נָחִיתָ בְחַסְדְּךָ עַם זוּ גָּאָלְתָּ נֵהַלְתָּ בְעָזְּךָ אֶל
נְוֵה קָדְשֶׁךָ.

שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן חִיל אָחַז יֹשְׁבֵי פְּלָשֶׁת.

אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם

אֵילֵי מוֹאָב יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד

נָמֹגוּ כֹּל יֹשְׁבֵי כְנָעַן.

כבוד עם ישראל
וכבוד שמים.

רבי יהודה בר' סימון פתח: (דברים ל"ב) 'ויאמר: אסתירה
פני מהם' – לבן מלך שיצא לשוק ומכה ואינו לוקה, מבזה ואינו מתבזה, והיה עולה אצל
אביו במרוצה, אמר לו אביו: מה את סבור, שבכבודך את מתכבד? אין את מתכבד אלא
בכבודי!

מה עשה אביו? הפליג דעתו ממנו, ולא היה בריה
משגחת עליו, כך בשעה שיצאו ישראל ממצרים נפלה אימתן על כל האומות, שנאמר (שמות ט"ו) 'שמעו עמים
ירגזון חיל אחז יושבי פלשת אז נבהלו אלופי אדום אילי מואב יאחזמו רעד נמוגו כל
יושבי כנען תפול עליהם אימתה ופחד' – כיון שבאו לידי עברות ומעשים רעים, אמר להם
הקב"ה: מה אתם סבורים, שבכבודכם אתם מתכבדים? אין אתם מתכבדים אלא בשביל
כבודי! מה עשה הקב"ה? הפליג דעתו מהם קימעא ובאו עמלקים ונזדווגו להם
לישראל, שנאמר (שמות י"ז) 'ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים/ ועוד באו
כנעניים ונזדווגו לישראל, שנאמר (במדבר כ"א) 'וישמע הכנעני'., אמר
הקב"ה: אין בכם אמנה של ממש, אין אתם מאמינין לדבריכם, הפכפכין אתם, שנאמר (דברים ל"ב) 'כי דור תהפכות
המה, בנים לא אמון בם' – "אמן" כתיב , בשעה שהנביאים מברכין אותן לא פתח
אחד מהם לומר 'אמן' עד שאמרו ירמיה שנאמר (ירמיה י"א) 'ואען ואמר אמן ה" –
באותה שעה אמר הקב"ה: הפכפכין אתם, טרחנין הם, סרבנין הם, לכלותן אי אפשר,
להחזירן למצרים אי אפשר, להחליפן באומה אחרת אי אפשר וכו'.

(רות רבה פתיחתות,
ד"ה ד רבי יהודה)

הלכה,
קבלה, לאומיות

דיוקנו
של ט"ו בשבט כמועד בלוח השנה

יואל רפל

"ריבונו
של עולם, כמה ימים, כמה שבועות, כמה פרשיות יש בתורה בין חנוכה לפורים, ובעל
הסידור הלז הסמיך פורים לחנוכה. אחר במקומי היה מתרעם שהניח את חמישה-עשר בשבט
שאוכלים בו פירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל. אני אינני מתרעם, שאני יודע שמאהבתו
שאוהב בעל הסידור את התינוקות, לא הזכיר חמישה-עשר בשבט, שאין התינוקות פטורים בו
מן החדר." (ש"י עגנון, סיפור נאה על סידור תפילתי, אלו ואלו, עמ' רלח)

