וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם

בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד ה' בְּאֶרֶץ

מִצְרַיִם

בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ

לֶחֶם לָשֹׂבַע

כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה

 לְהָמִית

אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב. (שמות טז, ג)

…מתחילה היו סבורים שיבואו אל הערים אשר סביבותיהם אחרי ימים מעטים,

ועתה יש להם חודש ועיר מושב לא מצאו, ואמרו כולנו מתים במדבר הגדול שבאנו בו. וזה טעם

וילונו על משה ועל אהרן במדבר, כי תלונתם מפני המדבר. וכן אמרו (בפסוק הבא) כי הוצאתם

אותנו אל המדבר הזה להמית את כל הקהל הזה ברעב, הזכירו המדבר והקהל לאמר כי קהל גדול כזה ימות בלי ספק ברעב במדבר הגדול הזה, והקב"ה

שמע אליהם, והחל עתה לערוך להם שולחן במדבר עד בואם אל ארץ נושבת.

(רמב"ן שמות טז,

ב)

בשבתנו על סיר

הבשר – ר' יהושע אומר: תאבים היו ישראל לאוכל.

ר' אלעזר המודעי אומר: עבדים היו ישראל

למלכים במצרים; יצאו לשוק, נוטלין פת בשר ודגים וכל דבר

ואין כל בריה מוחה בידם, יוצאין לשדה נוטלים ענבים ותאנים

ורימונים וכל דבר ואין בריה מוחה בידם.

ר' יוסי אומר:

תדע שלא נתן להם אלא באחרונה, לכך נאמר 'את הקשואים'

– שהיו קשים למעיהם.

כי הוצאתם אותנו

אל המדבר– אמרו להם: הוצאתם אותנו אל המדבר הזה תוהו שאין בו כלום.

להמית את כל

הקהל הזה ברעב – ר' יהושע בן קרחה אומר: אין לך מיתה קשה יותר ממיתת רעב שנ'

טובים היו חללי חרב מחללי רעב וגו' (איכה ד ט). ר' אלעזר המודעי אומר ברעב בא עלינו רעב

אחר רעב דבר אחר דבר חשך אחר חשך.

(מכילתא דרבי

ישמעאל בשלח – מס' דויסע פרשה א)

מרים – מקור המים והחיים

מרדכי בק

ללא מרים, לא היה היום

עם יהודי. אלמלא לקחה את הגורל לידיה כדי להציל את אחיה התינוק משה, הסיפור הלאומי

היהודי היה שונה בתכלית – גם אם בסופו של דבר העם היה שורד את שיעבוד מצרים.

למרות דברי שבח אלו,

בתם הבכורה של עמרם , איש מבית לוי, ויוכבד, זוכה למופעים ספורים בתורה כאחותה

המסורה הדואגת לאחיה הקטן, כמנהיגת השירה והמחולות בעת קריעת ים סוף ומאוחר יותר

כמבקרת את אחיה "על האישה הכושית אשר לקח" (במדבר יב). היא

מוזכרת פעם נוספת ואחרונה בעת מותה. אזכורים נדירים אלו עשויים לחזק את הטיעון

שהיא דמות שולית.

בנוסף, אם מאמצים את

הפרשנות המדרשית המובאת גם ברש"י, היא מוזכרת לראשונה כמילדת

בעלת השם המצרי פועה (סוטה יא, ע"ב).

גם כאשר היא ממלאת את

התפקיד המרכזי בהצלת אחיה, נאמר "ותתצב אחותו

מרחוק", ושמה אינו מוזכר. יתרה מזו: ברשימה הראשונה של שבטי ישראל, שמה אינו

מופיע לצד שמות אחיה.

היא מוזכרת לראשונה

בשמה כ"מרים הנביאה, אחות אהרון (ולא אחות משה)" אחרי קריעת ים סוף

המובילה את הנשים בשירה ובמחולות אחרי הנס על הים (שמות טו, כ-כ"א). האח והאחות (מרים ואהרון) מוזכרים שוב ביחד ובאותו סדר, כאשר הם מדברים

סרה על אחיהם משה "על-אודות האישה הכושית אשר לקח" (מלכת כוש? ציפורה

המדיינית? העמימות מותירה מרחב פרשני רחב). בעקבות אירוע זה, נענשת מרים בצרעת

ונאלצת להסתגר במשך שבעה ימים ומשה מתפלל להחלמתה, בתפילה הקצרה ביותר המוכרת לנו

"אל נא רפא נא לה".

