עַל צַוָּארֵנוּ נִרְדָּפְנוּ אוֹי. כִּי שִׂנְאַת חִנָּם רָדָפְנוּ.

 אוֹי מֶה הָיָה לָנוּ.

(מתוך: קינות לתשעה באב)

אֲבָל מִקְדָּשׁ שֵׁנִי שֶׁהָיוּ עוֹסְקִין בְּתוֹרָה וּבְמִצְוֹת וּגְמִילוּת חֲסָדִים, מִפְּנֵי מָה חָרַב? מִפְּנֵי שֶׁהָיְתָה בּוֹ שִׂנְאַת חִנָּם. לְלַמֶּדְךָ שֶׁשְּׁקוּלָה שִׂנְאַת חִנָּם כְּנֶגֶד שָׁלֹשׁ עֲבֵירוֹת: עֲבוֹדָה זָרָה, גִּלּוּי עֲרָיוֹת, וּשְׁפִיכוּת דָּמִים. רְשָׁעִים הָיוּ, אֶלָּא שֶׁתָּלוּ בִּטְחוֹנָם בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אֲתָאן לְמִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן, דִּכְתִיב: ״רָאשֶׁיהָ בְּשׁוֹחַד יִשְׁפּוֹטוּ וְכֹהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ וּנְבִיאֶיהָ בְּכֶסֶף יִקְסוֹמוּ וְעַל ה׳ יִשָּׁעֵנוּ לֵאמֹר: הֲלֹא ה׳ בְּקִרְבֵּנוּ לֹא תָבוֹא עָלֵינוּ רָעָה״. לְפִיכָךְ הֵבִיא עֲלֵיהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שָׁלֹשׁ גְּזֵרוֹת כְּנֶגֶד שָׁלֹשׁ עֲבֵירוֹת שֶׁבְּיָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וִירוּשָׁלִַים עִיִּין תִּהְיֶה וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר״. וּבְמִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן לָא הֲוָה בֵּיהּ שִׂנְאַת חִנָּם? וְהָכְתִיב: ״מְגוּרֵי אֶל חֶרֶב הָיוּ אֶת עַמִּי לָכֵן סְפוֹק אֶל יָרֵךְ״, וְאָמַר רַבִּי (אֱלִיעֶזֶר): אֵלּוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁאוֹכְלִין וְשׁוֹתִין זֶה עִם זֶה וְדוֹקְרִין זֶה אֶת זֶה בַּחֲרָבוֹת שֶׁבִּלְשׁוֹנָם. הַהִיא בִּנְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל הֲוַאי, דִּכְתִיב: ״זְעַק וְהֵילֵל בֶּן אָדָם כִּי הִיא הָיְתָה בְעַמִּי״, וְתַנְיָא: ״זְעַק וְהֵילֵל בֶּן אָדָם״, יָכוֹל לַכֹּל? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״הִיא בְּכׇל נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל״.

(בבלי יומא ט, ע"ב)

והענין דנתבאר בשירת האזינו על הפסוק "הצור תמים פעלו וגו' צדיק וישר הוא". דשבח ישר הוא נאמר להצדיק דין הקב״ה בחרבן בית שני שהיה דור עקש ופתלתל. ופירשנו שהיו צדיקים וחסידים ועמלי תורה. אך לא היו ישרים בהליכות עולמים. על כן מפני שנאת חנם שבלבם זה אל זה חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה׳ שהוא צדוקי ואפיקורס. ובאו על ידי זה לידי שפיכות דמים בדרך הפלגה ולכל הרעות שבעולם עד שחרב הבית. ועל זה היה צידוק הדין. שהקב״ה ישר הוא ואינו סובל צדיקים כאלו אלא באופן שהולכים בדרך הישר גם בהליכות עולם ולא בעקמימות אף על גב שהוא לשם שמים, דזה גורם חורבן הבריאה והריסות ישוב הארץ.

