לפניך שבעים פרים על שבעים אֻמות"

(ויקרא רבה כא, כד, עמ' 295 במהדורת מירקין ובמקבילות).

המשמעות העמוקה של הדרשה מתבררת מן הפסוק שאליו היא מוסבת:

"תחת אהבה יִשְטְנוּנִי ואני תְּפִלָּה" (תהלים קט

ד). מעשה הקרבנות נתפס כאן כמחווה של אהבה

ודאגה מצד ישראל כלפי אומות העולם. ישראל מקריבים קרבנות רבים ומתפללים בעבור כל

העולם, אך זה אינו מעריך את המעשה וגומל עליו בשטנה. חוסר האיזון והעדר ההדדיות

גורמים לכך שבסופו של דבר נותר חג הסוכות חג יהודי בלבד, אף שמלכתחילה יכול היה

להיות חגהּ של האנושות כולה. הגבולות אפוא הם אותם הגבולות כמו בדרשה הראשונה, אך

הם בבחינת כורח. הם תוצאה של אילוץ הנובע מכישלון, וכאמור בדרשה עצמה – הם גבולות

של שטנה!

גבולות רחוקים ומקיפים יותר שרטט זכריה בסוף חזונו, המשמש

הפטרת היום הראשון של סוכות. על פי חזונו עתידים שרידי אומות העולם לעלות לירושלים

בחג הסוכות, ממש ככל יהודי שנצטווה על העלייה ברגל לירושלים: "והיה כל הנותר

מכל הגוים הבאים על ירושלם, ועלו מדי שנה בשנה להשתחוֹת למלך ה' צבאות ולחֹג את חג

הסכות" (זכריה יד טז). אך לא זו

בלבד. עליית הגוים לירושלים בחג הסוכות אינה מעשה של רצון כי אם חובה נוראה. ראייה

לכך יש בפסוקים הבאים, ובהם מזהיר זכריה "ואם משפחת מצרים לא תעלה ולא באה,

ולא עליהם תהיה המגפה אשר יִגֹּף ה' את הגוים אשר לא יעלו לחֹג את חג הסכות. זאת

תהיה חטאת מצרים וחטאת כל הגוים אשר לא יעלו לחֹג את חג הסכות" (שם

שם יח-יט).

דברי זכריה נקראים ונשמעים כחזון פנטסטי, המתאר הוויה שונה

בתכלית מן המציאות המוכרת. הרושם הזה בוקע היטב מכל הפרק, אך לאמתו של דבר גם אם

בימי זכריה אכן הייתה זו פנטזיה רחוקה, לא תמיד היו אלה פני הדברים. עדות לכך יש

ב'קדמוניות היהודים' ליוסף בן מתתיהו, שכתב: "ואל יתמה אדם שהיה עושר כזה

בבית מקדשנו, שהרי כל היהודים שבעולם ועובדי האלוהים, אפילו מאסיה ומאירופה, היו

נודבים לו (כספים) מאז שנים רבות" (ספר 14, ז ב, עמ' 126 במהדורת שליט). מן הדברים הללו מתברר שבית המקדש השני שימש מוקד פולחני לא

רק ליהודים אלא לעמים נוספים מאסיה ומאירופה.

יש בעדותו יותר מהד לתפילת שלמה בעת חנוכת המקדש הראשון:

"וגם אל הנכרי אשר לא מעמך ישראל הוא ובא מארץ רחוקה למען שמך. כי ישמעון את

שמך הגדול ואת ידך החזקה וזרעך הנטויה ובא והתפלל אל הבית הזה. אתה תשמע, השמים,

מכון שבתך, ועשית ככל אשר יקרא אליך הנכרי, למען ידעון כל עמי הארץ את שמך ליראה

אתך כעמך ישראל, ולדעת כי שמך נקרא על הבית הזה אשר בניתי" (מל"א

ח מא-מג).

דברי זכריה מציבים גבולות עולמיים החופפים את כל האנושות.

אומות העולם כלולות בגבולות האלו לא משום יחס או יוזמה מצד ישראל אלא משום הכרתם

באלהי העולם, שהוא גם אלהי ישראל, אשר מקום פולחנו נמצא בירושלים. זכריה מבטא, אם

כן, גישה שונה בתכלית מזו של המדרש שהבאתי לעיל. חג הסוכות על פי זכריה הוא חג

כלל אנושי, ולא חג יהודי בלבד!

