וּפַרְעֹה הִקְרִיב וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם

 וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ

אַחֲרֵיהֶם וַיִּירְאוּ מְאֹד

וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה'. (שמות יד, י)

והנה מצרים נוסע אחריהם – נוסעים אין

כתיב כאן אלא נוסע; מגיד שנעשו כולן תורמיות תורמיות כאיש אחד, מכאן למדה המלכות להיות מנהגת תורמיות תורמיות (כתות כתות).

 (מכילתא דרבי ישמעאל בשלח – מס' דויהי פרשה ב)

וייראו מאד ויצעקו בני

ישראל אל ה', ויאמרו אל משה המבלי אין קברים במצרים – איננו נראה כי בני

אדם הצועקים אל ה' להושיעם יבעטו בישועה אשר עשה להם ויאמרו כי טוב להם שלא הצילם.

אבל הנכון שנפרש כי היו כתות, והכתוב יספר כל מה שעשו כולם. אמר כי הכת האחת צועקת

אל ה', והאחת מכחשת בנביאו ואינה מודה בישועה הנעשית להם, ויאמרו כי טוב להם שלא הצילם.

ועל זאת כתוב 'וימרו על ים בים סוף' (תהלים קו ז), ולכך יחזיר הכתוב

"בני ישראל" פעם אחרת, ויצעקו בני ישראל אל ה', כי הטובים בהם צעקו אל ה' והנשארים מרו בדברו. ולכך אמר אח"כ

(להלן

פסוק לא) 'וייראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו'. לא אמר "וייראו

ישראל את ה' ויאמינו" אבל אמר "העם", כי "בני ישראל" שם ליחידים,

"והעם" שם להמון, וכן 'וילונו העם' (להלן טו כד). וכך הזכירו רבותינו (במדב"ר

כ כג) 'ויחל העם לזנות' (במדבר כה א), בכל מקום שנאמר

"העם" לשון גנאי הוא, וכל מקום שנאמר "ישראל" לשון שבח הוא.

(רמב"ן

שם, שם)

על עץ ושירה, מתיקות ותורה

אסתי מלמד

שיאה של פרשתנו, כמו

גם שיאו של מהלך הגאולה הדרמתי שנפרש בפנינו מתחילת חומש 'שמות' ועד הנה, הוא

כמובן שירת הים. שירה מלאת שגב והוד, עוצמות של איתני טבע ושיאים של אמונה והודיה,

שנולדה כתגובה לגילוי שכינה מופלא וחד-פעמי. כמה מכאיב, אך גם לא מפתיע, להיווכח

שהתחושות הללו אינן מותירות חותם של קיימא בלבות העם. מיד לאחר תום השירה עוברת

התורה לסיפור הבא:

וַיַּסַּע משֶׁה

אֶת-יִשְׂרָאֵל מִיַּם-סוּף וַיֵּצְאוּ אֶל-מִדְבַּר-שׁוּר וַיֵּלְכוּ

שְׁלשֶׁת-יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא-מָצְאוּ מָיִם. וַיָּבאוּ

מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתּת מַיִם מִמָּרָה כִּי

מָרִים הֵם עַל-כֵּן קָרָא-שְׁמָהּ מָרָה. וַיִּלּנוּ

הָעָם עַל-משֶׁה לֵּאמר מַה-נִּשְׁתֶּה: וַיִּצְעַק

אֶל-ה' וַיּוֹרֵהוּ ה' עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל-הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם שָׁם

שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ. (שמות טו, כב-כה)

ההליכה במדבר הצחיח,

המרירות שבמים ובנפש, הצמא והעייפות כל אלה עומדים בניגוד משווע לשפעת המים

האדירים, שלפני רגעים ספורים מילאו את השירה בדימויים עזים. ובכל זאת, ממר יוצא

מתוק, והעץ שמשה משליך המימה ממתיק את המים ואף מביא

בעקבותיו 'מתן תורה' זוטא: 'שם שם לו חק ומשפט'.