וזה היה שבח האבות שמלבד שהיו צדיקים וחסידים ואוהבי ה׳ באופן היותר אפשר. עוד היו ישרים. היינו שהתנהגו עם אומות העולם אפילו עובדי אלילים מכוערים. מכל מקום היו עמם באהבה וחשו לטובתם, באשר היא קיום הבריאה.

(הנצי"ב מוולוז'ין: פתיחה לספר בראשית)

ברכה אינסופית לעומת ברכה קצובה – הריבוי הטבעי וצפיפות האוכלוסין

מוטי קפלן

בראשיתה של פרשת דברים נמצאות ברכותיו של משה לישראל, והן עוסקות במספרם של בני ישראל לעתיד לבוא. ברכות משה מסוייגות לעומת ברכות קודמות שניתנו לאבות האומה, בהן ברך אלוהים את העם בריבוי אינסופי, ללא גבולות. משה לעומתם נמנע מהבטחת ריבוי אינסופי ומציב סף מספרי לריבוי האוכלוסין.

הנה ברכתו של משה:

לא-אוכל לבדי שאת אתכם: ה' אלוהיכם הרבה אתכם והנכם היום ככוכבי השמים לרוב: ה' אלהי אבותכם יסף עליכם ככם אלף פעמים ויברך אתכם כאשר דבר לכם: איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם. (דברים, א, ט'-יב')

אלף פעמים, לא יותר. אלף פעמים ולא אינסוף. בפסוקים הללו נמצאים שני עניינים אשר לכאורה אין קשר ביניהם: טרחנותם של בני-ישראל וברכת משה. לאחר התבוננות קלה מתבהר קשר סיבתי – אומר משה: נלאיתי מן הטרחה, המשא הכבד, המריבות, מה גם שמספרכם כה רב, ובוודאי, ומטבע הדברים, ככל שיגדל – כן יהי טרחכם ומשאכם רב יותר. ועל כן תהיה ברכתי לכם מתונה, תירבו פי אלף. לא יותר. תתסתפקו בכך, כי מעבר לזאת יהיו הדברים קשים מנשוא.

הנה הברכות שניתנו לאברהם וליעקב:

כי יען אשר עשית את-הדבר הזה… כי-ברך אברכך והרבה ארבה את-זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על-שפת הים. (בראשית כב', טז'-יז')

והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה צפנה ונגבה…" (בראשית כח', יד')

לכוכבים אין מספר, וכך גם לחול אשר על שפת הים. הברכה מכוונת ליעד אינסופי, ללא מידה וקיצבה. משה מציב גבול: אלף פעמים. הריבוי צופן בחובו בעיה ועל כן עליו להיות במספר קצוב, מדוד ובעיקר סופי – פי אלף.

האמירה כי משה מפחית וגורע ממה שהובטח לאבות תתקבל בוודאי בתמיהה, ותידחה מן הסתם אצל כל מי שמורגל בשאיפה הרווחת במקומותינו לריבוי ללא כל מגבלה. אבל ראו את דברי המדרש, האומר כדברים הללו, ועוטף אותם בשפה ציורית ומושכת לב:

אמר רבי לוי: למה הדבר דומה? למלך שאמר לשר הצבא שילך לחלק ללגיונותיו מלטרא לטרא של זהב (לטרא הוא סכום דמיוני, אינסופי). הלך ונתן להן מחמשה חמשה זהובים ומעשרה זהובים (כלומר סכום קטן). אמרו לו: המלך אמר לך שתתן לנו מלטרא לטרא של זהב ונתת לנו מחמשה חמשה זהובים?!. אמר להן: משלי הן, כשיבוא המלך הוא יתן לכם משלו.

