כִּי מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת הָאָרֶץ

 וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא.

(דברים ל"ב, נ"ב)

…רב לך – אמר לו: הרבה יגעת, הרבה עמלת, צא משה ונח! שנאמר: (דניאל יב) 'לך לקץ הימין ותנוח'.

אמר לו: אם לאו – אכנס כהדיוט!

א"ל: אין המלך נכנס כהדיוט.

אמר לו: אם לאו, אעשה תלמיד ליהושע!

אמר לו: רב לך, הרב נעשה תלמיד לתלמידו?!

אמר לו: אם לאו אכנס דרך אוויר, או דרך חלל!

אמר לו: ושמה לא תבוא.

אמר לו: אם לאו עצמותי יעברו את הירדן!

אמר לו: כי לא תעבור את הירדן הזה, וכי המת יכול לעבור? אלא אמר לו: משה, אף עצמותיך לא יעברו את הירדן: אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה.

אמר לו: בדבר הזה אל תבקש ממני, אבל בדבר אחר גזור עלי ואני אעשה. משל למה הדבר דומה? למלך שגזר על בנו גזרה קשה, והיה הבן ההוא מבקש מאביו.

אמר לו: בדבר הזה אל תבקש ממני, אבל בדבר אחר גזור עלי ואני אעשה, (איוב כב) 'ותגזר אומר ויקם לך'.

אמר לו: אם לאו, הראני! אמר לו: בדבר זה אני עושה: עלה ראש הפסגה – מגיד הכתוב שהראהו המקום למשה את הרחוק כקרוב, את שאין גלוי כגלוי, את כל הקרוי ארץ ישראל, שנאמר(דברים ל״ד, א׳) 'ויראהו ה' את הארץ ואת נפתלי ואת הנגב ואת הככר'.

 (ספרי במדבר קלה, א)

מִנֶּגֶד / רחל

קַשּׁוּב הַלֵּב. הָאֹזֶן קַשֶּׁבֶת:

הֲבָא? הֲיָבוֹא?

בְּכָל צִפִּיָּה

יֵשׁ עֶצֶב נְבוֹ.

זֶה מוּל זֶה – הַחוֹפִים הַשְּׁנַיִם

שֶׁל נַחַל אֶחָד.

צוּר הַגְּזֵרָה:

רְחוֹקִים לָעַד.

פָּרֹשׂ כַּפַּיִם. רָאֹה מִנֶּגֶד

שָׁמָּה – אֵין בָּא,

אִישׁ וּנְבוֹ לוֹ

עַל אֶרֶץ רַבָּה.

 חורף, תר"ץ

כִּי מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת הָאָרֶץ

איתי מרינברג–מיליקובסקי

מוקדש לכבודו של מורנו וחברנו, פנחס לייזר, בהשלימו את מלאכתו כעורך 'שבת שלום'. יברכהו ה' בשנים רבות וטובות, יזכהו להמשיך להרבות אהבה ואחוה, שלום ורעות בין יושבי הארץ הזו, ויראהו טוב בכל עמלו.

פרשת האזינו נחתמת בציווי אישי למשה, הנראה כמעין סגירת מעגל לראשית דרכו כמנהיג: "עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה הַר נְבוֹ אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מוֹאָב אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ וּרְאֵה אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לַאֲחֻזָּה. וּמֻת בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹלֶה שָׁמָּה, וְהֵאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ כַּאֲשֶׁר מֵת אַהֲרֹן אָחִיךָ בְּהֹר הָהָר, וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו. עַל אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם בִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמֵי מְרִיבַת קָדֵשׁ מִדְבַּר צִן, עַל אֲשֶׁר לֹא קִדַּשְׁתֶּם אוֹתִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. כִּי מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא, אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (דברים לב, מט-נב). על מימושו של ציווי זה נקרא בעוד ימים אחדים בפסוקי הסיום המרגשים של ספר דברים, כאשר נשלים מחזור נוסף של קריאת התורה. בשל חשיבותם לשאלות הנוגעות למסירת התורה ולביקורת המקרא, תשומת לב רבה מוקדשת בדרך כלל לשמונת הפסוקים האחרונים של הספר, שאותם, לכאורה, לא יכול היה משה לכתוב; וידועה בהקשר זה מחלוקת חז"ל המבררת אם יהושע כתבם, או שמא משה כתבם 'בדמע' (בבלי בבא בתרא טו ע"א). אך בדברים להלן אבקש להתמקד דווקא בפסוקים שלפניהם, המתארים את שאירע בהר נבו: "וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב אֶל הַר נְבוֹ רֹאשׁ הַפִּסְגָּה אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ, וַיַּרְאֵהוּ ה' אֶת כָּל הָאָרֶץ אֶת הַגִּלְעָד עַד דָּן. וְאֵת כָּל נַפְתָּלִי וְאֶת אֶרֶץ אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה וְאֵת כָּל אֶרֶץ יְהוּדָה עַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן. וְאֶת הַנֶּגֶב וְאֶת הַכִּכָּר בִּקְעַת יְרֵחוֹ עִיר הַתְּמָרִים עַד צֹעַר. וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו: זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתְּנֶנָּה, הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר" (דברים לד, א-ד).

