"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ"

(שמות י"ד, ט"ו)

אִמִּי תָּפְרָה לִי / הֲדַסָּה כֹּהֵן

אִמִּי תָּפְרָה לִי מַחְלָצוֹת,

בְּכָל צִבְעֵי הַקֶּשֶׁת

אֲרוּגִים

מִפִּשְׁתָּן שֶׁלֹּא הֻכָּה

מִכֻּתְנָה מִצְרִית מְשֻׁבַּחַת ,

וּבַכִּיסִים

טָמְנָה כּוֹכָבִים

כְּמִסְפַּר הַשְּׁבָטִים

שֶׁאוּכַל לִצְלֹחַ אֶת

יַם סוּף,

וְאֶת כָּל הָרוֹדְפִים אַחֲרַי

"מן הוא!" …זה מן ?!?

ד"ר יוסי הטב

" וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". על פי המדרש כעשרים אחוז מבני ישראל התפתו להבטחה להגיע מארץ מצרים, שגם נקראת בפיהם "הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר", ל"אֶל-אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה אֶל–אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ אֶל-מְקוֹם הַכְּנַעֲנִי". חלקם התאכזבו בדרך וביקשו לחזור למצרים שבה מובטחים להם אוכל, מים, עבודה וביטחון. חלקם ביקשו לקצר את הדרך ולהגיע מהר לארץ כנען. וחלקם, אולי הרוב, סבל בשקט יחסי, למרות המלחמות בדרך והמחסור באוכל ובמים. וכך נמשך המהלך עד שצאצאיהם הגיעו סוף סוף לארץ כנען שם נאלצו להילחם על מנת לקבל את הארץ המובטחת. הם לא ידעו שהבטחת הארץ דורשת מלחמה ארוכה ואכזרית.

הם גם לא ידעו שמימוש ההבטחה תלוי בהצלחתם בשני מבחנים מקבילים שהם בעצם מבחן אמונה כפול: אמונה סבילה – "יְהוָ֖ה יִלָּחֵ֣ם לָכֶ֑ם וְאַתֶּ֖ם תַּחֲרִישֽׁוּן" ואמונה פעילה – מתן אמון ב'מן' .

המבחן השני שאמור להוכיח ביטחון באמונה בה' ובמשה עבדו מיועד גם להביא  לגמילתם מנפש העבדות. -"וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה הִנְנִ֨י מַמְטִ֥יר לָכֶ֛ם לֶ֖חֶם מִן־הַשָּׁמָ֑יִם וְיָצָ֨א הָעָ֤ם וְלָֽקְטוּ֙ דְּבַר־י֣וֹם בְּיוֹמ֔וֹ לְמַ֧עַן אֲנַסֶּ֛נּוּ הֲיֵלֵ֥ךְ בְּתוֹרָתִ֖י אִם־לֹֽא".  הראב"ע : "אנסנו: שיצטרך אלי בכל יום" והכתב והקבלה מוסיף: "אביא אתכם לידי ניסיון עצמכם ויבורר לכם, אם כבר הגעתם לידי מידת הבטחון הגמור אם לא. הינה הניסיון בזה להוציא במנוסה דבר מידת הביטחון אל הפועל ולחזק בו תכונה נפשית הגדולה מאוד בערכה".

אנדרי ורינה נהר בספרם "היסטוריה תנ"כית של עם ישראל", מלמדים אותנו שהמן התחיל לרדת בט"ו באייר, חודש אחרי שיצאו ממצרים ועד י"ד בניסן בשנה הארבעים ליציאתם. המן הוא "גרגיר שקוף וקל, טעמו דבש, ואם טוחנים אותו ואופים עוגות מהקמח הזה טעמם כשל שמן. המן נופל בלילה עם הטל, שישה לילות בשבוע", שנאמר: "וְהָיָ֣ה טַעְמ֔וֹ כְּטַ֖עַם לְשַׁ֥ד הַשָּֽׁמֶן"- "אמר רבי אבהו: מה שד זה תינוק טועם בה כמה טעמים אף המן כל זמן שישראל אוכלין אותו מוצאין בו כמה טעמים" (יומא עה.א).

