איכה  ירדף  אחד  אלף  ושנים יניסו
רבבה,

אם לא כי צורם מכרם וה" הסגירם.   (דברים לב , ל)

הצלחתנו תלויה במעמדנו הרוחני ולא
בכוחנו הצבאי.

'איכה  ירדוף  אחד  אלף' –  אם  לא עשיתם את
התורה, היאך  אני  עושה  הבטחתכם? הייתם מבקשים שיהא אחד  מכם  רודף אלף
ושנים יניסו רבבה, עכשיו אחד מן האומות רודף אלף ושנים יניסו רבבה. 

'כי  לא כצורינו צורם' – לא כתוקף שאתה נותן לנו, אתה נותן   להם;   כשאתה  
נותן   להם את  התוקף,  הם מתנהגים   
עמנו   במדת   אכזריות,   הורגים   ממנו ושורפים ממנו וצולבים ממנו.

'ואויבנו  פלילים' – 
כבר  כתבת  לנו  שאויב  לא דן ולא
מעיד,  שנאמר  'והוא לא אויב לו' (במדבר ל"ה) 'יעידנו ולא  מבקש  רעתו'  (שם)
ידיננו  ואתה  מניתה  עלינו אויבים עדים ודיינים.

                                                                                                                    
       (סיפרי האזינו פיסקא שכג)

אלמלא נעזב ישראל על ידי צורו, אלמלא
היה צור ישראל חפץ בשעבוד ישראל על ידי הגויים – ולצורך זה מסר אותו לידיהם, אילו
היה מאבק העמים בישראל בגדר מאבק צור העמים בצור ישראל, כי אז לא היה ישראל מובס
אלא העמים, ולא ישראל היו המנוצחים. אין צור העמים יכול להתמודד עם צור ישראל.

(הרש"ר הירש על דברים לב, ל-לא)

בשורתה של שירת האזינו

גדעון אדמנית

שירת האזינו, שהתורה מצווה לא
רק לכותבה אלא גם "ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם למען תהיה …לעד בבני ישראל" (ל"א/י"ט), מעוררת כמה
קשיים. הקושי העיקרי אינו במישור הלשוני, אלא במישור התכני והרעיוני.

קשה מאד ההלם מתוכן השירה הסותר
לחלוטין את הציפייה הטבעית משירה הנאמרת בסוף  מפעל חיים כביר, בן ארבעים שנה, שהפך את עם ישראל מהמון עבדים
(שרידי חרב), חסרי חוט שדרה לאומי ורוחני, לעם היוצא ביד רמה ממצרים, הולך אחר אלוהיו
"בדרך לא זרועה", ומקבל תורה במעמד נורא הוד. במפתיע, אִזכּור אירועים חשובים
אלו חסר בה לגמרי.

זאת ועוד: שלא כשאר שירות שבמקרא,
הכוללות שבח והלל לקב"ה על נסי הצלה גדולים (ליחיד או לעם כולו), עיקרה של
שירת האזינו היא תוכחה קשה על כפיות טובתו של עם ישראל ובגידתו בה'  על ידי עבודת אל נכר, בניגוד לחסדי ה'
הרבים ובחירתו בעמו: "כי חלק ה' עמו…ימצאהו בארץ מדבר …יסבבנהו יבוננהו יצרנהו כאישון עינו. כנשר יעיר קנו על גוזליו
ירחף…ירכבהו על במתי ארץ ויאכל תנובת שדי…".

הקושי הנפשי הוא עצום: את
מקום פרעה כרשע בשירת הים, אותו מעניש ה' בעצמה רבה, תופס  בשירת האזינו, עם ישראל, ה'זוכה' לכינויי
גנאי לא מלבבים ובעיקר –  מתבשר על
עונשים ועל נבואת זעם קשה לעתיד הרחוק.

למרות חזות קודרת זו, שנינו
בספרי סי' של"ג: "גדולה שירה זו, שיש בה עכשיו ויש בה לשעבר, ויש
בה לעתיד לבוא, ויש בה בעולם הזה ויש בה לעולם הבא".

מהי גדולתה ובשורתה של השירה?
לשאלה זו משיב
הרמב"ן: "והנה השירה הזאת, אשר היא בנו לעֵד אמת ונאמן, תגיד
כל המוצאות אותנו בביאור….ואמרה השירה כי בסוף ישיב נקם לצריו ולמשנאיו ישלם…. וזה דבר ברור
כי על הגאולה העתידה יבטיח, כי בבניין בית שני לא הרנינו גויים עמו, רק לעגו עליהם… ".