נתקפח מקומו של ט"ו בשבט בסידור התפילה ולמעט "ברכת
האילנות", שאין מועד שחובה לאמרה ונמצאת בחלק מהסידורים שעל-פי נוסח עדות
המזרח, הרי שבמרבית הסידורים לא נמצא איזכור ל"ראש השנה לאילנות". הערתו
הקצרה של ש"י עגנון מפנה את תשומת הלב לשני מנהגים הנקשרים בט"ו בשבט:
"אוכלים בו פירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל"; "אין התינוקות פטורים בו
מן החדר". בכך נותן הסופר הדגול ביטוי לדיוקנו של החג כפי שנתעצב ונתקיים
בגולה, בימים שעם ישראל היה מנותק מארצו וממולדתו. בחנוכה אוכלים מאכלים ספוגי שמן
– סופגניות ולביבות;
בפורים אוכלים סמלים –
אוזני המן וקרעפלך; ובין לבין, בחג שביניהם חוזרים אל הטבע ואוכלים פירות האילן,
שייחודם –
שנתברכה בהם ארץ ישראל. בסיפור קצר (המצוי בידי בכתב-ידו של המחבר), כותב המשורר
והסופר יצחק שלו על "ט"ו בשבט של ילדות בירושלים". הימים, שנות
ה20- של המאה ה20-, ימי התחייה הציונית (לפני כשבעים וחמש שנים ויותר):
"סימניו הראשונים של ראש-השנה לאילנות הממשמש ובא, ניכרו כבר בסיפורים שהחל
מורנו לספר על אהבת ישראל לארצו, שלא נשתכחה בארצות הגולה. כאן הוציא המורה מכיסו
כמה חרובים יבשים ושאל: מכירים אתם פרי זה? וכשענינו בחיוב, הוסיף ושאל: האם מרבה
אמא לקנותו בשוק ולהביאו הביתה? – 'לא', ענינו, 'איננה מביאה אותו'. 'מדוע?',
'משום שקשה הוא לאכילה'. מישהו השמיע הערה שהחרובים נועדו למאכל עיזים ולא למאכל
בני אדם, ואילו מורנו נד בראשו ואמר: לא כך חשבו אבותינו בגולה. אין אתם יודעים עד
מה חיבבו את החרוב, וכל זאת משום שגדל הוא בארץ ישראל. חרוב מארץ ישראל היה יקר
בעיניהם וערב לחיכם יותר מכל התפוחים והדובדבנים שגדלו בניכר… והוא הדין בצימוקים, והוא הדין בדבלים ובתמרים
מיובשים. ובסופו של דבר היה המורה מחלק לנו כתיתים מן החרובים וכולנו נגסנו
וכרסמנו מהם בהנאה רבה ומצאנו בהם טעם מיוחד שלא מעלמא הדין…".

האמנם זה חגם של הילדים בגולה, הלומדים בחדר ואוכלים פירות יבשים,
מאלו שנשתבחה באם ארץ ישראל?

התפתחותו ההיסטורית של ט"ו בשבט מגלה שלושה מעגלים, שלושה רבדים
שבהם נכרכים תכני היום, שהוא בבחינת מועד זוטא. מקורו של החג – הלכתי, עיצובו – קבלי, גיבושו – לאומי.

במשנה, מסכת ראש השנה (א, א), נאמר:

"ארבעה ראשי שנים
הם: באחד בניסן –
ראש השנה למלכים ולרגלים, באחד באלול – ראש השנה למעשר בהמה, באחד בתשרי – ראש השנה לשנים
לשמיטין וליובלות, לנטיעה ולירקות, באחד בשבט – ראש השנה לאילן כדברי בית שמאי. בית הלל
אומרים בחמישה עשר בו."

מתוך המשנה עולה בבירור כי אין הכוונה לקבוע מועד של חג, אלא ציון
דרך, תאריך, בלוח השנה החקלאית. כמו למשל, אחד באלול, שאיננו יום חג אלא תאריך
גרידא עבור מעשר בהמה, שכן על-פי ההלכה אין מעשרין מן הבהמות שנולדו בשנה זו על
בהמות שנולדו בשנה אחרת.

