וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כַּאֲשֶׁר אָמַר לוֹ מֹשֶׁה לְהִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק,

וּמֹשֶׁה אַהֲרֹן וְחוּר עָלוּ רֹאשׁ הַגִּבְעָה.

וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל, וְכַאֲשֶׁר

יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק.

וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב

עָלֶיהָ

 וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו

מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד, וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ. (שמות יז,

י- יב)

מנהיג אמתי חש את סבל עמו

ומזדהה עמו

בזמן שהציבור שרוי בצער אל יאמר אדם: אלך לביתי ואוכל ואשתה, ושלום עליך, נפשי,

ואם עושה כן – עליו הכתוב אומר: (ישעיהו כ"ב) 'וְהִנֵּה שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה הָרֹג בָּקָר וְשָׁחֹט צֹאן אָכֹל בָּשָׂר וְשָׁתוֹת

יָיִן אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת'.

מה כתיב בתריה? וְנִגְלָה בְאָזְנָי ה' צְבָאוֹת, אִם יְכֻפַּר הֶעָוֹן הַזֶּה

לָכֶם עַד תְּמֻתוּן'.

עד כאן מידת בינונים, אבל במדת רשעים מה כתיב – (ישעיהו נו) 'אֵתָיוּ אֶקְחָה יַיִן וְנִסְבְּאָה

שֵׁכָר וְהָיָה כָזֶה יוֹם מָחָר גָּדוֹל יֶתֶר מְאֹד'. מה כתיב בתריה? 'הַצַּדִיק

אָבָד וְאֵין אִישׁ שָׂם עַל לֵב וְאַנְשֵׁי חֶסֶד נֶאֱסָפִים בְּאֵין מֵבִין כִּי

מִפְּנֵי הָרָעָה נֶאֱסַף הַצַּדִּיק'.

אלא: יצער אדם עם הצבור. שכן מצינו במשה רבינו שציער עצמו עם הצבור, שנאמר (שמות י"ז) 'וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים וַיִּקְחוּ

אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ' – וכי לא היה לו למשה

כר אחד או כסת אחת לישב עליה? אלא כך אמר משה: הואיל וישראל שרויין בצער – אף אני אהיה

עמהם בצער, וכל המצער עצמו עם הצבור – זוכה ורואה בנחמת צבור.

(בבלי תענית יא ע"א)

קול צעקה וקול שירה

מנחם קליין

הפרשה מלאה מהפכים מפתיעים. בני ישראל

מגורשים ממצרים וחוזרים על עקבותיהם; הם עומדים מול סכנות של טביעה בים, רעב וצמא

במדבר אבל ניצלים באורח פלא; מצבי הרוח הלאומיים משתנים במהירות מדיכאון להתרוממות

רוח וממנה בחזרה לתלונות ולחוסר אמון מתמשך בה'; עבדים שהשתחררו זה עתה ולא היה

ביכולתם להתמודד עם הפלשתים "ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא כי

אמר אלהים פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה" יוצאים ולוחמים בהצלחה

בעמלק. מה אנחנו יכולים ללמוד מהמהפכים והניגודים הללו?

פרשת השבוע היא פרשה מרובת קולות. קולות

אלו חוזרים ונשנים לאורכה של הפרשה. הקול הדומיננטי בפרשה הוא כמובן קולה של שירת

הים הגברית ולצידה שירת הנשים. זוהי שירת הודיה ציבורית, שירת היחד. שירת מקהלה בה

נשמרים ההרמוניה והסדר. "אז ישיר משה ובני ישראל" – השירה מתוארת בלשון

יחיד.

אבל בפרשה נשמעים גם קולות אחרים, צורמים.

לעומת הייחוד יוצא הדופן של שירת הים, מול הקול החד-פעמי המגיב לנס קריעת ים סוף,

מציבה הפרשה את הקול החוזר ונשנה העולה מגרונם של בני ובנות ישראל. הקול השגרתי והיומיומי

של בני ישראל הוא קול צעקני ומוחה, קול מתלונן, מתקומם ותובע. "ויצעקו בני

ישראל" – הצעקה מתוארת בלשון רבים כדי להביע את בליל קולות המחאה והצעקות.

"וילונו העם" "וילונו כל עדת בני ישראל" – שוב יש כאן שימוש

בלשון רבים. עד כדי כך הגיעו הדברים שגם משה צעק, בין אם הוא הצטרף לצעקות העם

ובין אם רק רצה להעביר את קולות העם שהגיעו אליו אל אזני ה'. "ויאמר ה' אל

משה מה תצעק אלי", "וילונו העם על משה לאמר מה נשתה ויצעק אל ה'",

"ויצעק משה אל ה' לאמר מה אעשה לעם הזה עוד מעט וסקלוני".