מבחן המן דומה ומקביל גם למבחן השמיטה. מי שמאמין שהקב"ה ידאג שיהיה לו מה לאכול בשנה השביעית והשמינית – "וְצִוִּ֤יתִי אֶת־בִּרְכָתִי֙ לָכֶ֔ם בַּשָּׁנָ֖ה הַשִּׁשִּׁ֑ית וְעָשָׂת֙ אֶת־הַתְּבוּאָ֔ה לִשְׁלֹ֖שׁ הַשָּׁנִֽים" – יזכה ליבול משולש בשנה השישית, ומי שלא מאמין מלכתחילה, כי אמונה היא תמיד לכתחילה, בקושי יהיה לו מה לאכול בשנה השישית!

כך גם לגבי המן, מי שמאמין שגם בשבת, למרות שלא ירד מן, יהיה די מזון לאשתו וילדיו, אזי ביום שישי מותר לו לאסוף כפול ואם הוא אינו מאמין ואוסף יותר, החלק העודף יתקלקל . "וַֽיְהִי֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י יָצְא֥וּ מִן־הָעָ֖ם לִלְקֹ֑ט וְלֹ֖א מָצָֽאוּ׃  וַיֹּ֥אמֶר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֑ה עַד־אָ֙נָה֙ מֵֽאַנְתֶּ֔ם לִשְׁמֹ֥ר מִצְוֺתַ֖י וְתוֹרֹתָֽי". לתת למן להירקב כשליתר ביטחון לוקחים שתי מנות, זהו כשל במבחן האמונה מחד. ומאידך, ה' קושר את שמירת חוק המן עם שמירת השבת אשר מסמלת יותר מכל דבר אחר, שחרור מעבדות. "יש לי יום חופשי, שאני שולט בו ולא האדון שלי שולט בי". יותר מזה, היכולת לשאול שאלות (במקרה שלנו בעניין החוקים הקשורים לאיסוף המן אכילתו ומהותו) מאפשרת פיתוח של חשיבה מופשטת שאינה בנמצא בנפש העבד, כי הוא כל כולו שקוע בהבטחת חייו החומריים. לעבד אסור לשאול. כאשר במצרים בני ישראל שאלו שאלות – פרעה הכביד עליהם את השעבוד.