בין חז"ל ומפרשי

המקרא שאחריהם היו שקראו את הסיפור כפשוטו, ואף ניסו לזהות את העץ הפלאי. אחרים

העבירו את הסיפור למישור הסמלי. את מגוון הדעות אנו רואים כבר במכילתא:

'ויורהו ה' עץ' ר' יהושע אומר: זה עץ של ערבה. ר'

אליעזר המודעי אומר: זה עץ של זית […] ר' יהושע בן קרחא אומר: זה עץ הרדופני. ר'

שמעון בן יוחאי אומר: דבר מן התורה הראהו, שנאמר 'ויורהו ה' עץ' 'ויראהו ה'

עץ' אינו אומר, אלא 'ויורהו' {כלומר, הצורה המיוחדת של הפועל מרמזת שאין כאן ראייה

בלבד אלא גם הוראה ולימוד}[…] דורשי רשומות אמרו: דברי תורה שנמשלו לעץ, שנאמר

'עץ חיים היא למחזיקים בה'. (מכילתא

דרבי ישמעאל, בשלח, מסכתא דויסע,

פרשה א)

העץ הממתיק

יכול אפוא להיות סמל לתורה, או אם נאמר זאת אחרת לאותו יסוד של חיות, התלהבות

ורעננות, שכמעט נתייבש בשלושת הימים שחלפו. גם המים הקשים להשגה לובשים בקלות

משמעות סמלית, ואף מנביעים מתוכם הלכה:

'וילכו שלשת

ימים במדבר ולא מצאו מים' דורשי רשומות אמרו: לא מצאו דברי תורה שנמשלו למים,

ומנין שנמשלו למים? שנאמר 'הוי כל צמא לכו למים'. לפי שפרשו מדברי תורה שלשת ימים

לכך מרדו, ולכך התקינו להם הנביאים והזקנים שיהיו קורין בתורה בשבת בשני ובחמישי. (שם)

לחכמים רבים

היה ברור אם כן שהסיפור, גם אם התרחש במישור הפיזי הפשוט, עיקרו ברובד

הרוחני-נפשי. את המצוקה המתוארת כאן, וגם את הפתרון המוצע לה, יש כנראה להבין

ברובד הזה.

הסיפור שלפנינו מבטא

במובהק את תופעת 'היום שאחרי'. קריעת ים סוף ושירת הים היו בלי ספק שיא בתולדותיו

של העם; ואחרי שיא כזה אפשר כנראה רק לרדת. החזרה אל מציאות היומיום עלולה להיות

קשה ומכאיבה. בשירת הים, מופלאה ככל שתהיה, לא היה די כדי להשאיר רושם ארוך טווח

בלבות השרים והשומעים אותה, רושם כזה שיחולל בהם שינוי ויתן

בהם כוח להתמודד עם המציאות שציפתה להם וגם לקבל על עצמם 'חוק ומשפט'. על משה,

כמנהיג ומחנך, מוטל למצוא את הדרך ליצור את השינוי הזה, לא בהתגלות מסעירה אלא

בתהליך מתמשך ומעמיק של חינוך. מהותו של השינוי, שיהפוך את המרירות למתיקות, קשורה

כנראה לעץ ולמאפייניו.

העץ לא יעמוד איתן ללא

שורשים עמוקים בקרקע, ולא יגביה בלי שאיפה מתמדת למעלה. הוא נטוע על מקומו ביציבות

ובאורך רוח, ועם זאת מתחוללת בתוכו כל העת צמיחה והתחדשות מתמדת, והוא ממשיך ומניב

פירות. המגַדֵל הטוב יודע לטפח את עציו מתוך הקשבה זהירה לתכונותיו הייחודיות

ולקצב צמיחתו של כל עץ, ובה בעת הוא מקפיד לגזום את הענפים המיותרים, להבריח

מזיקים, לתמוך ולחזק את עמידתו האיתנה של העץ. כדי שיגדל העץ להיות 'עץ חיים' יש

צורך בסבלנות, בחכמה ובאהבה, וכמובן בהרבה מים. שילוב העץ והמים יחד יאפשר את

הגדילה, הצמיחה ועשיית הפירות המתוקים.