משה עומד על ההר ומשקיף על הארץ שאליה קיווה כל כך להיכנס, ולא זכה. המבנה הספרותי של הפסוקים יוצר מקצב עדין, מתוח, לא לגמרי שקול: ראשיתו בשבע הופעות של המילה 'את'/'ואת' המחלקות ביניהן את מראות הארץ הנפרסת לעיני משה לשבע יחידות קצרות, וסופו במשפט הסיום הארוך, הקשה, החותך – ועל פי פשוטו של מקרא, המשפט האחרון שמשה שומע מפי הקב"ה – "זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי… הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ / וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר". זו, כמובן, אינה הפעם הראשונה שבה מניעת משה מלהיכנס לארץ מוזכרת, אך היא לבטח הדרמטית ביותר; הפעם, שלא כבפרשת ואתחנן, משה אינו מגיב, אלא מקבל עליו את הדין בשתיקה. צר היה כל כך.

בנסותו להסביר מפני מה רצה משה להיכנס לארץ, מצטט הבבלי את דרשת רבי שמלאי: "מפני מה נתאווה משה רבינו ליכנס לארץ ישראל? וכי לאכול מפריה הוא צריך? או לשבוע מטובה הוא צריך? אלא כך אמר משה: הרבה מצות נצטוו ישראל ואין מתקיימין אלא בארץ ישראל, אכנס אני לארץ כדי שיתקיימו כולן על ידי" (בבלי סוטה, יד ע"א). הצעה מעניינת זו מדחיקה את ההנאה הַחוּשִׁית האפשרית מן הארץ – הנאה הרמוזה בדברי משה עצמו על אודות 'הארץ הטובה' (דברים ג, כה) – ומציבה במקומה את האפשרות הטמונה בה לקיום של יותר מצוות; אולם הסיפור המקראי פשוט הרבה יותר: לא רק משום שהתורה, קרוב לוודאי, אינה מכירה כל אבחנה קטגורית בין 'מצוות התלויות בארץ' למצוות שאינן כאלה – למעשה, לעתים נדמה שהתורה כמעט מתקשה לדמיין מציאות של מגורים-מבחירה בחוץ לארץ, שלא לדבר על קיום מצוות¹ – אלא משום שקל מאוד להבין את עוצמת המשבר הפוקדת מנהיג שמביא את קהלו אל היעד, אך מָנוּעַ מלהגיע אליו בעצמו.

ואכן, הנרטיב השליט בתורה כולה שב ומציב את ארץ ישראל במרכז, ואת ההימצאות מחוץ לה – המכונה, בהקשרים ידועים, גלות – כמציאות בלתי רצויה, כחטא, ובנסיבות מסוימות אף כעונש אלוהי. לא ייפלא, על רקע זה, שבתקופת חז"ל, שבה חיים יהודיים מלאים בחוץ לארץ הלכו ונעשו עניין שבשגרה, אפשר לזהות משא ומתן מורכב ומתמשך עם רעיון מרכזיותה של הארץ. מצד אחד, למשל, ניתן לקיים בארץ מצוות רבות יותר; מצד אחר, קדושתה של הארץ מצומצמת במשנה אחת לכך "שמביאים ממנה העומר, בכורים, ושתי הלחם" (משנה כלים א, ו) – ותו לא. דוגמה מופתית במיוחד למורכבותו של משא ומתן אידיאולוגי, דתי ותרבותי זה, עולה מסוגיית הבבלי הארוכה והמסועפת המוסבת על משנת 'הכל מעלין לארץ ישראל' (בבלי כתובות, קי ע"ב ואילך) – סוגיה שהעמדות השונות בה נמתחות בחריפות רבה, ובעוצמה רטורית מודגשת, בין קצוות מנוגדים מאוד: בין הברייתא הקובעת כי "לעולם ידור אדם בארץ ישראל, אפילו בעיר שרובה נוכרים, ואל ידור בחו"ל, ואפילו בעיר שרובה ישראל; שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה, וכל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה", ובין דבריו התקיפים של האמורא רב יהודה, ש"כל העולה מבבל לארץ ישראל עובר בעשה" – לא פחות. באורח מעניין, אפילו סיפורים חז"ליים המתייחסים לישיבת הארץ מתוך עמדה נוסטלגית ומתרפקת, ראויים להיקרא בכפל פניהם:

