כִּי מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת הָאָרֶץ

וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא

אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן

לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל.

'כי מנגד תראה את הארץ ושמה לא תבא' – נאמר כאן 'ושמה

לא תבוא' ונאמר להלן 'ושמה לא תעבור', אי אפשר לומר 'ושמה לא תבא', שכבר נאמר

'ושמה לא תעבור', ומה תלמוד לומר 'ושמה לא תבא' 'ושמה לא תעבור'? אמר משה לפני

הקב"ה: אם איני נכנס בה מלך אכנס בה הדיוט, אם אין אני נכנס בה חי אכנס בה

מת, אמר לו הקב"ה 'ושמה לא תבא' 'ושמה לא תעבור', לא מלך ולא הדיוט, לא חי

ולא מת.

(ילקוט שמעוני האזינו רמז תתקמט)

השופר הקטן,

השופר הגדול והאדם

שלום בחבוט

מצוות

התקיעה בשופר היא אחת המצוות המאפיינות ביותר את הימים הנוראים, החל בתקיעות החובה

של ראש השנה וכלה בתקיעות הרשות בסוף תפילת נעילה . למרות

שנכתב רבות על מצווה זו ונראה שקשה לחדש משהו בנושא זה , נדמה לי שנשאר עדיין מקום

לעיין מחדש במצווה זו ולבדוק היבטים שטרם נידונו.

א.   

היום הרת עולם (שאלה זו, הבחירה במילת הרת שמעתי מפי פרופ' אבי רביצקי.)

הפיוט 'היום הרת עולם', ששרים אותו בחגיגיות

אחרי התקיעות שבתוך תפילת מוסף של ראש השנה, הנו אחד הפיוטים המופיעים בכל

המנהגים; ספרדי, אשכנזי, איטלקי ועוד , דבר המצביע כנראה על קדמותו. קיימת סתירה

מסוימת במילים בהן פותח הפיוט: היום – דהיינו ראש חודש תשרי – הרת עולם

– הוא יום בריאת העולם, ואילו לפי מסורת חז"ל, העולם נברא בכ"ה באלול

ובאחד בתשרי נברא האדם. יתכן שניתן ליישב סתירה זו אם נפרש שהמחבר מתכוון לסוף

בריאת העולם, ובריאת האדם היא בעצם גולת הכותרת של הבריאה כולה. אולם עדיין לא

ברור למה הפייטן השתמש במילה שאינה מתאימה כל כך: הרי בעצם המילה הרת

מצביעה על ההריון, תהליך שלא הגיע לסיומו, ולכן היה נראה מתאים יותר

לענייננו הביטוי "היום נברא העולם". יש להניח שבחירת ביטוי זה שמקורו

בירמיה, המתלונן על עצם בואו לעולם – לא הייתה מקרית:

אָרוּר הַיּוֹם

אֲשֶׁר יֻלַּדְתִּי בּוֹ יוֹם אֲשֶׁר יְלָדַתְנִי אִמִּי אַל יְהִי בָרוּךְ… אֲשֶׁר לֹא

מוֹתְתַנִי מֵרָחֶם וַתְּהִי לִי אִמִּי קִבְרִי וְרַחְמָה הֲרַת עוֹלָם. לָמָּה זֶּה

מֵרֶחֶם יָצָאתִי לִרְאוֹת עָמָל וְיָגוֹן וַיִּכְלוּ בְּבֹשֶׁת יָמָי..(ירמיה כ' יד –

יח')

מילים אלו – המקבילות למה שאומר איוב בפתיחת תשובתו לרעיו שבאו

לנחמו (איוב ג) – מצטיינות בפסימיות קיצונית

וקשה להבין למה נבחרו דווקא מילים אלו כדי לציין מאורע חגיגי כל כך, הדורש יחס

אופטימי וחיובי כלפי העתיד והעולם בכלל: בתחילת השנה כולנו היינו מצפים להדגיש

יותר את הברכה ('תחל שנה וברכותיה') או את התקווה לשנה טובה ומתוקה (כדברים

הנאמרים בסעודת ליל ראש השנה).