 "וַיִּרְא֣וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֗ל וַיֹּ֨אמְר֜וּ אִ֤ישׁ אֶל־אָחִיו֙ מָ֣ן ה֔וּא כִּ֛י לֹ֥א יָדְע֖וּ מַה־ה֑וּא וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֲלֵהֶ֔ם ה֣וּא הַלֶּ֔חֶם אֲשֶׁ֨ר נָתַ֧ן יְהוָ֛ה לָכֶ֖ם לְאָכְלָֽה." המן ניקרא: "לֶ֖חֶם מִן־הַשָּׁמָ֑יִם". הרב מרק לן ואקנין שם לב לראשי התיבות: ל.מ.ה – "למה". כל מה שבא מן השמים מעורר שאלה – "לְמַ֧עַן אֲנַסֶּ֛נּוּ הֲיֵלֵ֥ךְ בְּתוֹרָתִ֖י אִם־לֹֽא".  כאן מתחיל תהליך ארוך של ארבעים שנה של "דה- שיעבודיזציה" של בני ישראל. המן מסמל את התהליך כתרגיל ראשון של הליכה בדרך התורה- "עֶ֕רֶב וִֽידַעְתֶּ֕ם כִּ֧י יְהוָ֛ה הוֹצִ֥יא אֶתְכֶ֖ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם", כל ערב, בעת ליקוט המן תפנימו את העובדה הזו. "קִרְב֖וּ לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה כִּ֣י שָׁמַ֔ע אֵ֖ת תְּלֻנֹּתֵיכֶֽם". כפי שה' שמע את תלונותיכם במצרים והוציא אתכם משם, הוא שומע את תלונותיכם בעניין האוכל, ומספק מענה. "וּבַבֹּ֗קֶר הָֽיְתָה֙ שִׁכְבַ֣ת הַטַּ֔ל סָבִ֖יב לַֽמַּחֲנֶֽה… אִ֖ישׁ לְפִ֣י אָכְל֑וֹ…" קריא לפי התאבון שלו? או " עֹ֣מֶר (2,1 ליטר) לַגֻּלְגֹּ֗לֶת" לכולם אותה מנה, הרעֵב לא ירבה והשבֵע לא ימעיט. אוכל שוויוני, כולם אותו דבר, צדק חברתי, אף אחד לא נשאר רעב. "במִסְפַּר֙ נַפְשֹׁ֣תֵיכֶ֔ם אִ֛ישׁ לַאֲשֶׁ֥ר בְּאָהֳל֖וֹ תִּקָּֽחוּ׃   וַיַּעֲשׂוּ־כֵ֖ן בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַֽיִּלְקְט֔וּ הַמַּרְבֶּ֖ה וְהַמַּמְעִֽיט׃  וַיָּמֹ֣דּוּ בָעֹ֔מֶר וְלֹ֤א הֶעְדִּיף֙ הַמַּרְבֶּ֔ה וְהַמַּמְעִ֖יט לֹ֣א הֶחְסִ֑יר אִ֥ישׁ לְפִֽי־אָכְל֖וֹ לָקָֽטוּ".  קאסוטו מפרש: "כי בנוהג שבעולם מתוך שפע השלוה וריבוי הטובה יתרשל אדם מן העבודה ויתרפה בתורה ולא יעשה כן בספוק ובשיעור הבינוני אך יתחזק בזה ועל כן הודיענו הכתוב כי ישראל מתוך הסיפוק ושעור הבינוני לכל אחד ואחד שהוא עשירית האיפה רפו ידיהם ברפידים מן התורה על כן ויבא עמלק וזהו סמיכות הפרשיות זו לזו". הם ידעו מה זה לחם! לחם אמיתי, מקמח! "מוציא לחם מן הארץ" אבל לחם מן השמים מעורר תהייה, וזו בדיוק המטרה. תתחילו לשאול. הצעד הראשון של השחרור הוא לשאול, לדון, מחלוקת לשם שמיים!

יש אומרים שלמן היה טעם שרצו שיהיה. לא כמו במצרים שאבטיח היה אבטיח (אולי מלשון הבטחה), ולשום היה טעם של שום. באכילת המן אתה חופשי לקבוע את טעם האוכל שלך. אתה לומד להחליט האם "לָבָ֔ן וְטַעְמ֖וֹ כְּצַפִּיחִ֥ת בִּדְבָֽשׁ" – "שום" דבר לא בטוח!

במדבר י"א– "וְעַתָּ֛ה נַפְשֵׁ֥נוּ יְבֵשָׁ֖ה אֵ֣ין כֹּ֑ל בִּלְתִּ֖י אֶל־הַמָּ֥ן עֵינֵֽינוּ. וְהַמָּ֕ן כִּזְרַע־גַּ֖ד ה֑וּא וְעֵינ֖וֹ כְּעֵ֥ין הַבְּדֹֽלַח. שָׁטוּ֩ הָעָ֨ם וְלָֽקְט֜וּ וְטָחֲנ֣וּ בָרֵחַ֗יִם א֤וֹ דָכוּ֙ בַּמְּדֹכָ֔ה וּבִשְּׁלוּ֙ בַּפָּר֔וּר וְעָשׂ֥וּ אֹת֖וֹ עֻג֑וֹת וְהָיָ֣ה טַעְמ֔וֹ כְּטַ֖עַם לְשַׁ֥ד הַשָּֽׁמֶן ". הנה הוכחה לכך שבמשך הזמן גם המן השתנה, למדו לבשלו, לאפות עוגות!

להיות חופשי זה לחוות מצב של שאלה בלי לענות מיד. המן– מהו?

"וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן קַ֚ח צִנְצֶ֣נֶת אַחַ֔ת וְתֶן־שָׁ֥מָּה מְלֹֽא־הָעֹ֖מֶר מָ֑ן וְהַנַּ֤ח אֹתוֹ֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה לְמִשְׁמֶ֖רֶת לְדֹרֹתֵיכֶֽם".

המנה הנצחית הזו לא התקלקלה. היא עדות למעבר משעבוד לחרות. "וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל אָֽכְל֤וּ אֶת־הַמָּן֙ אַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֔ה עַד־בֹּאָ֖ם אֶל־אֶ֣רֶץ נוֹשָׁ֑בֶת". איך ידע המספר, עוד לפני פרשת "שלח לך". שיישארו 40 שנה במדבר?  כי 400 שנות שיעבוד דורשות 40 שנות מדבר למחיקת העבדות. כל ספר "במדבר" מוכיח עד כמה היו נחוצות 40 שנות תיקון הנפש האלה! כדי לקלוט את משמעות המן, הלחם מן השמים שקיבלו יום-יום.

השאלתיות היא ערך יסוד ביהדות.

מוכר הסיפור על אותו זוכה פרס נובל יהודי שסיפר שאימו לא הייתה שואלת אותו "מה למדת היום" אלא "איזו שאלה שאלת היום".

אנחנו איבדנו את כושר השאלתיות שלנו. אנו יודעים מה טוב ומה לא טוב. ואם האח שלנו חושב אחרת סימן שהאח שלנו טועה. לא מתווכחים, אלא פוסלים, מחרימים ואף מאיימים במלחמת אחים.

מי יתן ונדע ונצליח לחזור אל תרבות שאילת השאלות, תרבות של שיח ומחלוקות לשם שמיים כשכולנו נשארים אחים שגדלו על מורשת אכילת 'המן'!

המן… כן יהי רצון.

ד"ר יוסי הטב – פסיכיאטר ילדים ונוער, פסיכואנליטיקאי.

המן כחלב אם לישראל

א"ר אבהו מה שד זה תינוק טועם בה כמה טעמים אף המן כל זמן שישראל אוכלין אותו מוצאין בו כמה טעמים (יומא עה.א)

הכוליות של היניקה עבור היילוד, המהווה עבורו מרכז עולמו; ממד הזמן המתמשך, שלא כרוך בו נזק; חלב האם כמזון הכולל בתוכו תמצית של מזונות רבים שהאם ניזונה מהם; הקושי בגמילה – כל אלו מנכיחים את אכילתם של ישראל מן המן כשלב חיוני-ראשוני בהתפתחותו כעם ה'. כמו התינוק היונק, מונחים באמצעות המן יסודות קיומו ובטחונו. ה' מוצג כאמן של ישראל, והמן הוא נקודת החיבור בין העם לאלוקיו. הדרשה מוציאה את המן מתורת מזון והופכת אותו לחוויה מתמשכת המכוננת את עצמותו וזהותו ברבדיו העמוקים ביותר.

(ד"ר ציפי ליפשיץ – מאתר תורת הר עציון)

ואחרי כל זה

הפרשה הזו היא בוודאי פרשה הרואית וקורים בה דברים גדולים ונפלאים, אבל אני רוצה דווקא לראות את העניין הזה מלמטה. לא במבט של משה רבנו ולא במבט של הקב"ה, אלא במבט של יהודי מן השורה…

אחרי שהים שב לאיתנו, פתאום הכל נגמר וצריך להתחיל ללכת במדבר. הולך לו היהודי הזה, שעד לפני זמן קצר היה בטוח שהוא עומד למות מיד אחרי כן הוא הרגיש, במשך זמן מה, שהוא למעלה מן הטבע – ואחרי כל זה, הוא צריך להתרסק חזרה לתוך המציאות הקשוחה של העולם… האיש הזה שיוצא עכשיו מים סוף, לא יודע אם הוא בחלום או במציאות, כל העולם נראה בעיניו אחרת.

