"וַיִּצְעַק אֶל-יְהוָה, וַיּוֹרֵהוּ יְהוָה עֵץ, וַיַּשְׁלֵךְ אֶל-הַמַּיִם, וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם; שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט, וְשָׁם נִסָּהוּ"

(שמות טו, כה) 

 יציאת מצרים/ אתי אנקרי

לצאת ביציאת מצרים
לבוא אל המדבר
אולי נמצא שם מים
בדרך אל ההר

שיפתחו לשניים
המים המלוחים
ונעבור באמצע
כל אלה שבוכים

והם עולים עלינו
צבא של פרשים
קשה מאוד למשה
אין אמונה בלב האנשים

מגע החוף מגיע
הים את פיו פוער
אולי נחזור מצרימה
הפחד לא זוכר

בנינו פירמידות
פתרנו חלומות
כלום לא היה שלנו
רק מלח ודמעות

זה הכאב של יעקב
על יוסף הקטן
זרוע בתוכנו
שנאת אחים חינם

ולפעמים נדמה לי
כשבא לי להרים ידיים
פרעה הוא הפרעה שלי
וצר לי ממצרים

ולפעמים נדמה לי
שאנחנו עדיין שם
הולכים בדרך אל ההר
מתחננים למים

שיפתחו לשניים
המים המלוחים
ונעבור באמצע
כל אלה שהולכים

"בשביל שנתעצל במצווה ומינה אחר תחתיו…"

יונתן מוס

לעילוי נשמות חיילינו וחיילותינו, שוטרינו ושוטרותינו, אזרחינו ואזרחיותינו, שלא נתעצלו במצווה ומסרו את נפשם בהגנה עלינו ביום שמחת תורה, הוא יום אסון האומה, תשפ"ד, ובימים הקשים הרבים שחלפו מאז.

פרשת בשלח מסתיימת במעשה המזעזע של תקיפת עמלק את ישראל ברפידים. צעדי הסיפור חקוקים בזיכרון הקיבוצי שלנו: ההתקפה הנלוזה של עמלק על החלשים שבעם. התגובה הצבאית החריפה של ישראל בהנהגת יהושע, לצד התמיכה הרוחנית של משה בהרמת ידיו על ראש הגבעה ובתמיכת אהרון וחור. ההבטחה האלוקית למחות את זכר עמלק מתחת השמים.

ההקבלות להתרחשויות בארצנו בחודשים האחרונים מרגישות לרבים מאתנו רלוונטיות במיוחד. ברצוני להאיר זרקור על מהלך מעניין, מפתיע, מעורר מחשבה והשראה, שעושה רש"י בפרשנותו לסיפור הזה, שגם הוא מרגיש רלוונטי למציאות שלנו. כמו שקורה בהרבה מהפרשנויות של רש"י מהלך זה קשור למהלך מוקדם יותר המופיע כבר במדרש, אבל גם כמו בהרבה מפרושיו, מהלכו של רש"י כולל שינוי משמעותי מעבר למה שקיים במדרש, לפחות בגרסאותיו המצויות בידינו.

ראשית ניזכר בפסוקים הראשונים של הסיפור (שמ' יז, ח-יב). אח"כ נציג את המדרש שמהווה בסיס לדברי רש"י ובסוף נראה את המהלך של רש"י ונחדד את ההבדל בינו לבין המדרש.

נפתח בפסוקים, שם הדגשתי מספר מלים שתהיינה חשובות בהמשך:

ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים. ויאמר משה אל יהושע: בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק מחר אנכי ניצב על ראש הגבעה ומטה האלוקים בידי. ויעש יהושע כאשר אמר לו משה להלחם בעמלק, ומשה, אהרון וחור עלו ראש הגבעה. והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל, וכאשר יניח ידו וגבר עמלק. וידי משה כבדים, ויקחו אבן וישימו תחתיו וישב עליה, ואהרון וחור תמכו בידיו מזה אחד ומזה אחד, ויהי ידיו אמונה עד בוא השמש. ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב.