"מעשה ברבי יהודה בן בתירה ורבי מתיה בן חרש ורבי חנניה בן אחי רבי יהושע ורבי יונתן שהיו יוצאים חוצה לארץ. והגיעו לפלטום וזכרו את ארץ ישראל. זקפו עיניהם וזלגו דמעותיהם וקרעו בגדיהם וקראו את המקרא הזה: 'וירשתם אותה וישבתם בה. ושמרתם לעשות את כל החוקים האלה' (דברים יא, לא). אמרו: ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצות שבתורה. מעשה ברבי אלעזר בן שמוע ורבי יוחנן הסנדלר שהיו הולכים לנציבים אצל רבי יהודה בן בתירה ללמוד ממנו תורה, והגיעו לציידן וזכרו את ארץ ישראל. זקפו עיניהם וזלגו דמעותיהם וקרעו בגדיהם וקראו את המקרא הזה: 'וירשתם אותה וישבתם בה. ושמרת לעשות את כל החוקים האלה ואת המשפטים'. אמרו: חזרו ובאו להם לארץ ישראל" (ספרי דברים, פיס' פ, על פי חלק מעדי הנוסח). שני הסיפורים מעידים לפי תומם על תנועתם של חכמים בין ישראל לחוץ לארץ, ושני הסיפורים אף מספרים על צערם המופגן של חכמים אלה בצאתם את הארץ. ואולם, בסיפור הראשון בין השניים, כלל לא ברור אם לאחר טקס האבל הקצר אכן שבו החכמים לארץ, או שמא היתה זו מעין היענות ספונטאנית להנחיית 'כאן יש לבכות', שאחריה המשיכו החכמים במסעם החוצה ממנה; ובסיפור השני, עצם קיומה של מסורת הגורסת שיש מי ש"אמרו" שאותם חכמים שבו על עקבותיהם, מעידה בהכרח על חלופתה – כלומר, על מסורת לפיה חכמים אלה לא שבו לאחור.