כך אמרו לו ישראל: רבנו משה, הקדוש ברוך הוא לא נתן קצבה לברכותינו, ואתה אמרת אלף פעמים? אמר להם: מה שברכתי אתכם משלי ברכתי, כשיבא הקדוש ברוך הוא יברך אתכם כאשר דיבר לכם. (מדרש רבה, סדר דברים א', יג')

המדרש חש בהבדל בין ברכת משה – הקובעת גבולות – וברכת ה' לאברהם וליעקב – המבטיחה אינסוף. והוא שם את הדברים כתמיהה בפיהם של בני-ישראל: בעבר, כאשר ברך אותנו הקב"ה בברכת ריבוי אינסופית: "הקב"ה לא נתן קצבה לברכותיו" ואילו אתה אמרת: "אלף פעמים" – מדוע אתה קובע גבולות לברכה – אלף פעמים – מדוע אתה מפחית מאינסוף לאלף?

תשובת משה, יש בה מעין קוצר-רוח: הברכה שלי ניתנת לכם ממני, מיד אנוש, המודע למגבלות ולמידות, בודאי לאחר שנוכח והתנסה בצרות, בטרחה ובטרדות שיכול לגרום המון אדם. מבחינה אנושית, יש לשים קו וגבול לכל עניין. האינסוף הוא עניינו של אלוהים. ירצה, ירבה אתכם ככוכבי השמיים, אבל אז – הוא יספק לכם את כל צרכיכם, הוא יטפל בכם.

אבחנה זו, בדברי הכתובים, ובפרשנותו של ר' לוי, ניתנה בעת העתיקה (ר' לוי חי במאה השלישית לספירה), והכתובים "מרגישים" וצופים את שאנו יודעים היום – יש לשים קצה וגבול לכל ריבוי, וריבוי יתר אין בו ברכה.

עניינים אלה של ריבוי טבעי עומדים בראש מעייניו של סדר היום העולמי העוסק בסביבה. האיומים על עתידו של כדור הארץ, הידלדלות ואובדן משאבים חיוניים כמו מים, קרקע ואוויר לנשימה, מקורם בניצול המאסיבי של משאבים אלה, וזאת בעקבות עליית הריבוי הטבעי בשיעור דרמטי במאת השנים האחרונות.

בתחילת המאה ה-19 היה מספרם של תושבי כדור הארץ כ-1.5 מיליארד נפש, היקף אוכלוסין שהושג לאחר אלפי שנות ציוויליזציה. מאה שנים בלבד נדרשו כי להוסיף למספר זה 5.5 מיליארד נפש (היקף האוכלוסין בשנת 2000 עמד על 7 מיליארד). והעתיד צופן בחובו מיליארדים נוספים בשנים הקרובות.

סיבת כל הסיבות למצבו הסביבתי העגום של כדור הארץ הינו הנטל העצום והכבד מנשוא של האוכלוסיה השוכנת בו, אשר אין תקדים למימדיה ולמידת הריבוי שלה. גידול זה, על אף שמקורו בברכה (התקדמות המדע והטכנולוגיה, ובעיקר התפתחות הרפואה), צפוי להביא – כאשר הוא לא מבוקר – לדלדול במשאבי כדור הארץ, עד כדי סכנה קיומית לעתידו.

טביעת הרגל הסביבתית של אדם שחי לפני 200 שנה נמוכה לאין-ערוך מטביעת הרגל הסביבתית של אדם החי בימינו, וזו הנוכחית תהיה קטנה ביחס לזו של השנים הבאות. צריכת האנרגיה, אכילת בשר וזיהום האויר, כל אלו היו בשיעור נמוך לאדם, בהשוואה לצריכה היום. תושבי העולם השלישי מצטרפים (ומבחינתם בצדק) למגמה הזו של "מודרניזציה" שמשמעותה כליון משאבים ואיום מתמיד. כדאי שנכיר כולנו בכך, כי בלי בקרה, איזון, מידתיות ו"קצבה", נמצא המין האנושי בסכנה.