ב. השופר הגדול

וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע

מִצְרָיִם וְהִשְׁתַּחֲווּ לַה' בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלִָם (ישעיה כז, יג )

מטרת השופר היא, כידוע, להעיר את הישנים מתרדמתם: מחד גיסא

'האובדים' – דהיינו היהודים שהתבוללו ונטמעו בין הגויים כעשרת השבטים שגלו לאשור

ועקבותיהם נעלמו וכולנו מצפים שה' יחזיר אותם, ומאידך גיסא, השופר יעיר ויחזיר גם

את אותם היהודים שחיים כנידחים – רחוקים מעם ישראל – ושבעצם עדיין שומרים על

יהדותם אבל ה"מצב" מאלץ אותם להתנהג באופן חיצוני כגויים. אומנם אנו תוקעים

בשופר מדי שנה והאובדים והנידחים אינם חוזרים אלינו: אלפי יהודים התבוללו

ומתבוללים מדי יום ואנו מצפים שתקיעת השופר תעיר אותם ותחזיר אותם לחיק היהדות.

אולי השופר שאנו תוקעים בו, קטן מדי…

לפי מסורת מסוימת, מאילו של יצחק נעשו שני שופרות: בשופר אחד

אנו תוקעים מדי שנה ואילו השופר השני נגנז ל"היום ההוא". יש להבין באיזה

מובן שופר זה גדול מהראשון.

השופר הראשון מזכיר לנו ולכל העמים הנמנים על "צאצאי אברהם

אבינו" שבעבודת אלוקים אין מקום בהקרבת בני אדם גם למען המטרה המקודשת ביותר-

בסופו של דבר נענה אברהם לקול מלאך ה' שציוה 'לא לשלוח יד אל הנער' – ולכן לא בכדי

מדובר ב"עקדה" ולא ב"הקרבה"; יצחק נעקד לחיים -.

בתקופתנו, מוכן האדם לעתים לסכן את חייו או לוותר על איכות הסביבה, כדי שחייו יהיו

נוחים יותר (למשל: נסיעה מהירה ומסוכנת במכונית, זיהום האוויר ). עדיין ארוכה הדרך

להפנמת המסר של השופר הראשון.

ג. תקיעות

של ראש השנה ושל יום כיפור

כאמור, התקיעות של ראש השנה הן חובה

ולכן מחשש "שמא יטלנו ארבע אמות ברשות הרבים" אין תוקעים בשופר בראש

השנה שחל בשבת, ואילו התקיעות בסוף תפילת נעילה הן מנהג ולכן, כשאין שופר בבית

הכנסת, אין חשש שילך להביא שופר. התקיעות של ראש השנה משולבות ומשובצות בתוך

התפילה; הן חלק מהתפילה מפני שעדיין קיים הצורך לבטא ביחד את המחשבות במילים,

ואילו התקיעות של יום כיפור שהוקצו לסוף תפילת היום, הן למעשה התפילה

האולטימטיבית: כאשר "כלו כל התפילות", אין ברירה אחרת אלא להפוך את

קול השופר לתפילה ראשונית, ללא מילים המבטאות את המחשבה.

"מצווה (של שופר) של ראש השנה ויום הכיפורים בכפופין. (ראש השנה כו, ב): האדם המכופף את עצמו, המרים

את קולו, מדמה את עצמו לשופר; הוא עצמו הופך לשופר, המוכן לקיים את דברו של

הקב"ה. ברגע שה' "נופח באפיו נשמת רוח חיים" חדשה – וזאת הרגשתו של

יהודי במוצאי יום הכיפורים, כאשר קולו חזר להיות אמיתי , הקול בו הוא נברא כאדם –

אין צורך להביא שופר, כאשר האדם עצמו הופך לשופר.

סוף

דבר

השאלה שהצבנו בתחילת דברינו עדיין

דורשת תשובה: למה השתמש הפייטן במילים "היום הרת עולם", כאילו העולם

נמצא עדיין בתהליך של יצירה? אומנם, כל אדם הוא עולם מלא, והימים שבין כסה

לעשור הם הזדמנות יחידה ומיוחדת הניתנת לכל אדם ליצור את עצמו מחדש. האדם תוהה

ושואל האם מצב זה המצריך מאמץ רוחני ונפשי אדיר וממושך, כדאי. (כדברי המחלוקת המפורסמת

בין בית שמאי לבית הלל, "נוח לו לאדם שנברא") והתשובה היא בעצם (כדברי

הגמרא): 'עכשיו שנברא, יפשפש במעשיו'.