מדוע כבדו ידיו של משה? לכאורה התשובה ברורה: כל מי שניסה פעם להרים את ידיו יותר מכמה דקות ברצף יודע עד כמה זה קשה. תשובה פשוטה זו מספקת את ר' יהושע, אך לא את ר' אלעזר המודעי, כפי שמובא במכילתא דר' שמעון בר יוחאי:^[1]

'וידי משה כבדים': יקרו (=כבדו) ידיו של משה באותה שעה כאדם שתלויין בו שני כדי מים. כך דברי ר' יהושע. ר' אלעזר המודעי אומר: מכאן שאין מרשלין (=מתרשלים) לדבר מצוה, שאילו אמר לו משה ליהושע 'בחר לי אנשים מיד', לא בא לידי צער ההוא. אלא אמר 'למחר'.

ר' אלעזר המודעי שם לב לנוכחות המוזרה של המלה "מחר" בציווי של משה ליהושע כאשר הוא מורה לו לבחור אנשים להילחם בעמלק. מדוע לחכות עד מחר במצווה חשובה זאת, המלחמה הרי כבר החלה? מדוע לדחות את בחירת הלוחמים, ומתן המענה למלחמה עצמה, רק  למחרת? ^[2] ר' אלעזר המודעי רואה בכך חטא שכל מהותו רשלנות בדבר מצוה, ועל כן  משה נענש ב'כבדו ידיו'.

עיון ברש"י מראה שמתוך דברי ר' אלעזר המודעי הוא מפתח האשמה חמורה ומשמעותית הרבה יותר כלפי משה. על המלים "וידי משה כבדים" כותב רש"י את המשפט המצוטט ככותרת לעיל:

בשביל שנתעצל במצווה ומינה אחר תחתיו נתייקרו (=כבדו) ידיו.

חטאו של משה על פי רש"י לא היה דחיינות אלא העובדה שהוא נמנע מלחימה!

משה רבינו היה אמור להצטרף למלחמה לצד יהושע ולוחמיו. צריך לזכור שבתקופה הקדם-מודרנית מנהיגי העם הנהיגו את הלחימה. מציאות היסטורית זאת משתקפת היטב בסיפורי המלחמה במקרא, בהם שופטים ומלכים תמיד עומדים בראש הכוח הלוחם. זהו אידיאל הדוגמה האישית המבוטא בדבריו של גדעון "ממנו תראו וכן תעשו" (שופ' ז, יז). הוא מכוון את אתוס ה"הובלה מלפנים" של צה"ל, שבעטיו נפלו רבים מאוד מטובי מפקדינו במלחמתנו כיום, ובמלחמות ישראל בעבר.

את החלטתו של משה לא לעמוד בראש הכוח הלוחם מאפיין רש"י לא כהתרשלות, אלא כהתעצלות. לפני שנסביר על ההבדל בין התרשלות להתעצלות, חשוב להדגיש את גודל משמעות מהלכו של רש"י. לכאורה היו למשה סיבות טובות כדי שהוא עצמו לא ילחם: הוא בן שמונים שנה, עשורים רבים מעבר לגיל יוצאי הצבא בישראל.^[3] מה גם שאם משה היה נלחם, אל מי היו ישראל נושאים את עיניהם? כולנו מכירים את המשנה המפורסמת במסכת ראש השנה (ג, ח), אותה מזכיר גם רש"י עצמו (ד"ה כאשר ירים"), שההסתכלות כלפי מעלה, כלפי ידיו של משה, עודדה את כלל ישראל לכוון את לבם לאביהם שבשמים ולהתגבר בקרב. אם משה היה יורד למישור להילחם, לא היה ללוחמים במי לתלות את עיניהם בראש הגבעה.

אלא שזהו בדיוק המסר שרש"י רוצה להעביר כאן. בפני איום גופני מוטלת החובה על כל אחד ואחת לסייע דווקא ברמה הגופנית. לא להסתמך על אחרים. לא למנות אחרים לתפקיד. לא להסתפק בתרומה רוחנית, למרות חשיבותה. רש"י טוען שהתרומה הרוחנית במקרה כזה היא תרומה בדיעבד ולא מלכתחילה. היה עדיף אילו משה היה נלחם בפועל, או לפחות בוחר אנשים בעצמו, ולא מטיל גם את המשימה הזו על יהושע. כיוון שהתעצל, ולא נהג כך, הוא נענש. בדיעבד גם תרומתו הרוחנית בעידוד הלוחמים מראש הגבעה הועילה במשהו. אבל עדיף היה שהכול יתנהל אחרת.