נראה שהמעבר הזה הוא הניסיון הגדול של הפרשה, והוא מתרחש בה פעמים נוספות: במרה ובמן, ברפידים ובמלחמת עמלק. בכל הסיפורים הללו רואים את הקושי הגדול לעבור מעולם שבו הכל נתפר לפי הזמנה, שבו הכל היה גמיש, לעולם שנוהג כמנהגו של עולם.

איך יוצאים מעולם ניסי גמור שאין בו חוקים בכלל, אל עולם שבו אני מגיע למים שאי אפשר לשתות אותם פשוט כי הם מרים.

גם הסיפור של המן קשור בקושי להתמודד עם מציאות שהיא קשוחה וגמישה חליפות. המן בכל ענייניו, הוא צירוף מבולבל של שני צדדים: מצד אחד כל מהותו היא ניסית – לחם שמופיע יש מאין בכמויות גדולות הוא דבר לגמרי לא לפי סדר הטבע. אך מן הצד השני הוא מגיע בקביעות, יום אחרי יום, שבוע אחרי שבוע, חודש אחרי חודש. ויש בזה משהו שמוציא אותו מגדר נס. – אדם כבר לא מסוגל להמשיך להתפעל ממנו. גם אם בעל הנס ממשיך להכיר בניסו, הוא שוודאי כבר לא מרגיש בניסו. הנס מפסיק להיות פלא והופך ל'כך צריך להיות', 'כך קיבלתי מבית אבא'. כשם שילד רגיל יודע שהוא יכול ללכת כל בוקר ולקנות לחמנייה  במכולת, גם ילד שנולד לתוך מציאות של פן יודע שבבוקר הולכים ולוקחים מן, ואין בזה שום פליאה. כמו שמתרגלים לכל דבר, כך מתרגלים גם ללחם שמים והוא נעשה מובן מאליו בדיוק כמו לחם הארץ.

…הצורך להסתדר עם הצירוף הזה של הנס והשגרה נוגע לכל אדם ובכל מדרגה. הרי גם האדם הפשוט שאין לו זמן ועניין לעסוק בפילוסופיה צריך להתמודד עם אותן השאלות: מהו טבע? מה זה למעלה מהטבע? ואיך בתוך זה אני מנווט את החיים שלי כאדם?

(הרב עדין שטיינזלץ בספרו 'חיי עולם')

פרורי שיר לשבת שירה

וְאִם לֹא יִבָּקַע הַיָּם

וְלֹא יִפָּתְחוּ הַשָּׁמַיִם

עֲדַיִן נִנְצֹר אֶת הַלַּיְלָה

בּוֹ יָצָאנוּ מִמִּצְרַיִם

*

אֵלּוּ הֵם יְמֵי הַמָּן

יָמִים הַמְּכֻסִּים לָבָן

אָדָם אוֹחֵז דָּבָר

וּלְעֵת עֶרֶב הוּא נָמֵס בְּתוֹךְ אֶצְבְּעוֹתָיו

מָה שֶׁיֵּשׁ הוּא רַק

מָה שֶׁיֵּשׁ

עַכְשָׁו

*

בְּכָל שַׁבַּת שִׁירָה

הָיְתָה סָבְתָא מַשְׁאִירָה

פְּרוּרֵי לֶחֶם בְּחַלּוֹן הַמִּטְבָּח

לְצִפּוֹרֵי הַדְּרוֹר

שֶׁיִּשְּׂאוּ אִתָּן אֶת הַחֲלוֹם

מִדּוֹר לְדוֹר

*

שְׁלוֹשָׁה יָמִים בְּלִי מַיִם

עַד מָרָה

כְּבָר אִי אֶפְשָׁר לַחֲזֹר בַּחֲזָרָה

רַק לְהַמְתִּיק אֶת הַמַּיִם

בְּעֵץ וְשָׁרָשִׁים

בַּזֶּרַע הַבּוֹקֵעַ

מִתּוֹךְ אַדְמַת טְרָשִׁים

(רועי שלום זמיר – מהפייסבוק)