אם כן, צדק משה והיטב הבחין בכך ר' לוי, לפני קרוב לאלפיים שנה, כי גם ברכת הריבוי נדרשת למידה וקצבה, וכי אין כל ברכה באינסוף, בחוסר מידתיות, באי-הצבת גבולות. משה מדבר על טרחה ומשא של המון אדם; ריב ומדון ומהומה רבה המובאים בפניו תדיר ואין ביכולתו לשאתם. תרגום הדברים לשפה מודרנית ולהוויה הנוכחית הוא כי ריבוי פרוץ ובלתי מבוקר הוא משא סביבתי, נטל כבד על יכולת ההתחדשות של כדור הארץ, וניצול יתר של משאביו עד כדי סכנת כלייה.

גם הברכה צריכה גבולות.

מוטי קפלן הוא מתכנן סביבתי.

הדרישות ההלכתיות מדיינים

הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם.

(דברים א, י"ג)

אנשים חכמים וידועים – אבל נבונים לא מצאתי. זו אחת משבע מדות שאמר יתרו למשה ולא מצא אלא שלוש – אנשים צדיקים, חכמים וידועים.

(רש"י שם, שם)

בית דין של שלושה, אף על פי שאין מדקדקין בהן בכל אלו הדברים, צריך שיהא בכל אחד מהן שבעה דברים ואלו הן: חכמה, וענוה, ויראה, ושנאת ממון, ואהבת האמת, ואהבת הבריות להן, ובעלי שם טוב, וכל אלו הדברים מפורשין הן בתורה, הרי הוא אומר 'אנשים חכמים ונבונים' הרי בעלי חכמה אמור, 'וידועים לשבטיכם' אלו שרוח הבריות נוחה מהם, ובמה יהיו אהובים לבריות בזמן שיהיו בעלי עין טובה, ונפש שפלה, וחברתן טובה, ודיבורן ומשאן בנחת עם הבריות, ולהלן הוא אומר: 'אנשי חיל' אלו שהן גיבורים במצות ומדקדקים על עצמם וכובשין את יצרן, עד שלא יהא להן שום גנאי ולא שם רע ויהא פרקן נאה, ובכלל אנשי חיל שיהיה להן לב אמיץ להציל עשוק מיד עושקו, כענין שנאמר 'ויקם משה ויושיען', ומה משה רבינו עניו אף כל דיין צריך להיות עניו, 'יראי אלהים' כמשמעו, 'שונאי בצע' אף ממון שלהם אינן נבהלין עליו, ולא רודפין לקבץ הממון, שכל מי שהוא נבהל להון חסר יבואנו, 'אנשי אמת' שיהיו רודפין אחר הצדק מחמת עצמן בדעתן, אוהבין את האמת ושונאין את החמס ובורחין מכל מיני העוֶל.

 (משנה תורה לרמב"ם הלכות סנהדרין ב, ז)

"שמֹע בין אחיכם": על ההגינות במשפט

עוד ירצה שלא יהיה השופט מצהיל פניו ונושא עיניו באחד מהם, ומשפיל עיניו מאחד מהם, אלא שתהיה דרך שמיעה שווה ביניהם, והוא אומרו שמוע, פירוש דרך השמיעה תהיה בין אחיכם, אם אתה תשא עיניך תשא שניהם, ואם תשפיל תשפיל לשניהם, או אפשר שיצו ה' שלא ישא עיניו כל עיקר בהם, כי אפשר שיטעה אחד מהם במין הראיה שהוא עין יפה יותר ממנו ויסתתמו טענותיו. ושמעתי מפי חכם גדול חסיד וגדול בישראל חביב עלי כרוחי, הרב רבי משה בירדוגו זלה"ה, שהיה מדקדק בשעת הדין שיהיו עיניו למטה ולא היה נושא עיניו כל עיקר שהיה מרגיש שאם היה נושא עיניו לצד ההכרח באיזה אחד מבעלי הדין היה מתבלבל שכנגדו, והוא אומרו "שמע בין אחיכם", שלא יעשו אלא השמיעה והדברים באים מהטוענים לפניהם באין השתנות לאחד מהם, ובזה "ושפטתם צדק".