בעקבותיו וביתר שאת, כתב בעל
הביאור (הרב נפתלי הרץ ויזל במאה השמונה עשרה): "השירה הזו תכלול כל
ענייני האומה… מיום צאתה מארץ מצרים ועד סוף כל הדורות… והוא
עניין נפלא עד מאד, וכאשר יוסיף הקורא המשכיל להגות ולהתבונן בפרשה הזאת, כן יוסיף
להפליא עליה, לשמוח בה, ולהינחם על ידה, מכל התלאות והצרות אשר עברו עלינו מיום
גלותנו ועד עתה….כן תתחזק בלבנו התקווה לעתיד, שיתנחם ה' עלינו לעת הכמוס עמדו,
להוציא למרחב רגלינו ולהקים אותנו לו לעם כשנים קדמוניות".

ברוך ה', זכינו להגשמת התקווה
הגדולה עליה חלמו דורות רבים ובעקבות ניסוחו היפה של בעל הביאור: הוציאנו ה' למרחב
והקימנו כעם (ואפשר להוסיף: מן האפר) כשנים קדמוניות.

עדיין מתבקש בירור מהו טיבה
של הנחמה הנזכרת בפסוק החותם את השירה: "הרנינו גוים עמו כי דם עבדיו יקום
ונקם ישיב לצריו וכפר אדמתו עמו".  אמנם נראים דברי הרמב"ן: "… כי
אין בשירה הזאת (בניגוד לפרק ל' בדברים- ג.א.) תנאי בתשובה ועבודה, רק [=אלא] היא
שטר עדות שנעשה הרעות ונוכל, ושהוא יתברך יעשה בנו בתוכחות חמה, אבל לא ישבית
זכרנו וישוב ויתנחם…". מאידך, קשה לקבל 
את קביעתו בהמשך דבריו: "השירה הזאת הבטחה מבוארת בגאולה העתידה …", שהרי יש הבדל ניכר בין כפרה
לגאולה.

גישה שונה מדרך פרשנותו של
הרמב"ן מוצגת ע"י פרופ' דב רפל, בחיבור מקיף שכתב על פרשת האזינו (התפרסם
לראשונה בבית מקרא תשכ"ח), ואלו מקצת דבריו שם: "שירת האזינו דלה בעובדות
מפני שאינה נבואה. היא סכימה כללית של תולדות ישראל…  עשויה מחזורים מחזורים,
השונים זה מזה בפרטיהם, אולם נוסחתה הכללית היא אחת….היא מראה לנו את הסטרוקטורה הכללית של ההיסטוריה שלנו….. רעיון
המחזורים ההיסטוריים מעורר את התנגדותו של האדם, כי לפי רעיון זה פועלים במציאות
חוקים, שבני אדם מצייתים להם שלא מדעת, ואפילו בעל כורחם. רעיון זה שולל אפוא מהאדם
חלק מהבחירה החופשית… שירת האזינו המתארת מחזור טיפוסי, אינה עונה לשאלה,
האם המחזוריות היא "ספירלית", כלומר כל מחזור משקף העתק גמור של קודמו
או שכל מחזור מתקדם משהו לעומת זה שקדם לו.

השירה
מניחה: 1) שאת תולדות כל האנושות יש לראות כתוצאה של היחס בין ה' לישראל, 2)
שה' מנהיג את עולמו בצדק, ברא עולם טוב ונטע בו את ישראל במבחר הארצות. אלה היו
מעשי חסד, מהם למדו בני ישראל על אהבת ה' אליהם והם חייבו את ישראל לעבוד את ה' מתוך
הכרת טובה אהבה וביטחון. אילו היו בני ישראל עובדים את ה' כנדרש, היתה מתקיימת
בעולם הרמוניה מלאה בין ה' לעמו ובין עם לחברו. חטאם של ישראל גרם לזעזוע ההרמוניה
ולשורה של פורעניות אשר פגעו ביקום כולו. עד אשר, ככלות כל הפורעניות, נענשו כל
החטאים, והאנושות – ואולי רק ישראל –  למדו את לקח ההיסטוריה, ונתכפרו העוונות והעולם חזר לראשית המחזור".