בסיומו של תהליך ממושך ומפרך, יהפוך האדם עצמו לשופרו של

הקב"ה, ואז יזכה שה' בכבודו ובעצמו יתקע בו, והוא הוא השופר הגדול

שיתקע ביום ההוא.

שלום בחבוט הוא רב ופיזיקאי המלמד

באוניברסיטת רומא

עולמו

של הקב"ה הוא עולם של אמונה, צדק, יושר ורחמים

"אל אמונה"

שהאמין בעולם ובראו.

"ואין עול"

שלא באו בני אדם להיות רשעים, אלא להיות צדיקים. וכן  הוא  אומר:  "אשר  עשה האלהים את האדם ישר, והמה  בקשו 

חשבונות  רבים"  (קהלת  ז')

"צדיק וישר הוא"

שהוא מתנהג בישרות עם כל באי העולם.

 (ספרי האזינו פיסקה שז)

"כנשר

יעיר קנו": דימוי הקב"ה כאב רחום

אבל

הנשר רחמני הוא,  שנאמר,  "כנשר יעיר  קנו  על  גוזליו ירחף,

יפרוש כנפיו יקחהו, ישאהו על  אברתו"  (דב'  לב,  יא).  שאינו  מאמין בהן,  מפני עופות אחרים שרודפין אותן.  מה הוא עושה? משימן על כנפיו, אומר: מוטב יכנס החץ בי ולא

בבני.

(מדרש תנחומא עקב סימן ב)

שלוש-עשרה

מידות – מתכון לעשייה.

'ויעבר ה' על פניו ויקרא' – אמר רבי יוחנן:

אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, מלמד שנתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח צבור,

והראה לו למשה סדר תפלה. אמר לו: כל זמן שישראל חוטאין – יעשו לפני כסדר הזה,

ואני מוחל להם.

(בבלי ראש השנה יז ע" ב)

'הרי אנו רואים הרב פעמים בעוונותינו, שאנו מתעטפים

בטלית ואומרים שלוש-עשרה מידות ואין ענו נענים; אבל הכוונה היא, כל זמן שישראל עושים

כסדר הזה שאני (ה' ) עושה, לרחם ולחנן דלים, ולהאריך אפיים ולעשות חסד עם אלה,

ולעבור על מידותיהם כאומרם ז"ל" 'כל המעביר על מידותיו מוחלים לו על

עוונותיו, אז הם (ישראל) מובטחים שאינם חוזרים ריקם; אבל אם הם אכזרים ועושי-רשעה,

כלש כן שבהזכרת שלוש-עשרה מדיות הם נתפסים'

(מתוך ספרי יראים, מובא בי.ליבוביץ: שיחות על חגי ישראל

ומועדיו, עמ' 185)

בין אדם לאדם

ויתן כל אדם אל לבו בערב יום

הכיפורים, לפייס לכל מי שפשע כנגדו, דעברות שבין אדם למקום יום הכיפורים מכפר, ושבין

אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר עד שיפייסנו, ואפילו לא הקניטו אלא בדברים, שצריך

לפייסו וצריך לילך לו ואם אינו מתפייס בראשונה, יחזור וילך לו פעם שניה ושלישית,

ובכל פעם יקח ג' שיפייסנו, שימחול לו, ואם אינו מתפייס בג' פעמים, אינו צריך

לפייסו עוד – והני מילי (כך אמורים הדברים) לחברו, אבל לרבו צריך להרבות עליו רעים

עד שיתפייס – ואם מת, מביא עשרה בני אדם ומעמידם על קברו ואומר חטאתי לאלהי ישראל

ולפלוני זה שפשעתי לו, ועושין כן כדי שיהא לב כל ישראל שלם כל אחד עם חבירו

ולא יהיה מקום לשטן לקטרג עליהם.

 (טור אורח חיים, סימן תרו)

השפה ככלי לעבודת ה'.

'כחוט השני שפתותיך' – זה לשון של זהורית, 'ומדברך נאוה' – זה שעיר

המשתלח.

אמרו ישראל לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, אין לנו לשון זהורית

ושעיר המשתלח.

אמר להם: 'כחוט השני שפתותיך' – רחישת פיך חביבה עלי כחוט השני של זהורית.

רבי אבהו אמר על זה (הושע י"ד): 'ונשלמה פרים שפתינו' –

מה נשלם תחת פרים ותחת שעיר המשתלח? שפתינו.

(שיר השירים רבה ד)