לאמיתו של דבר, כבר בתורה עצמה, בין קפלי הנרטיב השליט המציב את הארץ כמרכז בלתי מעורער (ראו למשל ויקרא כו; דברים כט, ט-ל, י; ועוד רבים), מסתתרים גם קולות אחרים, וכדאי להקשיב להם – גם אם עוצמתם פחותה. דוגמה בולטת לכך עולה מהשוואת סיפורם של שניים וחצי השבטים בספרים במדבר ודברים. בספר במדבר מודגש מאוד רצונם של בני ראובן, גד וחצי המנשה ליהנות מהארץ הטובה-לא-פחות שנתגלתה להם מעברו המזרחי של הירדן; מרוב התרגשות הם פותחים את פנייתם בנושא למשה ואלעזר ונשיאי העדה ברשימה מגומגמת של ערים, "עֲטָרוֹת וְדִיבֹן וְיַעְזֵר וְנִמְרָה וְחֶשְׁבּוֹן וְאֶלְעָלֵה וּשְׂבָם וּנְבוֹ וּבְעֹן" (במדבר לב, ג), כאילו איבדו את יכולת הנאום, ורק לאחר מכן מבהירים כי "אֶרֶץ מִקְנֶה הִוא" (שם, ד), עובדה המשרתת להפליא עובדה אחרת – ש"לַעֲבָדֶיךָ מִקְנֶה" (שם); רצונם זה נדון תחילה ברותחין על ידי משה, המאשימם בשחזור חטא המרגלים – "וְהִנֵּה קַמְתֶּם תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים לִסְפּוֹת עוֹד עַל חֲרוֹן אַף ה' אֶל יִשְׂרָאֵל. כִּי תְשׁוּבֻן מֵאַחֲרָיו וְיָסַף עוֹד לְהַנִּיחוֹ בַּמִּדְבָּר וְשִׁחַתֶּם לְכָל הָעָם הַזֶּה" (שם, יד) – עד שלבסוף הוא מתרצה בהתחייבותם להיחלץ לפני העם למלחמה, ובהבטיחם כי רק לאחר מכן לשוב למקומם. והנה, לעומת זאת, ספר דברים אינו מציג מאורעות אלה כלל כחטא פוטנציאלי, ודאי שלא כסכנה לעתיד האומה, כי אם כהתפתחות מתבקשת, טבעית, שנועדה לענות על צרכים מעשיים – ובעיקר, כמעשה של מנהיגות יזומה מצד משה עצמו: "וְלָרֻאוּבֵנִי וְלַגָּדִי נָתַתִּי מִן הַגִּלְעָד וְעַד נַחַל אַרְנֹן תּוֹךְ הַנַּחַל וּגְבֻל וְעַד יַבֹּק הַנַּחַל גְּבוּל בְּנֵי עַמּוֹן. וְהָעֲרָבָה וְהַיַּרְדֵּן וּגְבֻל מִכִּנֶּרֶת וְעַד יָם הָעֲרָבָה יָם הַמֶּלַח תַּחַת אַשְׁדֹּת הַפִּסְגָּה מִזְרָחָה. וָאֲצַו אֶתְכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר: ה' אֱלֹהֵיכֶם נָתַן לָכֶם אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ, חֲלוּצִים תַּעַבְרוּ לִפְנֵי אֲחֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל בְּנֵי חָיִל. רַק נְשֵׁיכֶם וְטַפְּכֶם וּמִקְנֵכֶם יָדַעְתִּי כִּי מִקְנֶה רַב לָכֶם יֵשְׁבוּ בְּעָרֵיכֶם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם. עַד אֲשֶׁר יָנִיחַ ה' לַאֲחֵיכֶם כָּכֶם וְיָרְשׁוּ גַם הֵם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֵיכֶם נֹתֵן לָהֶם בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, וְשַׁבְתֶּם אִישׁ לִירֻשָּׁתוֹ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם" (דברים ג, טז-כ). ברוח זו מתבארת היטב גם אחת הפרשיות הסמוכות, בה משה מבדיל שלוש ערי מקלט "בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרְחָה שָׁמֶשׁ… אֶת בֶּצֶר בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ הַמִּישֹׁר לָרֻאוּבֵנִי וְאֶת רָאמֹת בַּגִּלְעָד לַגָּדִי וְאֶת גּוֹלָן בַּבָּשָׁן לַמְנַשִּׁי" (דברים ד, מא-מג); ומעניין לציין כי פרשיה זו נחתמת במילים "וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל… בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּגַּיְא מוּל בֵּית פְּעוֹר בְּאֶרֶץ סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן…" (שם, מד-מט) – עד שמתעורר הרושם לפיו יש דבר מה חשוב ובעל ערך דווקא במסירת התורה בעבר הירדן.

משה, אם כן, לא רק מנחיל את שניים וחצי השבטים בעבר הירדן – כאילו היה יהושע – מתוך התחשבות במצבם; הוא גם דואג להסדרה מוסרית-חברתית של המרחב שבו בחרו לחיות את חייהם – כאילו היתה זו הארץ המובטחת. התנהלותו של משה בעבר הירדן, מזרחה שמש, מוסיפה אפוא נדבך חשוב לעיצוב דמותו כמנהיג, ואגב כך מרככת במקצת את הקשר בין הארץ והתורה. כאשר מסיבה זו או אחרת הארץ חסומה, או מונעת מימוש רצוי של החזון הנשגב שנועד לה, הוא אינו ממתין ואינו מוותר; הוא מקים אותה, או משהו ממנה, במקום אחר – ו(גם) זאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל.

1. וראו על כך ספרי דברים, פיס' מג-מד, וכן שם פיס' נט-סא; ירושלמי שביעית ו, א; בבלי קדושין, לח ע"א-ע"ב; ועוד.

ד"ר איתי מרינברג-מיליקובסקי הוא מרצה בכיר במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. הוא נשוי לנועה ואב ליהונדב, נטע ועתירה, ומתגורר במזכרת בתיה.

…אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא. (דברים לב, ד)

אל אמונה – שהאמין בעולם ובראו.

ואין עול – שלא באו בני אדם להיות רשעים אלא להיות צדיקים. וכן הוא אומר (קהלת ז) אשר עשה האלהים את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים.

צדיק וישר הוא – שהוא מתנהג בישרות עם כל באי העולם.

(ספרי דברים ש"ז, ג-ה)

אמרת: גדולה שירה שיש בה עכשיו, ויש בה לשעבר, ויש בה לעתיד לבוא, ויש בה לעולם הבא.