במידה שווה נוכל לומר כי כוונת המשנה איננה שט"ו בשבט הוא יום
דין לאילנות בדומה לראש-השנה, שהוא יום הדין לבני אדם, שהרי במשנה הבאה (א, ב) נאמר:
"בארבעה פרקים העולם נידון. בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בראש השנה
כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון… ובחג (הסוכות) נידון על המים". מכאן
שיום הדין לפירות האילן הוא חג השבועות – עצרת, מועד תחילת הבשלת הפירות. נמצאנו למדים
שלושה תאריכים: א' בתשרי – ראש השנה לנטיעות. אין זה יום שבו נוטעים
עצים, כי אם תאריך שבו מתחילים למנות את שנות האילן. ט"ו בשבט – ראש השנה לאילנות,
וכדברי הרמב"ם (יד החזקה, זרעים, הלכות תרומות, ה', א'): "וט"ו בשבט
ראש השנה למעשרות האילן", כלומר לא יום דין אלא תאריך בלוח לגבי מעשרות. ה'
סיון – יום הדין לפירות האילן.

הויכוח במשנה בין בית שמאי ובית הלל מעורר שאלה ראשונית: מנין נובעת
המסורת של ט"ו
בשבט
כראש השנה לאילן? השאלה מקבלת משמעות יתר לאור הקושיה המתעוררת בתלמוד (מסכת ראש
השנה יד, ע"א) "ראש השנה לאילן מאי טעמו?" כלומר בימי התלמוד לא
היה ידוע מהו טעמו של יום מיוחד זה בלוח השנה.

בתערוכה שהוצגה לפני שנים מספר במוזיאון ארצות המקרא בירושלים ניתנה
תשובה, ולו חלקית, לשאלת מקור המועד של החג. בתערוכה "חגיגות חודש שבט בתקופת
האבות" (ראה הקטלוג, עמ' 17) מודגש כי חמישה עשר בשבט – שבטו היה "תאריך
רב חשיבות שכן היה זה הלילה של הירח המלא… החמישה עשר בשבטו היה התאריך שנפלה בו
ההחלטה בדבר עיבורה של השנה". אם נמשיך את לוח השנה הקדום של בבל נמצא
שאף שם חגגו ארבעה ראשי שנים לפי ארבע תקופות השנה (בדומה למשנה במסכת ראש השנה)
אלא ששם החגים נקבעו על פי המפנה שחל בשמש בין תקופה לתקופה.

ט"ו
בשבט
נקבע לראש השנה לאילן כתשובת הירושלמי (ראש השנה, א' הלכה ב) שבו מתחיל האילן לשתות
ממי השנה החדשה או כתשובת הבבלי (יד,ע"א) "הואיל ויצאו רוב
גשמי השנה". רב האי גאון (נפטר בבבל 1038) מאמץ השקפה זו הנקשרת
לעונת הגשמים ועליית מפלס מי התהום והמקובלת עליו על יסוד אגדה ערבית וקובע
(תשובות הגאונים לא.א. הרכבי, סימן רמג, עמ' 121-118) "ודברים נראים הם
כי בזמן הזה הוא שקוראים אותו בלשון ישמעאל אלג'מרה אל ת'אניה (הגחלת השניה) ובו
מחלחלין עצי אילנות ומתחילים לשתות ולחיות ואומרים (הישמעלים) ג'רי אלמא פי אלעוד,
והוא קרוב לטו' בשבט של תקופה, ובדין הוא שיהא ראש השנה לאילן."

גיבוש המסורות העממיות והמנהגים השונים סביב ט"ו בשבט היה דווקא בימים
שהעם גלה מארצו. ביטוי לאווירת היום נתן המשורר הארצישראלי (מאה 10) ר' יהודה הלוי
בן רבי הלל בפיוט "קרובת יח לראש השנה לאילנות" –
תפילת עמידה מפויטת (מתוך: מ. זולאי, לקט שירים ופיוטים, עמ' יד-כ) "בהילו נרו
יאיר לנחויים / ברוש בהיק יזהיר לפדויים / ברך בגשמי תחיה לארץ החיים / כי מוצאי
מצא חיים (משלי ח, לה) / בו מחייה/ (בית אחד מתוך שמונה עשר).