משה יוצא עִם העם אל

המסע הגדול, שבמהלכו יהפכו לבני חורין ויזכו לקבל תורה. בסופו של המסע יגיעו אל

הארץ המובטחת, שבה יהיו לנוטעי עצים ויעסקו ביישובו של עולם. חלק חיוני בתהליך הזה

הוא היכולת לומר שירה. השירה היא שנותנת את הכוחות וההשראה להתעלות מעל הפרוזאיות:

האפרוריות של שגרת היומיום, ולהבדיל שגרת קיום 'החוק והמשפט' של האדם המאמין. יש

בשירה עוצמה מיוחדת, המאפשרת לה לגעת במקומות היותר עמוקים בנפש ולהיחרת בזיכרון

ובלב. לא בכדי חותם משה את התורה ואת מערכת יחסיו הארוכה עם ישראל דווקא בשירה,

שעליה אומר הקב"ה 'וענתה השירה הזאת לפניו לעֵד, כי לא תִשָכַח מפי זרעו'

(דברים לא, כא). וגם שירתם של ישראל תגיע, בתום ארבעים

שנות המדבר, והפעם תהיה כזו שבניגוד לשירת הים תיוולד מתוך קרבת א-להים מתמשכת

והכרת חסדי ה' לאורך זמן, כזו שתנבע מבפנים, מתהומות הנפש ולא מתהומות ים סוף; ולא

במקרה תהיה גם היא שירה של מים:

אָז יָשִׁיר

יִשְׂרָאֵל אֶת-הַשִּׁירָה הַזּאת עֲלִי בְאֵר עֱנוּ-לָהּ. (במדבר כא,יז). השירה הזו קצרה בהרבה משירת הים, ידועה וחגיגית פחות

ממנה, אבל היא פרי הצמיחה שהתחוללה בבני ישראל לאורך המסע ובזה כוחה. המים בשירה

הזו אחרים לגמרי ממי הים הגועשים: אלו מי הבאר שליוותה את ישראל בכל מסעיהם, ושירתה בוקעת מתוכם.

הזכרתי קודם את הזיהוי הפשוט והמיידי של המים עם התורה.

אם נחבר כעת את כל הארבעה העץ, המים, השירה והתורה נוכל לומר שכדי לעשות את התורה

לשירה, כדי להמתיק את המים, יש צורך לתת בשירה את סגולת העץ, את ההמשכיות והצמיחה,

את החיבור העמוק בין עבר, הווה ועתיד. אולי מתאימה כאן לשונם של חז"ל בירושלמי,

כשהם באים לנמק את קביעת ט"ו בשבט כראש השנה לאילן: 'עד כאן האילנות חיין ממי השנה שעברה, מכאן ואילך הן חיין

ממי השנה הבאה' (ראש השנה פ"א ה"ב). תורה שיש בה התחיות והשראה מן העבר ומן העתיד

מאפשרת צמיחה אמתית של לומדיה.

בדורות האחרונים,

וביתר שאת בדורנו שלנו, אנו זוכים לראות תהליך הולך וגובר של המתקת התורה והפיכתה

לשירה. תהליך המתבסס על ההבנה שכדי להגדיל תורה, להרחיב ענפיה ולהפיץ מעיינותיה יש

לקרב אותה אל הנשמה והלב, לסייע לכל לומד ולומדת למצוא את מקורות הנביעה והצמיחה

האישיים שלהם בלימוד התורה ובקיומה, לשתול את העץ הפרטי על המים שאין להם סוף ומתוך

כך להצמיח מתיקות חדשה, שירה חדשה של גאולה. מי יתן

ונזכה.

אסתי מלמד

עוסקת באימהוּת ובעריכת לשון

נבואתה

של מרים

'ותקח מרים הנביאה': וכי היכן

מצינו שנביאה היתה מרים? אלא, שאמרה לאביה סופך אתה מוליד

בן שמושיע את ישראל מיד מצרים, מיד 'וילך איש מבית לוי ויקח וגו' ותהר ותלד בן וגו" ולא יכלה עוד הצפינו', נזף בה אביה אמר לה:

בתי, היכן נבואתיך?

ועודה מחזקת בנבואתה, שנאמר 'ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה יעשה לו' ואין יציבה

אלא נבואה שנאמר 'ראיתי את יי נצב על המזבח' ואומר

'ויבא יי ויתיצב' ואומר 'קרא את יהושע והתיצבו וגו"

מרחוק אין מרחוק בכל מקום אלא

רוח הקדש, שנאמר 'מרחֹק יי נראה לי'

לדעה, אין דעה אלא רוח הקדש,

שנאמר 'כי מלאה הארץ דעה את יי וגו"

'מה יעשה לו' אין עשייה אלא רוח הקדש,

שנאמר 'כי לא יעשה יי אלהים דבר'

אחות אהרן ולא אחות משה, ומה תלמוד לומר אחות

אהרן? אלא לפי שנתן נפשו אהרן על אחותו נקראת על שמו.