כאשר בני ישראל צועקים מתוך המשבר הקשה של

עמידה בין המלחציים של הים מכאן וחיל פרעה מכאן העם מקבל הוראה להחריש. "ה'

ילחם לכם ואתם תחרשון". אבל העם לא החריש. הוא שר את שירת הים. דווקא מתוך

השקט שאיחד את כולם וקטע את הצעקות צמחה שירת היחד כאירוע יוצא דופן.

בחיי השגרה לא שרים. צורת ההתייחסות

השגרתית של בני ישראל אל מנהיגיו היא התלונה, הנרגנות והצעקה. תוכחת משה בספר

דברים חוזרת על כך פעמים רבות. לעומתם מציגה התורה את ה' המדבר והאומר. ה' תמיד

מדבר, והוא גם מצווה את משה לא לצעוק אלא לדבר. "ויאמר ה' אל משה מה תצעק

אלי, דבר אל בני ישראל". למרות הצעקות של בני ישראל ושל משה, ה' עונה להם

ומתייחס למצוקתם. דווקא על רקע הצעקות בולט הדיבור של ה' והתייחסותו אליהם. יש

זרימה וקשר בין הצעקה לדיבור, הטרוניה והמענה, השירה ההרמונית ובליל הקולות של חיי

היומיום.

קו מתח אחר בו עוסקת הפרשה הוא המתח שבין

המים לבין האדמה, בין הים לבין היבשה. בים סוף המים מאיימים להטביע את בני ישראל,

והיבשה היא המפלט, הקרקע הבטוחה. נס קריעת הים חושף את היבשה ומסלק את המים לצדדים.

היבשה נחשפת בעזרת המטה שהוא בעצם חתיכת עץ שגדל על היבשה. העץ מנצח את המים.

מוטיב זה חוזר על עצמו בסיפור שבא מיד לאחר שירת הים. המים של מרה איימו להמית

בצמא את בני ישראל כיוון שהיו מרים ולא ראויים לשתיה. העץ – הסמל המובהק של היבשה

– המתיק את המים. לא המים הצמיחו את העץ והמתיקו את פריו. להיפך, העץ המתיק את

המים. "ויורהו ה' עץ וישלך אל המים וימתקו המים".

המטה שימש את משה פעם נוספת בפרשה כדי

להכות בצור ולהוציא ממנו מים. בשני הסיפורים הקודמים, זה של קריעת ים סוף וזה של מרה,

היו מים אולם הם היו רעים ומזיקים. לעומת זאת כאן הסיפור הוא על העדר מים. אולם

כמו בסיפורים הקודם, הפתרון הוא בדמות העץ, המטה שמכה בצור ומוציא ממנו מים. לא

המים מביאים את העץ אלא העץ מביא את המים. יחסי סיבה ותוצאה טבעיים התהפכו. זהו

טיבעו של הנס וכך נשברת השיגרה.

מתח שלישי עליו עומדת הפרשה הוא בין

הזיכרון לבין ההווה. את הנס, ובעיקר את נס יציאת מצרים, אנו מצווים לזכור. בשני

מקומות עוסקת הפרשה בזיכרון. זיכרון המן וזיכרון המלחמה בעמלק. משה ציווה על אהרון

"קח צנצנת אחת ותן שמה מלא העמר מן והנח אותו לפני ה' למשמרת

לדורותיכם". ובעקבות מלחמת עמלק אמר ה' למשה "כתוב זאת זכרון

בספר". בשני המקרים ה' מצווה למסד את הזיכרון. את זאת יש לעשות באמצעות טכסט

או דוגמית של המן. כלומר, הזיכרון מונח בתוך צנצנת או בין שתי כריכות כמשהו מוגדר

וסגור, כאשר מסביב שוררת מציאות אחרת. הזיכרון מתקיים בתוך מרחב של שכחה. קיים מתח

בין מה שזוכרים כאירוע היסטורי לבין ההווה, כשם שיש מתח בין האירוע החריג והניסי

לבין השגרה של חיי היומיום. נס לא יכול להתקיים אלא בתוך מציאות של שיגרה כשם

שהשירה מפעימה אותנו דווקא בגלל הצעקנות של חיי היומיום. נס מתמיד אינו נס אלא

שגרה. זיכרון שאינו היסטוריה הוא הווה וממילא אינו זיכרון. בין הקטבים של נס וטבע,

סיבה ותוצאה, היסטוריה וזיכרון אין קיר של ברזל. לא מדובר בקטבים דיכוטומיים אלא

בצדדים משלימים. הטבע מקבל את חוקיותו מהנס לא פחות מאשר הנס מקבל את תוקפו מהטבע.