הגבולות האוניברסליים של חג הסוכות הורחבו והוחלו על שלושת

הרגלים בידי דניאל אלקוּמִסִי, פרשן קראי חשוב בן המאה התשיעית. פירושו הוא

"הפירוש העברי הקדום ביותר – מחוץ למדרשים ועד למציאת הפשרים במגילות ים המלח

– לאחר ספרי המקרא…" (מהקדמת א"א אורבך למהדורת מרקון

ל'פתרון שנים עשר'). וכך פירש דניאל אלקומסי את פסוק

ט"ז בפרק י"ד בזכריה: "'ועלו מדי שנה בשנה להשתחות למלך ה' צבאות

ולחוג את חג הסכות' – כי מדינותיהם רחוקות ולא יוכלו לבוא שלש פעמים. והגוים

המלוים משנים רבות הם ינחלו בתוך השבט אשר היו שכיניהם, כאשר ביאר יחזקאל" (עמ'

76 במהדורת מרקון)!

כאמור, חזון זכריה משמש הפטרת היום הראשון של הסוכות. הרוצה

להיזהר במסקנות יאמר, מן הסתם, כי הפרק נבחר רק משום שחג הסוכות נזכר בו. ייתכן.

אך שמא אפשר להעיז יותר ולשער, שכשחכמים בחרו פרק זה, הם בחרו בו גם משום תוכנו

ולא רק משום מילותיו. על פי השערה זו אימצו חכמים את החזון והזדהו עמו, ועל כן

קבעוהו כהפטרת היום.

מכל מקום מתברר שקהל היעד של החג במקרא רחב וכולל יותר מזה של

המדרש. אף במדרש מצינו יותר מעמדה אחת, ואין בדברים האמורים כאן להקיף את הנושא

ולמצותו. ממילא נותרת פתוחה שאלת טווח החג או קהל היעד שלו. משעה שהמקורות מציעים

יותר מאפשרות אחת, נעשית שאלת ההכרעה לאתגר נוכח. כך אפילו בדברי הלכה, ובוודאי

בענייני אגדה, השקפה ותפיסת עולם.

חג הסוכות מדי שנה יכול לשמש אבן בוחן ואתגר רעיוני. ככל השנים

גם השנה שבראשיתה אנו ניצבים? האמנם חג הסוכות השנה הוא חג הסוכות של שנים עברו?

או, אולי, יש באירועים של השנים האחרונות, ובמיוחד של השנה שחלפה ושל השנה

הנוכחית, לגרום לעיון מחודש ויוצר בדמות החג, וכפועל יוצא מכך גם להעניק לו משמעות

חדשה או מחודשת? מעבר למשמעות נוספת אפשרית של החג, חבויה בעיון שכזה משמעות רעננה

לעצם חיינו כאנשים מאמינים, שאמונתם איננה רק "מצוות אנשים מלומדה".

הדברים

נכתבו במקורם לקראת חג הסוכות תשנ"ג.

פרופ'

נַחֵם אילן מלמד בתוכנית לתואר שני בלימודי היהדות במכון לנדר בירושלים (מיסודו של

טורו קולג')

 

'צדיק וישר הוא'

פירוש שהעולם צריך להתנהג בדין ולפנים משורת הדין, פירוש

צדיק הוא לפי הדין והצדק, וישר הוא לפנים משורת הדין.

(נועם אלימלך

פרשת האזינו)

 

אמר רבי יוחנן: לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה. אלא,

דיני דמגיזתא לדיינו (האם עדיף שידונו לפי דיני הגויים?) אלא, אימא שהעמידו דיניהם

על דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין.

(בבלי בבא מציעא ל, ע"ב)

 

יסוד תורת משה רבנו עליו השלום וכל ההולכים אחריה היא שהאדם

בעל יכולת מוחלטת, כלומר שיש בטבעו ובבחירתו וחפצו לעשות כל מה שביד האדם לעשות

בלי שיברא לו שום דבר מחודש כלל… וכן מכלל יסודות תורת משה רבנו, שהוא יתברך אין

עוול לפניו בשום פנים ואופן.