היא מוזכרת בפעם

האחרונה, כאשר התורה מספרת לנו על מותה במדבר סין בקדש (במדבר כ, א-ב) ו"בנשימה אחת" מוסיפה: "ולא היה

מים לעדה".

המסורת המדרשית מייחסת

לה שמות נוספים: אפרת (דברי הימים א: ב, יט), אחרחל (שם ד, ח), חלאה ונערה (שם,שם, ה) ועוד.

האיפול סביב דמותה

אינו קשור רק לשמה. גם מעמדה המשפחתי אינו מוזכר במפורש בתורה. דבר זה הביא פרשנים

וחכמים לחשוב שלא נישאה מעולם, וזאת מכיוון שאיננו מוצאים שום צאצאים המתייחסים

אליה במקרא ואולי זאת הסיבה שאחרים נאחזים ברמזים המעורפלים המובאים בדברי הימים.

קשה להבין את הסיבה

להצנעתה. לא זו בלבד שבאמצעות התערבותה, ניצל העם היהודי מכליה; היא גם מופיעה

כבעלת כוח מניע בעם לאורך כל ימי חייה. כמו-כן המדרש גם מייחס לה את החזרתה של אמה

יוכבד לאביה, עמרם, לאחר זה פרש ממנה (סוטה יב,

ע"א). היא מנהיגת הנשים וגם

הגדולה מבין שלושת האחים המהווים מודל של שיתוף פעולה עבור העם היוצא ממצרים.

נראה שקיימות לפחות

שתי אפשרויות להסביר את הפער בין חשיבותה של מרים לבין מיעוט האזכורים לה היא זכתה

בתורה.

חוקרים מסוימים רואים

במרים דמות סמלית המזכירה כוהנות דת מצריות או אפילו אֵלות, המאופיינות בשירה

ובריקודים. בקריאה זו, היא מהווה איום על השליטה הגברית בתפאורה הריטואלית המתגבשת

ולכן היא נדחקה הצידה. גם משה, לפי תפיסה זו, משחק תפקיד במגמה זו, בנטותו את מטהו

על המים – המחוברים סמלית עם דמותה של מרים – והכותו את

הסלע כדי שיצאו ממנו מים. גם אם נתעלם מפרשנות פסיכואנליטית מוגזמת, לא נוכל

להתעלם מהעובדה שמשה נצטווה ע"י הא-ל להכות בים ובהזדמנות אחת להכות בסלע,

דבר העשוי לייצג את האישור האלוהי לשליטה הגברית.

דימוייה של מרים כאבטיפוס

לאישה "מהפכנית" מקבל חיזוק גם מהמדרש שהוזכר לעיל (סוטה יב, ע"א)

בכך שבניגוד לעמרם אביה, שתואר ע"י חז"ל כגדול הדור, שחשב שלאור גזרת

פרעה על המתת הבנים הזכרים יש להימנע מהבאת ילדים לעולם ולפרוש מהאישה, היא שכנעה

אותו לחזור לאשתו ולבטוח בעתיד וטענה ש"פרעה לא גזר רק על הזכרים, ואילו אתה

גוזר כליה על עם ישראל כולו". גם אם חז"ל מפארים את מעשיה, הם מזהים

אותה עם דמות המוזכרת כאשתו של כלב "עזובה" ודורשים את שמה: "למה

נקרא שמה עזובה? שהכל עזבוה מתחילתה" ורש"י

מפרש שהיתה חולה ולכן אף אחד לא רצה להתחתן איתה, מלבד

כלב שנשאה לשם שמים. מעניין לראות שמסורת מדרשית אחרת (סנהדרין יט, ע"ב ומגילה יג, ע"א) מספרת לנו שכלב התחתן עם בת פרעה, גם היא אישה

שמרדה באביה ולכן גם הוא, שמרד בעצת מרגלים, מכונה מֶרֶד. לפי המסורת המדרשית

במסכת סוטה, נרפאה מרים מחוליה בעקבות נישואיה לכלב ויפתה.

הצרעת בה היא נענשה

צפויה למדי. כאמור, יחד עם אהרון, היא מבקרת את משה "על אודות האישה אשר

לקח" ולפי הפרשנות המדרשית המובאת ברש"י, הביקורת היא על נטישת ציפורה

אשתו (מעניין שקיים גם מדרש בו מסופר שבת פרעה, "כפילתה" המצרית, מצורעת

לפני שראתה או נגעה במשה). משום מה, למרות שאולי היתה

אהודה בקרב הנשים, איננו רואים שמישהו קם להגן עליה . גם אם התורה מספרת על מותה,

אין אזכור לאבל על מרים.