רש"י מעצים את ביקורת המדרש על משה. זה לא שהוא התרשל, כפי שנאמר במדרש, ודחה משימה חשובה למחר. גרוע מכך, אומר רש"י: משה התעצל ולא עשה מצווה בכלל, והוֹרָה לאחרים לעשותה. את ההבדל בין התרשלות להתעצלות הסביר יפה האדמו"ר האחרון מלובביץ' (ליקוטי שיחות חכ"א):

הביטוי "נתרשל" מתאר יחס כללי של אדם למשימות שעליו לבצע. הוא אינו מייחס אליהן את החשיבות הראויה, ולכן הוא אינו מבצע אותן מיד כשהדבר נדרש ממנו. הביטוי "נתעצל" לעומת זאת מתאר התנהגות של אדם ביחס לפעולה מסוימת הנובעת מסיבה הקשורה לפעולה זו ולא יחס כללי של האדם למשימות המוטלות עליו. ובענייננו, רש"י אינו כותב שמשה רבינו התרשל חלילה אלא נתעצל במצווה, כלומר משה שקל בדעתו והחליט שלא לצאת למלחמה בעצמו והדבר נחשב לו לעצלות מכיוון שלאמיתו של דבר היה עליו לצאת למלחמה למרות שיקולים אלה. ביאור הדברים: הסיבה לכך שמשה רבינו לא יצא בעצמו למלחמה היתה בפשטות בגלל גילו. משה היה באותה שעה בן שמונים שנה…ולכן סבר שמוטב שהוא עצמו לא יצא למלחמה הגשמית, אלא יתרכז בסיוע הרוחני למלחמה באמצעות התפילה בראש הגבעה. יחד עם זאת נחשב לו הדבר להתעצלות…משום שכאשר מדובר בהגנה על בני ישראל מפני הקמים עליהם לא היה מקום לחישובים ולשיקולים מעין אלו, אלא היה על משה בעצמו להצטרף ללוחמים היוצאים לשדה המערכה, ולהסתפק בתפילה קצרה שיערוך במקום.

התרשלות, לפי הסבר זה, היא הימנעות ממעשה חשוב בגלל חולשה. התעצלות היא הימנעות ממעשה חשוב בתואנה, מתוך רציונליזציה, מתוך אשליה עצמית שמעשה אחר חשוב יותר. גם כיום רבבות מבני עמנו חוזרים על טעותו של משה, בחושבם שמעשיהם הרוחניים מועילים לישראל בעת צרה באותה מידה שמועילים מעשיהם הגשמיים של אחרים. נראה כי רש"י מותח ביקורת קשה על עמדה זו.

יונתן מוס – מלמד בחוג למדע הדתות באוניברסיטה העברית.

המטה כדגל בשדה הקרב

"אנכי נצב על ראש הגבעה" – כדי שיראוני אנשי החיל, לתת לב לחזק את לבם לקראת המלחמה… שכן דרך אנשי המלחמה: אחד מגיבוריהם עומד במקום גבוה ואוחז דגל בידו, לפי שכל האנשים היוצאים עמו למלחמה נושאים ונותנים עיניהם לדגל. כל זמן שהוא עומד במעמדו – נותנים לב להתחזק לקראת המלחמה; וכשהדגל נמוך ושפל – כסבורים שמת שר שלהם – ונָסים. אף כאן "ומטה האלהים בידי" – לאות ולסימן במקום דגל.

(חזקוני לשמות י"ז, ט')

למהותה של מלחמת עמלק

המקום והזמן שבהם בחרו העמלקים לתקוף את ישראל היו רגישים ביותר. בין יציאת ישראל ממצרים ביד רמה לבין הגעתם אל ארץ כנען כשהם מוכנים להיכנס אליה מצויה חוליית ביניים מסוכנת של ההליכה בדרך. והדרך הזו – בחזקת סכנה היא להולכים בה, והיא מהווה, בייחוד בראשיתה, מקום של משברים תכופים עבור עם שאינו רגיל בנדודים.

 והנה בחר עמלק לתקוף את ישראל בחוליה החלשה הזאת – בראשית הליכתם באותה דרך, במקום שבו צמאו למים ושבו הייתה מסה ומריבה, בשעת חולשה ומשבר וחוסר אמונה מצדם של ישראל "לֵאמֹר: הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ, אִם אָיִן" (שמות י"ז, ז).