המסקנה העולה מעיון בפרשיות
האחרונות של ספר דברים היא שיש שני תיאורים שונים ביחס לתהליך ההיסטורי העתידי של
עם ישראל. הראשון (אופטימי- גאולי): מתאר את העתיד כפתוח ותלוי בהליכת עם
ישראל בדרך התורה. אי שמיעה בקול ה' תגרום לפורענות קשה (התוכחה בפרק כ"ח והמשכה
בפרק כ"ט, ל) שתסתיים בגלות מלאת ייסורים. כתוצאה מכל אלו יחזרו בני ישראל
בתשובה (ל/א-ב), וכתגובה לכך ה' יקבץ את עמו יטיב להם ויגאלם (ל/ג-י).

התרחיש השני (פסימי-מחזורי) מתואר בפרשת האזינו
(ולמעשה מתחיל בדברי משה בפרק ל"א/כ"ז-כ"ט, המושפעים מן הנבואה הקשה
של ה' אל משה לפני כן פס' ט"ז- י"ח): ע"פ תיאור זה העתיד הסוטה
של העם מדרך ה' מתואר כוודאי. למרות שהעם יגיע להכרה ש: "הלא על כי
אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה", ה' יסתיר פניו ממנו. שיאה של
הפורענות אינו בגלות אלא במגפות נוראיות וברצון ה' להשמיד את עמו החוטא
(ל"ב/כ"א-כ"ו). התכנית לא תוצא לפועל בגלל החשש מפני חילול ה'
"לולי כעס אויב אגור…" (פס' כ"ז) שילעגו לעם ישראל וייחסו את תבוסתו לכוחם
ולעוצמתם. בסוף תהליך זה ה' ירחם על עמו, ינחם על העונש הקשה ויכפר על חטאיהם.

מחשבת היהדות לדורותיה עסקה
והדגישה הרבה יותר את האפשרות הראשונה –
הגאולית, וכמעט שהתעלמה מן האופציה השניה, ואף אנו חונכנו עליה
רבות, מילדות. מהי כוונת התורה בהצמידה שני תרחישים אלו זה ליד זה, ומדוע נקבעה
דווקא האופציה ה'פסימית' כתוכן השירה? לעניות דעתי, נראה שהתורה רוצה שנתחנך על
שני כיווני רעיון אלו ורק השילוב ביניהם יביא את האיזון הרצוי.  לאור קביעת התלמוד במסכת ראש השנה (ל"א,
ע"א) שהשיר שהלוויים היו שרים במוספי שבת, במחזוריות של שש שבתות, היו קטעי
שירת האזינו (לפי חלוקה הפרשיות הזי"ו ל"ך, עיי"ש), נראה לומר שאף
ישנה עדיפות חינוכית בהכרה דתית שרעיון הגאולה אינו עומד במרכזה (כדעת הרמב"ם
בהלכות מלכים פרק י"ב: "…ולעולם לא יתעסק אדם בדברי
ההגדות… בעניינים
אלו… ולא ישימם עיקר, שאין מביאין לא לידי יראה ולא לידי
אהבה", בניגוד לזרם המחשבה המרכזי שמקובל מזה דורות ואף בימינו).

מאידך,
יתכן שבהתנהגותנו היומיומית, ביכולתנו לעשות חשבון נפש ולשנות הרגלים מעוותים, סטיות
חברתיות קשות, לצמצם פערים בלתי נסבלים בחברתנו, ולהגיע ליחס של חיבה, אהבה
ושותפות גורל אמיתית כלפי  כל אדם
הנברא בצלם אלקים, תלוי איזה תהליך מבין השניים יחול עלינו. מי ייתן ונזכה לממש את
ייעודו של יום כיפור: "למען נחדל מעֹשק ידינו" (סוף תפילת נעילה)
ושל חג הסוכות: לשֹמֵח את הלוי הגר היתום והאלמנה (דברים ט"ז), "שהמשמח לב העניים
האלו דומה לשכינה" (רמב"ם, הל' מגילה), ויזכנו ה' לשמוח בסוכת שלום על ישראל
ועל העולם כולו. 

גדעון אדמנית עוסק בחינוך.

"אל
אמונה ואין עול, צדיק וישר הוא"

'אל אמונה' – שהאמין בעולם ובראו.