הצעקות והתגרנות של חיי החולין והשגרה מוארים דווקא בידי החד פעמיות של השירה, וזו

אינה יכולה לבלוט אלא על רקע הרעש הלא הרמוני.

דור המדבר שאכל מידי יום את המן לא היה

זקוק לתזכורת של הצנצנת, והלוחמים בעמלק לא נזקקו לספר. רק הדורות הבאים שעבורם המן

והמלחמה בעמלק לא היו ניסיון אישי היו צריכים לקרוא בספר ולהביט בצנצנת המן. בה

בעת לא כול הזמן ולא כולם ראו וזכרו את צנצנת המן או קראו בספר. הם חיו בהווה ואת

ההווה. זיכרון שחי כול הזמן אינו זיכרון. אי אפשר לו לזיכרון ללא השכחה, ואי אפשר

לעבר להתקיים ללא הווה אחר ושונה. ההקשר האחר וחיי היומיום הם הצנצנת בה נשמר המן,

כשם שהם מהווים את כריכות ספר הזיכרון. מצד אחד הכריכה תוחמת את הטכסט ואת

הזיכרון. מצד שני היא מחייה אותו ומציבה אותו בתוך ההקשר האקטואלי.

קריעת ים סוף והשירה כמו הניסים שגרמו לעץ

"להצמיח" מים במדבר אינם חלק מהוויית חיינו. המן אינו האוכל שאנו אוכלים

והמלחמה בעמלק אינה רלבנטית עוד לדורנו. כל מה שנשאר לנו היא המצווה לזכור.

הזיכרון אינו מחזיר את העבר ומציב אותו במקום ההווה. ההווה תוחם את העבר ושונה ממנו.

ההווה נותן הקשר, מעבד את העבר ומשמֵר דוגמית או טכסט קצר ממנו.

דר' מנחם קליין, חבר מערכת "שבת שלום",

מלמד במחלקה למדע המדינה באוניברסיטת בר-אילן.

קוראים מגיבים

ל"והיה העקוב למישור" (גיליון

ויגש)

דומני, כי הצגת יעקב אבינו כרמאי מקצועי מצביעה על תפיסה פשטנית

ושטחית של הנושא, שאינה משקפת את התפיסה המקראית באור היהדות.

העקרונות המנחים את תפיסת המקרא הם שניים:

א.      

האמת הנצחית של התורה.

ב.      

מעבר לסיפורים אישיים, סיפורי אבותינו משקפים מהלך היסטורי לאומי

רחב, כחלק ממהלך כולל של ההשגחה העליונה, ובאור זה יש לבחון אותם. כך למשל, יעקב

התגלגל לבית לבן, כדי להקים עם בנותיו את שנים עשר שבטי ישראל. דוגמה אחרת, מכירת

יוסף סללה את הדרך לגלות ולגאולת מצרים, ובעקבותיהם לשאר הגלויות. לאור שילוב

עקרונות אלו, יש לבחון את תולדות יעקב.

ארחיב בסוגיית האמת.

האמת האנושית, בניגוד לאמת האלוקית המוחלטת, המנחה את התורה, היא

מוגבלת מעצם טיבה, בהתאם למגבלות התפיסה האנושית. משום כך חלים עליה סייגים שונים,

ובמקרים מסויימים חז"ל התירו לשנות מן האמת. מקרים אלה הם:

א.     למען

השלום, כפי שה' אמר לאברהם, ששרה אמנו צחקה על זקנותה, ולא עליו, כאשר התבשרה על

לידת יצחק. גם, כדי לא לפגוע, מותר לומר על בגד שהוא יפה אף אם אין הדבר נכון.

ב.     למען

פיקוח נפש, כך למשל מותר שלא לומר לחולה סופני את האמת על מצבו, אם הדבר יפגע

בבריאותו.

ג.     

דיוק בזמן, כפי שמשה רבינו הצביע על העיתוי של מכת בכורות 'כחצי

הלילה', בעוד שה' ציין את הזמן המדוייק 'בחצי הלילה'.

ד.     

מידה כנגד מידה, כדברי הפסוק (תהילים י"ט, 26-27): "עם

חסיד תתחסד ועם עקש תתעקש". כך נהג יעקב כלפי לבן הרמאי, כשברח ממנו עם

משפחתו, לאחר שזה הונה אותו בשכרו ובנישואי לאה במקום רחל.

ה.     אחרון

אחרון: מלחמה בפגאניזם, בפולחן אלילי, או באידיאולוגיה שקרית ("דרך שקר הסר

ממני", תהילים קי"ט), כברירת מחדל כאשר האמצעים הכשרים הם בלתי יעילים –

דוגמת אברהם אבינו ורחל, שהשמידו את אלילי אביהם, אף במחיר של דבר שקר. בכך סללו

את הדרך לאמונה באל אחד, שהיא יסוד האמונה היהודית.