ניתוק העם מארצו והגעגועים לארץ המולדת הצמיחו את המנהג לאכול מפירות
הארץ בט"ו בשבט. ואם אין פירות טריים, באמצע החורף האירופי, נאכל מהיבשים
שמקורם בארץ-ישראל. בסיפור "מסעות בנימין השלישי" מספר מנדלי
מוכר ספרים: "חרוב שנטל לברכה בחמישה-עשר בשבט, זהו אצלם המשובח בפירות הארץ
שאין יוצא בו. כיוון שרואים אותו – זֵכר ארץ ישראל לפניהם בא. מסתכלים ומסתכלים
בו ונאנחים, עיניהם בו ואומרים: הו, ותוליכנו, אב הרחמן קוממיות – קוממיות בכל דקדוקיה
וכוונותיה לארצנו… וארץ ישראל נצנצה במחזה לנגד פניהם… הנה עוברים את הירדן!
הנה מערת המכפלה! הנה קבר רחל אמנו! הנה עולים על הר הזיתים אוכלים חרובים ותמרים
עד בלי די, ונותנים לתוך הכלים מלוא חופניים מעפר הארץ! הוי, הוי! היו נאנחים
ועיניהם מקור דמעה".

הרובד הקבלי של ט"ו בשבט נוסף במאה השש-עשרה בעקבות
עליית המקובלים, יוצאי ספרד ופורטוגל, לארץ-ישראל. מרכז המקובלים היה בעיר צפת
שדמתה, כתיאורו של רבי יוסף קארו (אבקת רוכל סימן א') ל"כרם ה'
צבאות". האר"י (ר' יצחק לוריא אשכנזי) וגוריו התקינו "יום
אכילת פירות" סמל להשתתפות האדם בשמחת האילנות. "תיקון ט"ו
בשבט" נבע מן הצורך להעניק לחג בארץ ישראל משמעות מחודשת או נוספת, שתהא שונה
מזו שהיתה מבוססת על "זכרון וכיסופים לארץ ישראל" ונתגבשה בגולה.
ה"תיקון" שהיה לימים ל"סֵדר" היכה שורשים בעדות הספרדים
בארצות אגן הים-התיכון ומהן פשט לארצות אשכנז.

הספר "חמדת ימים" (שלא נודע שם מחברו) עשה פירסום רב
לתיקון זה ונתן לו מתכונת הדומה ל"סדר ליל פסח". לימים הוצא הקטע על ט"ו
בשבט מתוך הספר ונדפס בקונטרס מיוחד הנקרא "פרי עץ הדר". בעותק המצוי
בידי ואשר הודפס בליוורנו, איטליה, לפני כ-130 שנה נאמר בכותרת "ספר פרי עץ
הדר והוא סדר ט"ו בשבט". מסתבר שהמנהג וכותרתו מסורים מדור לדור ולא
נתגבשו בזמננו אלא נתחדשו.

ה"תיקון – סדר" שהנהיגו המקובלים היה מבוסס על
לימוד משותף וקריאה במקורות היסטוריים שונים בשילוב אכילת פירות ושתיית יין. על-פי
התיאור התאספו המקובלים בבית המדרש סביב שולחנות מכוסים במפות לבנות ומקושטים בצמחים
ריחניים. על השולחנות הוצבו כדי יין – יין לבן ויין אדום; הלבן –
המסמל את התנומה והשלכת המתחילות בט"ו באב, האדום – מסמל את התעוררות הטבע, הפריחה והצמיחה.