'ואין עול' – שלא באו בני אדם להיות רשעים,
אלא להיות צדיקים. וכן  הוא  אומר  'אשר  עשה האלהים
את האדם ישר והמה  בקשו  חשבונות  רבים'  (קהלת  ז') 'צדיק וישר הוא' שהוא מתנהג בישרות
עם כל באי העולם.
(ספרי האזינו שז)

'אל  אמונה' – לשלם 
לצדיקים  צדקתם  לעולם הבא ואף על פי שמאחר את תגמולם
סופו לאמן את דבריו.

'ואין עול' – אף לרשעים משלם שכר צדקתם בעולם
הזה.

'צדיק  וישר  הוא' –  הכל מצדיקים עליהם את דינו וכך ראוי  וישר  להם,  צדיק  מפי הבריות וישר הוא וראוי להצדיקו . (רש"י דברים לב , ד)

"אל אמונה ואין עול, צדיק וישר
הוא…" – שבחים הללו מכוונים להצדיק 
פעולת ה' בשני חורבנות כאשר יבואר; "אל אמונה ואין עול" – נגד
חורבן ראשון ושני, "צידק וישר הוא" נגד חורבן ראשון ושני…והנה ידוע
דחורבן ראשון היה בשביל עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים שהיה להכעיס לקדוש
ברוך הוא, וחורבן בית שני מפני שנאת חינם, וביארנו (במדבר לה, לד) שהיו עוסקים
בתורה ועבודת ה', אך היה רוב שפיכות דמים לשם שמים, שהיו דנים את העובר על
איזה דבר שהוא צדוקי ומסור ומורידין וכדומה, ובזה נעשתה הנהגתם מקולקלת מאד והכל
לשם שמים…'ואין עול' – אף על גב שעושים לשם שמים אינו יכול לראות בעוול. (העמק דבר שם, שם)

'צדיק  וישר  הוא' –  פירוש שהעולם צריך  להתנהג בדין ולפנים משורת הדין,  פירוש צדיק

הוא לפי הדין והצדק, וישר הוא
לפנים משורת הדין.
(נועם אלימלך פרשת האזינו)

אמר  רבי  יוחנן:  לא  חרבה ירושלים   אלא   על 
שדנו  בה  דין  תורה.  אלא,  דיני דמגיזתא  לדיינו (האם עדיף שידונו לפי דיני הגויים?)  אלא, אימא שהעמידו דיניהם על דין תורה
ולא עבדו לפנים משורת הדין. (בבלי  בבא מציעא
ל, ע"ב)

יסוד תורת משה רבנו עליו השלום וכל
ההולכים אחריה היא שהאדם בעל יכולת מוחלטת, כלומר שיש בטבעו ובבחירתו וחפצו לעשות
כל מה שביד האדם לעשות בלי שיברא לו שום דבר מחודש כלל…וכן מכלל יסודות תורת משה
רבנו, שהוא יתברך אין עוול לפניו בשום פנים ואופן. (מורה נבוכים ג, יז)

זה הספר  הנקרא ספר בראשית, נקרא בפי הנביאים  "ספר הישר" , ככתוב
במס' עבודה זרה (כה, ע"א) ומפרש רבי יוחנן: זה ספר אברהם ויצחק
ויעקב שנקראו ישרים, שנאמר 'תמות נפשי מות ישרים' – ויש להבין למה קרא בלעם
את אבותינו בשם 'ישרים' ביחוד ולא 'צדיקים' או 'חסידים' וכדומה, וגם למה מכונה זה
הספר ביחוד בכנוי 'ישרים'

והענין דנתבאר בשירת האזינו על הפסוק
"הצור תמים פעלו… צדיק וישר הוא', דשבח ישר הוא נאמר להצדיק דין
הקב"ה בחורבן בית שני שהיה דור עקש ופתלתול ופירשנו שהיו צדיקים וחסידים
ועמלי תורה, אך לא היו ישרים בהליכות עולמם, על כן מפני שנאת חינם שבלבם זה את זה,
חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה' שהוא צדוקי ואפיקורס ובא על ידי זה לידי
שפיכות דמים בדרך הפלגה ולכ הרעות שבעולם עד שחרב הבית, ועל זה היה צידוק הדין,
שהקדוש ברוך הוא ישר ואינו סובל צדיקים כאלו, אלא באופן שהולכים בדרך הישר
גם בהליכות עולם ולא בעקמימות , אף על גב שהוא לשם שמים, דזה גורם חורבן הבריאה
והריסות ישוב הארץ. (מתוך
הקדמת הנצי"ב לפירושו "העמק דבר" לחומש בראשית)