הוא הדין לנטילת הברכות על ידי יעקב, במקום עשיו, כדי להנחילן

לעם ישראל, בהתאם למהלך ההסטורי האלוקי. אילו חס ושלום עשיו היה מקבלן, היתה נגרמת

קטסטרופה לאומית ורוחנית לעם היהודי, תוך ערעור מהלך זה. בעוד שיצחק, שגדל בסביבה

טובה, הוּלך שולל על ידי עשיו, שהתחזה לשומר מצוות, הרי לאור הרקע המשפחתי השלילי

של רבקה ויעקב, הם למדו לעמוד על מהותו של עשיו הרשע ועל סכנתו הרוחנית, ועל

הברכות המיועדות ליעקב. יתכן, כי בהלבישה את בגדי עשיו ליעקב, ביקשה רבקה לרמוז

ליצחק, לא להסתכל בקנקן, אלא בתוכן הפנימי. ואומנם, יצחק למד להפנים את המסר,

ולאחר שזיהה מעבר לבגדים את בנו יעקב על פי נימוסיו, ובעיקר על פי קולו – הזכרת שם

ה', אמונה בהשגחה פרטית, וריח גן עדן שנדף ממנו – מסר לו במודע את הברכות.

יעקב זכאי היה לברכות גם כבכור, לאחר שעשיו מכר לו את הבכורה

במכירה מפורשת לאור יום. טענותיו של עשיו על רמאותו הכפולה של יעקב בענין גניבת

הבכורה והברכות הן אפוא משוללות יסוד. יתרה מזו, אף שרו של עשיו אישר ליעקב כי

קיבל אותן בדין, וכדי לנטרל את שמו מכל קונוטציה של מרמה, שינה אותו לישראל. (אגב,

שמו של יעקב נקרא על שם שאחז בעקב עשיו, לצאת ראשון מרחם אמו, כדי לזכות בבכורה

בפולחן המקדש, ולא על שם עקוב – מרמה).

המדרש על לאה בליל הכלולות אינו מציג, לדעתי, את יעקב כרמאי. רחל

רמזה לו, כי כשם שנטילת הברכות היתה מהלך חיוני מבחינה לאומית, אף נישואיה ליעקב

הם חלק ממהלך אלוקי להקים את שבטי ישראל, בהתאם לתפיסה המקראית (וכן בעניין מסירת

הסימנים של רחל ללאה בליל הכלולות).

                                                                                                                                        ציפי

לידר

פנחס

לייזר, עורך "שבת שלום", מעיר

אני מודה לגב' ציפי לידר על

תגובתה למאמרו של אביעד סטולמן.

תגובתה מציגה זווית שונה

ומתייחסת למישור ההשגחה האלוהית בסיפורי בראשית, בדומה גם לדברי יוסף אל אחיו

"ואתם חשבתם עלי רעה, אלהים חשבה לטובה…" (בראשית

נ, יט).

אך, האמת מורכבת מכמה רבדים; "שבעים

פנים לתורה", ובנוסף לניסיון להבין את המהלך האלוהי בסיפורי התורה, יש מקום

ללמוד גם ממעשי האבות שהם סימן לבנים, ובמובן זה, דיברה תורה בלשון בני אדם.

חז"ל ופרשני התורה

המסורתיים לא היססו ללמוד ממעשי האבות גם על דרך הביקורת.

המדרש המשווה את צעקתו של עשו,

כאשר גילה שאחיו רימה אותו, לזעקתו של מרדכי ממחיש עקרון זה (אסתר

רבה ח).

כמו-כן, לא היססו הרמב"ן

והרד"ק למתוח ביקורת על שרי אמנו כאשר עינתה את הגר.

הרמב"ן כותב: חטאה אמנו

בעינוי הזה, וגם אברהם בהניחו לעשות כן ושמע ה' אל עניה ונתן לה בן שיהא פרא אדם

לענות זרע אבהרם ושרה בכל מיני העינוי

והרד"ק, המאמץ פרשנות זו…

וכל זה הסיפור נכתב בתורה לקנות אדם ממנו המידות הטובות ולהרחיק הרעות.

המהלך של ההשגחה אינו פוטר את

האדם מאחריות מוסרית למעשיו. אבותינו היו גדולים וישרים, כפי שמכנה אותם

הנצי"ב בהקדמתו לספר בראשית, אותו הוא מכנה "ספר הישר". אך, כדי

שנוכל ללמוד ממעשיהם, מספרת לנו התורה גם על המקומות בהם כשלו.