(אור החיים דברים א, טז)

"איכה אשא לבדי, טרחכם ומשאכם  וריבכם"

למדך שהיו בעלי מריבה וקטטה אלו עם אלו.

 (רבינו בחיי דברים א, יב)

ומה שנאמר 'לא אוכל לבדי שאת אתכם' ואחר כך אמר 'איכה אשא לבדי טרחכם…' יש לפרשו בשני פנים; האחד הוא שלשון 'לא אוכל' מורה על הדבר הנמנע ובלתי אפשרי כלל ולשון 'איכה אשא' מורה על דבר אפשרי, אך שאינו מן הראוי לעשותו, ו'לא אוכל' משמע גם להבא, כי בזמן ההוא באשר הוא שם, היה הדבר אפשרי ולא נמנע.

(כלי יקר דברים א, ט)

"וריבכם":, בענייני הדין ותביעת ממון, וזה סיפר להזכירם את פשעם, שאף-על-פי שבישר אותם שיכנסו לארץ בלתי שום מלחמה, שהיה ענינה רב התועלת והכבוד יותר מכל נכסיהם וענייניהם במדבר, לא נמנעו מלעורר דברי ריבות איש על חברו, באופן שהוצרך למנות מדרגות שופטים, עד שכל עשרה מהם היו צריכים לדיין פרטי, ואין זה כי אם מרוע לב.

 (ספורנו דברים א, יב)

…צריכה היתה המדינה להקדים עֵצה לפורענות. אבל בני המדינה מחולקים לשתי כיתות, לכיסויי ראש ולגלויי ראש, וכל שכת אחת מבקשת שנייה מעכבת, ואף הכיתות עצמן מחולקות ביניהן ושונאות אלו את אלו, אולי יותר מששונא האויב את כסויי הראש ואת פרועי הראש כאחד. היאך נחלקה מדינה אחת כשתי אומות שצוררות זו את זו? דבר זה מתפרש מתוך תולדותיה של האומה שעדיין משפיעות והולכות, אף על פי שכבר נשתנו סדרי עולם ונשתנה וסתה של האומה, ובניה פירשו מכל מה שהיה חביב על אבותיהם. אותה מדינה מסורת יש בידיה שאבותיה הראשונים יהודים היו, והרי דרכם של יהודים לכסות את ראשם, לפיכך נוהגים קצתם לכסות את ראשם. וקצתם, מה טעם מגלים את ראשם? אלא שרואים את עצמם כיהודים שלפני מתן תורה, שעדיין לא נצטוו על כיסוי הראש, לפיכך מגלים את ראשם. והואיל ואלו מכסי ראש ואלו מגלי ראש לפיכך חלוקים הם ושונאים אלו את אלו. וכסויי הראש מה טעם שונאים זה את זה, והלוא אלו מכסים ראשם ואלו מכסים ראשם, אלא אלו חובשים ירמולקאות ואלו חובשים מצנפות… אלו גדולות מקנאה ואלו קטנות מכינה… ואין צורך בראש דווקא, ובלבד שיהא כיסויו ניכר. גלויי הראש מה טעם שונאים זה לזה, והלא אלו פורעים ראשם ואלו פורעים ראשם, אלא אלו מגדלי בלורית ואלו קצוצי שיער, אלו קרחים ואלו גיבחים. ואין צורך בראש דווקא, ובלבד שיהא מגולה… בדבר אחד בלבד שווים, שכל כת אומרת שכל הרעות הבאות על המדינה אינן באות אלא בשביל צרתה. ואלמלא לא היה בעל ספר המדינה חושש לדברים יתירים, היה אומר אלו ואלו דברי אמת."

 (ש"י עגנון:סמוך ונראה, ספר המדינה, עמ' 261)