כוונת ההתקפה העמלקית הייתה אפוא לשבש את המהלך האלוהי הגדול, שראשיתו ביציאת ישראל ממצרים ותכליתו הבאתם לארץ כנען, על ידי ניתוק החוליה החלשה ביותר שבו מצוי מהלך זה – בראשית הדרך: (דברים כ"ה, יז-יח) "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ… וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים".

בכך הפך עצמו עמלק לאויב נצח של ה' ושל ישראל עמו. שכן מלחמתו איננה מלחמת הגנה של עם מותקף המגן על עצמו (כמלחמתם של הכנענים בבוא ישראל לכבוש מהם את ארצם), ואף איננה התנפלות מזדמנת של שבטי נודדים מדבריים המחפשים שלל (כפי שרגילים לעתים להציג את מלחמתם בישראל).

מלחמת עמלק היא תכנית מחושבת של עם שבא לסכל את תכניתו של ה' ביחס לישראל עמו. עמלק נוגע בנקודה חשובה ביותר בקורות עם ישראל במקרא: נקודת החיבור הרגישה שבין יציאת מצרים לבין הכניסה לארץ היא הדרך שביניהן. הנטפל לנקודה זו ומנסה 'לחתוך' את המהלך בנקודת התורפה שלו – אין חמור ממעשהו.

(הרב אלחנן סמט מתוך מאמר באתר 'דעת')

דגים ביבשה

מדוע נזכר כאן שהאמינו ״במשה עבדו״? במובן מסוים, רק בקריעת ים־סוף הצליחו בני ישראל להבין במעט את משה ובינו.

בחסידות מדובר על אנשים שהם ״נוני ימא דאזלין ביבשתא״ (לקוטי תורה במדבר כב, ב), דגי הים ההולכים ביבשה. ישנם אנשים שמעולם לא יצאו מן הים – הם אמנם חיים בין האנשים הרגילים ׳ביבשה׳, אבל הם רואים את הדברים של העולמות המכוסים; משה רבינו היה אדם מסוג זה. ״ותקרא שמו משה, ותאמר כי מן המים משתיהו״ – משה מגיע מתוך המים, ומעולם לא יצא ליבשה לגמרי, אלא חי בעלמא דאתגליא כמו בעלמא דאתכסיא.

היות משה בדרגה כל כך גבוהה ונבדלת משאר בני האדם, ונעלה מכל עולמם של בני האדם, גרמה לכך שכבר אין הוא חי באותו המישור – הוא אפילו לא מסוגל לדבר בשפתם בשלמות – הריהו ״כבד פה וכבד לשון״.

בשביל משה, המצב שאליו הגיעו ישראל בקריעת ים- סוף – גילוי המכוסה – הוא המצב הרגיל של הוויתו. בשביל עם ישראל כולו, קריעת ים־סוף היא מעמד חד פעמי, שבו הם הגיעו לדרגה של ׳נוני ימא דאזלין ביבשתא׳. עכשיו הם מסוגלים להבין יותר את משה רבינו כאדם שנמצא ביבשה בתוך הים, ומכאן – ״ויאמינו בה׳ ובמשה עבדו״.

(הרב עדין שטינזלץ / מאתר בית חב"ד)

[1] המקבילה במכילתא דר' ישמעאל מורכבת יותר, אבל נראה שהיא אומרת דבר דומה, וכן גם תרגום יונתן על אתר.

[2] נראה כי ר' אלעזר המודעי צרף את "מחר" למה שבא לפני. לפי טעמי המקרא, "מחר" מוסב על "אנכי ניצב על ראש הגבעה". ממסורת טעמי המקרא עולה תמיהה עוד יותר קשה על משה: לכאורה המלחמה כנגד עמלק מתחילה כבר ביום הציווי, והוא אומר שהוא יעלה לגבעה להרים את ידיו רק ביום שלמחרת! אבל ראו גם רש"י ד"ה מחר.

[3] ראו בעניין זה את מה שכתב ר' דוד פארדו בפירושו על ספרי דברים, ספרי דבי רב, סי' קצז. כמו כן, ראו שמ"ב כא, טו-יז, שם מתוארת הפסקת הלחימה של דוד בגין זקנותו.