בקריאה אחרת, המעוגנת

במסורת, מרים מתוארת כמקור הסמלי של המים, ולכן גם מקור החיים עצמם; גם שמה מרים רומז

על כך. היא נחשבת לנביאה, המנבאה את לידת משה. היא

דואגת לגידולו ולהאכלתו וגם עושה זאת, ע"פ המדרש (שמות רבה) לילדים עזובים אחרים, כאשר כל זה נעשה תחת

שלטונו המדכא של פרעה. אולי זהותה מוסתרת דווקא בגלל שהיא נאלצה לפעול בסתר. היא

מסתכנת בפעלה בקרב בני עמה ואחיה, בשמות בדויים שנועדו להסתיר את זהותה האמיתית

ואת מעשיה האציליים. עבור מרים, השם פחות חשוב ממעשה חסד. שאיפתה איננה לעשות

לעצמה שם, אלא לתמוך בעם במעשי חסד, המלווים בשירה וריקודים, המאפיינים אישה

משוחררת באמת, בימים ההם וגם בזמן הזה.

לא זו בלבד שמרים

מסמלת מים וחיים, היא ממש התגלמותם

ואולי גם זה מסביר את 'נסתרותה' אלמוניותה

ו"שקיפותה" . בדומה למרכיבים המהותיים של קיומנו, בדומה גם לאוויר שאנו

נושמים, גם המים נחשבים כ"מובנים מאליהם" ו"שקופים" ורק כאשר

הם חסרים, אנו חשים בחשיבותם ההכרחית לקיומנו.

כמו-כן, רק כאשר מרים

מתה, חש העם בחסרון "בארה של מרים".

כך הדבר גם לגבי אנשים

גדולים החיים ופועלים בצנעה ובסתר; רק

במותם מורגש חסרונם ומוערך פעלם בעולם כראוי.

מרדכי בק הוא אמן וסופר המתגורר בירושלים.

נפש שפלה מקבלת את השעבוד, נפש גבוהה נלחמת על

החופש

יש לתמוה איך יירא מחנה גדולה של שש מאות אלף איש מהרודפים

אחריהם, ולמה לא ילחמו על נפשם ועל בניהם? התשובה: כי המצרים היו אדונים לישראל

וזה הדור היוצא ממצרים למד מנעוריו לסבול עול מצרים ונפשו שפלה, ואיך יוכל

עתה להלחם עם אדוניו, והיו ישראל רפים ואינם מלומדים למלחמה, הלא תראה כי

עמלק בא בעם מועט ולולי תפלת משה היה חולש את ישראל, והשם לבדו שהוא עושה גדולות, ולו

נתכנו עלילות, סבב שמתו כל העם היוצא ממצרים הזכרים, כי אין כח

בהם להלחם בכנענים עד שקם דור אחר דור המדבר שלא ראו גלות, והיתה

להם נפש גבוהה כאשר הזכרתי בדברי משה בפרשת ואלה שמות.

(אבן עזרא, שמות יד, יג)

אָז ישיר משה: "אָז" בין עבר, הווה לעתיד

אמר רבי מאיר: מניין לתחיית המתים מן התורה?

שנאמר (שמות

ט"ו):

'אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה" – שר לא נאמר, אלא ישיר, מכאן

לתחיית המתים מן התורה.

(בבלי סנהדרין צא, ע"ב)

…וכן הצדיקים במה שהן מקנתרין, בו הן מתקנין. תדע לך, שבשעה שקנתר משה, באז

קנתר, שנאמר, 'ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך…' (שמות ה כג). אמר משה, באז סרחתי. באז אני

מתקן ואומר שירה. לכך נאמר "אז ישיר משה".

(מדרש תנחומא בשלח סימן כד)

מה בין מצוות לבין מידות ו"נימוסים"? מה מבין יחיד לחברה?