(מכילתא בשלח,

מסכת דשירה פרשה י)

לכך נאמר 'ותצאן כל הנשים אחריה', כי הנבואה התחילה במרים וכל הנשים

יצאו בעקבותיה במעמד זה, כי כולם זכו לנבואה. ולפי שאין השכינה שורה כי אם מתוך שמחה

והנשים יש להם צער לידה, על כן לקחה את התוף בידה 'ותצאן

כל הנשים אחריה בתופים ובמחולות' כדי שתחול עליהם רוח הקודש מתוך שמחה.

(כלי יקר שמות טו , כ)

"מחה אמחה את זכר עמלק"

לא עמלק, אלא זכרו ותהילתו של

עמלק – הוא הגורם רעה לעתידה המוסרי של האנושות. כל זמן שספרי הזכרונות של האנושות יקשרו כתרי תהילה לראשם של גיבורי החרב;

כל עוד שחונקיו ורוצחיו של אושר האדם לא ירדו לטמיון

הנשייה – יביטו דורות הבנים בהערצה אל אותם גדולי בעלי הזרוע, וזכרם יעורר את

הרצון להידמות להם במעשי אלימות ותהילה. ממשלתו של עמלק בעולם תמוט

לנצח נצחים – רק בזמן שתורת-המוסר האלוהית תיעשה למידה היחידה לכל דבר קטן וגדול,

והכרת המוסר תגדל בעולם ביחס שווה, ולא הפוך, אל הגדולה והעוצמה; וככל שתרבה

גדולתו וגבורתו של אדם, כן תגדל חומרת אשמתו כאשר יחטא ויעבור על חוקי המוסר,

ופשעים של אדירי העמים ייתעבו ככל שעושיהם גדולים

וחזקים יותר. שאמנם זאת התכלית הסופית של השגחת ה' בהיסטוריה – זאת אמר ה' כאן

לאחר שלראשונה רפו ידיו של עמלק: מחה אמחה את זכר עמלק מתחת לשמים. וכן

הובע גם בתהילים ט, ז הרעיון, שרק כאשר יאבד זכר החורבנות והכיבושים, יתמו הם עצמם מן הארץ: "אבד זכרם המה"!

(מתוך

פירוש הרש"ר הירש על שמות י"ז, י"ד)

"וחיי עולם נטע בתוכנו": סדרי

עדיפויות ראויים

רבן יוחנן בן

זכאי היה אומר: אם היתה נטיעה בתוך ידך ויאמרו לך: הרי

לך משיח – בֹּא ונטע את הנטיעה ואחר-כך צא והקבילו.

(אבות דרבי נתן, נוסח ב' ל"א)

ר' שמואל מתני

בשם ר' יהודה: אם יאמר לך אדם מתי קץ הגאולה באה, אל תאמין בו, לפי שכתוב 'כי

יום נקם בלבי' ליבא לפומא

לא גלי, פומא למאן גלי?! (לבי לא גילה לפי, למי יגלה פי

את הדבר?).

ר' ברכיה ור'

סימון בשם ר' יהושע בן לוי אמרו: ג' סימנים סימנתין לך בקברו של משה, שנאמר 'ויקבור

אותו בגי בארץ מואב מול בית פעור' (דברים לד ו) וסוף סוף 'לא ידע איש את קבורתו' (שם שם) בדבר שנתתי

לך סימני סימנים, אין כל בריה יכולה לעמוד עליו, על הקץ, שנאמר כי סתומים וחתומים הדברים

עד עת קץ (דניאל יב ט) על אחת כמה

וכמה.

(מדרש תהלים מזמור ט)

…אבל אלה

שמפתים עצמם ואומרים שיעמדו במקומם עד שיבא המלך המשיח

לארץ המערב (מרוקו) ואז יהיו יוצאים והולכים לירושלים – איני יודע איך יבטל מהם זה

השמד! אלא עוברים הם ומחטיאים זולתם. ובכמותם אמר הנביא, עליו השלום: "וירפאו

את שבר בת עמי על נקלה לאמר: שלום שלום

ואין שלום" (ירמיהו

ח, יא) כי אין זמן לביאת המשיח עד שתולים בו ואומרים

עליו: הוא קרוב או רחוק. וחיוב המצוות אינו תלוי בביאת המשיח – אלא אנחנו

לא הפסדנו כלום, אלא הרווחנו בעשייתנו מה שאנחנו מחויבים.

(מתוך איגרת השמד לרמב"ם)