לאחר קריאה של קטעים שונים – תנ"ך, תורה שבע"פ וקטעי 'זוהר' שעניינם
הארץ –
פירותיה, יופייה, תנובתה וצמחייתה נאמרה תפילה מיוחדת ואחר-כך שתו יין לבן. מכאן
המשיכו באכילת פירות שונים כשבין לבין שותים יין שהלך והאדים מכוס לכוס עד שבכוס
הרביעית היה צבעו אדום מוחלט.

שכלול ל'תיקון' עשה ר' חיים ויטאל שבספרו 'עץ חיים' חילק את פירות
הארץ לקבוצות על פי שלשה עולמות. באכילת שלושים מיני פירות עולים במדרגות העולמות
השונים. העולם הראשון – עולם העשיה –
הוא עשרה פירות נקלפים – תוכם נאכל וקליפתם מושלכת (שקדים, אגוזים,
תפוזים); העולם השני –עולם היצירה – הוא של עשרה פירות שחיצוניותם נאכלת ותוכם נזרק (שזיף, אפרסק,
משמש וכו'); העולם השלישי – הגבוה שבעולומות הוא עולם הבריאה המתאפיין בפירות שנאכלים בשלמותם
(תות שדה, תאנה). בשתית היין בארבע כוסות, מלבן מוחלט, לאדום מוחלט בשילוב אכילת
הפירות ניתן ביטוי למעבר בעונות השנה ולעליה בעולמות השונים.

בשנים
האחרונות התחדש המנהג ואף הוכנו הגדות בנות זמננו שיסודן בעבר ותוכנן עכשווי.

מפנה
משמעותי בחג ותוכנו התרחש בימי התחייה הלאומית בעת שנוסף הרובד הלאומי. עולי
"העלייה הראשונה" שבאו לגאול את הארץ מצאו אותה שוממה וחשופה. האתגר של
"כיבוש השממה" הציב תביעה לנטיעת עצים מסוגים שונים: עצי פרי – למאכל, עצי סרק
– לנוי, לצל וליערות.

בט"ו
בשבט תרמ"ד 1884, יצאו ילדי המושבה יסוד-המעלה לטעת טו' מאות עצים. את הרעיון
לקבוע את ט"ו בשבט כחג הנטיעות העלה לראשונה הסופר וההיסטוריון זאב יעבץ
במכתב ששלח לאבי המושבות הברון רוטשילד. יעבץ שהיה מנהל בית ספר בזכרון-יעקב יצא
עם תלמידיו בט"ו בשבט תרנ"ב – 1892 לטעת עצים במושבה. שש עשרה שנים לאחר-מכן בשנת 1908 מיסדו
הסתדרות המורים בשיתוף הקרן הקיימת לישראל מנהג זה והעניקו לו מֵמד חינוכי-לאומי.
מנהג זה היה למסורת והתקבל בהתלהבות רבה והקק"ל שוקדת על קיומו אף היום, יותר
ממאה שנים לאחר היווסדה.

משמעות
עדכנית ניתנה לחג בשנותיה של המדינה. כנסת ישראל נפתחה בירושלים בט"ו בשבט
תש"ט 1949- ודברי הנשיא הפרופ' חיים ויצמן קשרו את היום ואת המאורע "אנו
תקווה ותפילה כי קבוץ הגלויות… אשר יכו פה שורש ויטו שכם עם כולנו לבנין מדינת
ישראל ולהפרחת שממותיה".

החג
הלאומי קיבל משמעות נוספת כשהועמד במרכז "שבוע שמירת הטבע" שנועד לתת
ביטוי למאמץ שראוי כי יגבר, לשמירת טבע הארץ ושיפור איכות הסביבה. ט"ו בשבט,
ראש השנה לאילן היה ליום הגנת האילן מפני האדם. בכך אנו שבים למשמעות
הנכונה "כי האדם עץ השדה".

יואל רפל, מחבר
הגדת סדר ליל ט"וב בשבט, הוא חוקר יהדות וארץ ישראל. ספרו האחרון:
"מורשת – עם ואץ".