(מורה נבוכים

ג, יז)

 

זה הספר הנקרא ספר בראשית, נקרא בפי הנביאים "ספר

הישר", ככתוב במס' עבודה זרה (כה, ע"א) ומפרש רבי

יוחנן: זה ספר אברהם ויצחק ויעקב שנקראו ישרים, שנאמר 'תמות נפשי מות

ישרים' – ויש להבין למה קרא בלעם את אבותינו בשם 'ישרים' ביחוד ולא 'צדיקים' או

'חסידים' וכדומה, וגם למה מכונה זה הספר ביחוד בכנוי 'ישרים'

והענין דנתבאר בשירת האזינו על הפסוק "הצור תמים

פעלו… צדיק וישר הוא', דשבח ישר הוא נאמר להצדיק דין הקב"ה בחורבן

בית שני שהיה דור עקש ופתלתול ופירשנו שהיו צדיקים וחסידים ועמלי תורה, אך לא היו

ישרים בהליכות עולמם, על כן מפני שנאת חינם שבלבם זה את זה, חשדו את מי שראו שנוהג

שלא כדעתם ביראת ה' שהוא צדוקי ואפיקורס ובא על ידי זה לידי שפיכות דמים בדרך

הפלגה ולכ הרעות שבעולם עד שחרב הבית, ועל זה היה צידוק הדין, שהקדוש ברוך הוא ישר

ואינו סובל צדיקים כאלו, אלא באופן שהולכים בדרך הישר גם בהליכות עולם ולא

בעקמימות , אף על גב שהוא לשם שמים, דזה גורם חורבן הבריאה והריסות ישוב הארץ.

(מתוך הקדמת

הנצי"ב לפירושו "העמק דבר" לחומש בראשית)

 

ראשון

לחשבון עוונות – חג הסוכות מחבר בין עבר, הווה ועולם הבא

'ולקחתם

לכם ביום הראשון' – וכי ראשון הוא, והלא ט"ו יום הוא ואת אמרת ביום הראשון?!

אלא, ראשון הוא לחשבון עונות, מלך מלכי

המלכים הקב"ה יתברך ויתברך שמו, וישראל שהם מסגלין עונות כל ימות השנה, מה הקב"ה

עושה? אומר להם: עשו תשובה מר"ה, והם נכנסין ובאין ביום הכיפורים ומתענין בו ועושין

תשובה והקב"ה מוחל להם. ומה הם עושין? ערב ר"ה גדולי הדור מתענין והקב"ה

מוותר להם שליש מעונותיהם, ומראש השנה ועד יום הכפורים יחידים מתענים והקב"ה מוותר

שליש מעונותיהם וביום הכפורים כל ישראל מתענין ומבקשין רחמים אנשים ונשים וטף והקב"ה

מוותר להם את הכל, דכתיב (ויקרא טז) 'כי ביום הזה יכפר עליכם וגו'. מה ישראל עושין?

נוטלין לולביהן ביום טוב ראשון של חג ומהללים ומקלסים לפני הקב"ה והקב"ה

מתרצה להם ומוחל להם ואומר להם 'הרי ויתרתי לכם את כל עונותיכם הראשונות, אבל מעכשיו

הוא ראש חשבון', לכך כתיב 'ולקחתם לכם ביום הראשון' – ראשון לחשבון עונות, אמר

להם הקב"ה לישראל: בעולם הזה אמרתי לכם שתעשו סוכה לשלם לי את גמולי שגמלתי עמכם

שנאמר 'בסוכות תשבו שבעת ימים למען ידעו דורותיכם כי בסוכות

הושבתי וגו", ואני מעלה עליכם כאלו אתם גומלים לפני, אבל, לעתיד לבא אני אופיע במלכותי

ואני מגן עליכם כסוכה, שנאמר (ישעיה ד)

'וסוכה תהיה לצל יומם מחורב'.

(תנחומא

אמור סימן כב)

 

מה טוב

לאדם?

האנטיתזה

בין השאלה שחוזרת ונשנית – מה טוב לאדם, ולא נמצא שום דבר שהוא טוב לאדם – ובין

אותו פסוק אחרון, שבו לא נאמר מה טוב לאדם, אלא מהו כל האדם, ז.א.

מהי המשמעות שיש לקיום האנושי בעולם ששום דבר איננו טוב לאדם – האנטיתזה הזאת

מוכיחה, שאותו פסוק אחרון איננו תוספת של יהודי ירא-שמים שנבהל מפני הספקנות

והפירה שבדברי המחבר, אלא להפך: הפסוק הזה מבטא את עיקר כוונתו של המחבר. קֹהלת

אינו אומר "את האלהים ירא ואת-מצותיו שמור כי זה טוב לאדם", אלא

בצורה בולטת ומופגנת הוא אומר: "כי-זה כל האדם". זוהי ראיית

האמונה וראיית עבודת אלהים כערכים כשלעצמם, לא כאמצעים להפיק מהם תועלת.

(מתוך "הערות לפרשיות השבוע" לפרופ' ישעיהו

ליבוביץ' ז"ל, עמ' 137)