בהתבונן בדרכי התורה, ניראה כי במצוות מעשיות כמו עבודת גילולים יש כרת וסקילה

ושאר מיתות ומלקות, לא כן בנימוסיות ומידות כמו מחלוקת, לשון הרע, רכילות ,גזל,

אין מלקות דהוי (מכיוון שהם) לאו הניתן לתשלומין, או

"לאו שאין בו מעשה". אולם, זה דווקא ביחיד העושה, אבל אם הציבור

נשחתין, בזה מצאנו להפך בירושלמי פאה : "דורו של

דויד כולם צדיקים היו, ועל-ידי שהיו בהם דילטורין (מלשינים),

היו נופלים במלחמה; אבל דורו של אחאב עובדי גילולים היו,

ועל ידי שלא היו בהן דילטורין (מלשינים), היו יורדים למלחמה

ומנצחין בו, שאם הציבור נשחתין

בעבודת גילולים ועריות, על זה נאמר "השוכן אתם בתוך טומאותם",

אבל בנימוסיות, ומידות, לשון הרע ומחלוקת, על זה כתוב "רומה על השמים", כביכול

סלק שכינתך מהם.

וגדולה מזו אמרו, שבמקדש ראשון היו עובדי גילולים ועריות, ובמקדש שני היו

עוסקין בתורה ובמצוות וכו', ומפני שנאת חינם [חרב]; ושם

שאלו מי הם גדולים, תנו עיניכם בבירה שחזרה לראשונים, הרי דאם

הציבור נשחתים במידות, גרוע יותר מאם נשחתים במצוות, ולכן אמר רבי יוחנן (סנהדרין קח): וראה כמה גדול כוחו של חמס, שהרי דור המבול

עבר על הכל, ולא נחתם גזר-דינם אלא על שפשטו ידיהם בגזל,

דכבתי "כי מלאה הארץ חמס", שעל העריות דין ציבור

יש להם והיה מרחם עליהם, אבל על נימוסיות לא יתכן, ולכן על חילול שבת בעוונות הרבים

שנתפשט אז, יכולים לקוות כי יאחר להם כי הם ציבור, ואף בעבודה זרה אמרו בספרי

"והנפש ונכרתה" שאין הציבור נכרתין, אבל כיוון

שפרצו בנימוסיות, הולכים בחרבות וחצים לחמוס ולגזול ונשחתו במידות, כי המה כחיתו טרף, אז נקום ינקום ה' ולא יאחר.

 (משך חכמה יד, כט)

 "השעור"

והמידות לעומת פריצת הגבולות המזמינה איום חיצוני

 ומה שאחֵר עד עתה לפרש שעור מדת העומר,

והיה ראוי שיזכירנו מעלה בצווי ה' או במעשה, ושיאמר "עומר לגלגלת הוא עשירית האיפה"

או "וימדו בעומר הוא עשירית האיפה", אבל הענין מפני שכל הפרשה מבארת ענינו של מן ואחר שהשלים הספור בעסקי

המן, הוצרך לפרש עתה באחרונה כמה השעור, או נאמר כדי שיסמוך

השעור לענין רפידים, כי בנוהג שבעולם מתוך שפע השלוה ורבוי

הטובה, יתרשל אדם מן העבודה ויתרפה בתורה ולא יעשה כן בספוק

ובשעור הבינוני, אך יתחזק בזה. ועל כן הודיענו הכתוב כי

ישראל מתוך הספוק ושעור הבינוני לכל אחד ואחד שהוא עשירית

האיפה, רפו ידיהם ברפידים מן התורה, על כן "ויבא עמלק"

וזהו סמיכות הפרשיות זו לזו.

(רבינו בחיי שמות טז,

לו)

הנטיעות מקשרות את האדם לנצח

'כי תבואו אל הארץ ונטעתם': אמר להם הקדוש ברוך הוא

לישראל, אף על פי שתמצאו אותה מליאה כל טוב, לא תאמרו נשב ולא נטע, אלא הוו זהירין בנטיעות, שנאמר 'ונטעתם כל עץ מאכל'. כשם שנכנסתם

ומצאתם נטיעות שנטעו אחרים, אף אתם היו נוטעים לבניכם. שלא יאמר אדם, אני זקן, כמה

שנים אני חי, מה אני עומד מתיגע לאחרים? למחר אני מת.

אמר שלמה: 'את הכל עשה יפה בעתו, 'גם את העלם נתן בלבם'

(קהלת ג יא), העלם

כתיב, חסר וא"ו. מהו כן? אילולי שהקדוש ברוך הוא העלים

מלבו של אדם את המיתה, לא היה אדם בונה ולא נוטע, שהיה אומר, למחר אני מת, למה אני

עומד ומתיגע לאחרים? לפיכך העלים הקדוש ברוך הוא מלבות של

בני אדם את יום המיתה, שיהא אדם בונה. זכה, יהיה לו. לא זכה, לאחרים.

(מדרש תנחומא

קדושים סימן ח)