 (ספרי דברים של"ג, ה)

והנה בנדרים דף ל״ח העלו בפי׳ המקרא "כתבו לכם את השירה". שהוא כל התורה. והביאו ראיה מסיפיה דקרא "למען תהיה לי השירה הזאת לעד" [ואופן הוכחה זו מבואר במקומו של אותו מקרא] הא מיהא יש להבין היאך נקרא כל התורה שירה. והו־י לא נכתבה בלשון של שירה. אלא על כרחך יש בה טבע וסגולת השירה. שהוא דבור בלשון מליצה. דידוע לכל מבין עם תלמוד דמשונה המליצה מספור פרזי בשני עניינים בטבע ובסגולה. א) דבשיר אין העניין מבואר יפה כמו בספור פרזי. וצריך לעשות הערות מן הצד. דזה החרוז כיוון לזה הסיפור. וזה החרוז כיוון לזה. ולא מיקרי דרוש. אלא כך הוא טבע השיר אפילו של הדיוט. ומושכל עוד דמי שיודע בטוב ענין שהביא לידי מליצה זו שנתחבר עליו. מתוק לו אור לשון של השיר ודקדוקה הרבה יותר מלאיש שאין לו ידיעה מתכונת העניין ורק בא להתבונן מן המליצה תורף העניין. ומזה עלול הוא להשערות בדויות. מה שלא היה מעולם ולא לזה כיוון המשורר. כך הוא טבע כל התורה שאין הסיפור שבה מבואר יפה. אלא יש לעשות הערות ופירושים לדקדוקי הלשון. ולא נקרא דרוש. אלא כך הוא פשט המקרא. ומושכל עוד שאין אדם יכול לעמוד על דקדוק דבר ה׳ אם לא שמכווין לאיזה דבר הלכה או מוסר ואגדה הבא בקבלה בדברי חז"ל. (ועי' ס׳ במדבר ז׳ ז׳ מש״כ. ב) דבשיר יש סגולה לפארה ברמזים מה שאינו מעניין השיר. כמו שנהוג לעשות ראשי החרוזים בדרך א״ב או שם המחבר. וסגולה זו מיוחדת במליצה ולא בספור פרזי. וידוע דסגולה זו מכרחת הרבה פעמים להמחבר לעקם את הלשון כמעט. רק כדי שיחלו ראשי החרוזים באות הנדרש לו. ודבר זה ממש היא בכל התורה כולה. שמלבד העניין המדובר בפשט המקרא. עוד יש בכל דבר הרבה סודות ועניינים נעלמים אשר מחמת זה בא כמה פעמים המקרא בלשון שאינו מדויק כל כך. וכ״ז אינו רק בתורה הקדושה אלא בכל מקראי קדש. כמו שביארנו בס׳ דברים בפ׳ שופטים על הפסוק 'ודבר אליהם את כל אשר אצונו'. פי׳ מקרא בס׳ יחזקאל. שהי' בס׳ יחזקאל מרומז סתרי הטבע וסודות התורה. מה שלא ניתן רשות להנביא לגלות לבני דורו. על שני הדברים הללו. היינו על טבע דבר ה׳ ועל סגולת דבר ה׳ כתיב במשלי ג׳ אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה אז תבין יראת ה׳ ודעת אלהים תמצא. פי' טבע דבר ה׳ הוא הפשט המכוסה ונצרך לחקירה יפה לעמוד עליו. ה״ז דומה לכסף המכוסה בעפרורית מוצא הכסף. ונצרך למצרף והשתדלות להוציא את הכסף מזוקק…

(מתוך: הקדמת הנצי"ב לפירושו "העמק דבר" על התורה)

הסוכה כמגן ומחסה טבעי או נסי, בעבר ובעתיד

'ויסעו בני ישראל מרעמסס סוכותה' – סוכות ממש דכתיב 'ויעקב נסע סוכתה', דברי ר' אליעזר וחכמים אומרים: אין סוכות אלא מקום, שנאמר 'ויסעו מסוכות ויחנו באיתם' מה איתם מקום אף סוכות מקום. רבי עקיבא אומר: אין סוכות אלא ענני כבוד, שנאמר 'וברא ה' על מכון הר ציון ועל מקדש ענן יומם ונוגה אם להבה לילה. כי על כל כבוד חופה.' אין לי אלא לשעבר, לעתיד לבא מנין? תלמוד לומר 'וסוכה תהיה לצל יומם מחורב וגו". ואומר: 'ופדויי ה' ישובון'. ומצאתי בגמרא ירושלמית שכשמת אהרן, נסתלקו ענני כבוד ובאו הכנענים להילחם בישראל ונתנו לב לחזור למצרים וחזרו לאחוריהם ח' מסעות מהר ההר למוסרה, שנאמר (דברים י) 'ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה שם מת אהרן'.

(רש"י במדבר כו, יג)