"וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ"

(בראשית א', כ"ח)

בראשית / אהוד מנור

בראשית היו שמיים
בראשית היה הים כחול
בראשית היו לי יום ולילה
שעות הרבה כמו חול (כחול)
בראשית הייתה הארץ
דשא עשב רך כשי לה
בראשית
גן בעדן גן בלי שער
משמיים גשם טוב ניתך
אלוהים היה רחום עם שחר
ולמשמרת נתן הוא לי אותך

בראשית הייתה לי שמש

בראשית זימרו לי ציפורים

בראשית הבשיל הפרי עד ערב

תותים וגרגרים

היה לי ערב

הרוחות זימרו שיר ערש

בראשית

גן בעדן, גן בלי שער

משמים גשם טוב ניתך

ואלוהים היה רחום עם שחר ולמשמרת נתן הוא לי אותך

תיקון עולם ומעשה בראשית

מוטי קפלן

א. אלהים מסתכל בתורה ובורא את העולם

בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. רבים ממפרשי התורה תוהים מול סיפור מעשה בראשית. סיפור קוסמי-היסטורי, אך האם יש בו משמעות דתית-אמונית? ידוע לכל רש"י ראשון על התורה הפותח בשאלה: "לא היה צריך להתחיל את התורה מהחודש הזה לכם שהיא מצווה ראשונה, ולמה פתח בבראשית"? הרבה תשובות ניתנו בדבר. נעיין במדרש המספר כי הקב"ה ברא את העולם מתוך הסתכלות ועיון בתורה:

"הַתּוֹרָה אוֹמֶרֶת אֲנִי הָיִיתִי כְּלִי אֻמְנוּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם בּוֹנֶה פָּלָטִין, אֵינוֹ בּוֹנֶה אוֹתָהּ מִדַּעַת עַצְמוֹ אֶלָּא מִדַּעַת אֻמָּן, וְהָאֻמָּן אֵינוֹ בּוֹנֶה אוֹתָהּ מִדַּעַת עַצְמוֹ אֶלָּא דִּפְתְּרָאוֹת וּפִנְקְסָאוֹת (מחברות ופנקסים) יֵשׁ לוֹ, לָדַעַת הֵיאַךְ הוּא עוֹשֶׂה חֲדָרִים, הֵיאַךְ הוּא עוֹשֶׂה פִּשְׁפְּשִׁין. כָּךְ הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַבִּיט בַּתּוֹרָה וּבוֹרֵא אֶת הָעוֹלָם" (בראשית רבה א)

ובכן, אלהים, הוא בבחינת אמן, אדריכל, המביט בתורה, שאינה אלא "תכנית", הרשומה וחקוקה על גבי  מחברות, מעיין בה, ומתוך השראתה, לימודה וכוחה הוא בורא את העולם. וכאן תמיהה, הכיצד אלהים, הכל-יכול, זקוק לתכנית, למדריך פעולה, לספר הדרכה, כדי לברוא את העולם? התשובה ברורה, לא הלכות אדריכלות בא המדרש ללמדנו, אלא על עוצם חשיבותה של התורה, וכפי שהקב"ה הסתכל בתורה וברא את העולם, כך אנו ברואיו, מוטל עלינו להעמיק וללמוד בתורה, להתבונן בה, ובדרך זו "נברא מחדש" ונקיים את העולם. ותנאי הוא:

"התנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר: אם ישראל מקבלין את תורתי מוטב ואם לאו אני אחזיר אתכם לתוהו ובוהו". (עבודה זרה ג)

רבא מעלה את האדם לדרגת שותף לאלהים במעשה הבריאה: "אפילו יחיד המתפלל בערב שבת … מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית" (שבת קיט ב).

הזוהר עולה מדרגה נוספת: אדם הלומד בתורה ומשתדל בה, מקיים את העולם. בדיוק כפי שהקב"ה הסתכל בתורה וברא את העולם, אף אדם מסתכל בתורה וממנה ומכוחה הוא מקיים את העולם.

"כל מאן דאסתכל בה באורייתא ואשתדל בה, כביכול הוא מקיים כל עלמא, קודשא בריך הוא אסתכל באורייתא וברא עלמא, בר-נש מסתכל בה באורייתא ומקיים עלמא" (זהר ח"ב · קסא) 

אלהים מאציל מכוחו – "בצלם אלהים ברא את האדם" ורותם את האדם להמשיך במלאכתו – מלאכת הבריאה.

ב. האם אלהים כילה את מלאכתו?

כאן עולה תמיהה, והרי אלהים סיים את הבריאה, "וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה" ומעשה הבריאה לכאורה תם, מה נותר לאדם לעשות?

מדרשי בראשית מלמדים אותנו כי אלוהים לא סיים את מלאכתו, אלא השאיר קצוות פתוחים. מכאן ואילך עוברת העשייה מידיו לידי האדם. נשוב לעיין בפסוקי "סיומה" של הבריאה:

"… וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה; וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה,  וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת"

רש"י תוהה: לאורך הפסוקים נאמר "עָשָׂה" בזמן עבר, ולסיום נכתב "לַעֲשׂוֹת", לשון עתיד. מה נותר לעשות? והרי העולם כבר עשוי?

מסביר רש"י: "עשה אין כתיב כאן, אלא לומר שהכל צריך תיקון". לא כתוב עָשָׂה, אלא לַעֲשׂוֹת. כלומר, אני אלהים סיימתי, אך מלאכתי לא נשלמה. עכשו תורכם. המשך המלאכה, העשייה, קיום העולם, תיקון העולם, מוטל מכאן ואילך על האדם. המקור לרש"י נמצא במדרש:

"פִּילוֹסוֹפוֹס אֶחָד שָׁאַל אֶת רַבִּי הוֹשַׁעְיָה, אָמַר לוֹ אִם חֲבִיבָה הִיא הַמִּילָה, מִפְּנֵי מָה לֹא נִתְּנָה לְאָדָם הָרִאשׁוֹן, אָמַר לוֹ ….. כָּל מַה שֶּׁנִּבְרָא בְּשֵׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית צְרִיכִין עֲשִׂיָה, כְּגוֹן הַחַרְדָּל צָרִיךְ לְמִתּוּק. הַתּוּרְמוּסִים צָרִיךְ לְמִתּוּק. הַחִטִּין צְרִיכִין לְהִטָּחֵן. אֲפִלּוּ אָדָם צָרִיךְ תִּקּוּן…" (בראשית רבה יא )

רש"י: "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב, אף על פי כן צריך תיקון". אלהים הותיר את הבריאה חסרה, כך שהאדם ימשיך את פעלו של אלהים ויפעל לתיקון עולם. הבריאה היא עניין אינסופי ולעולם לא תיתם המלאכה.

אבל מה משמעותו של אותו תיקון?

ג. מטרות התורה – תיקון הנפש ותיקון הגוף

הרמב"ם^[1] כדרכו מציב מסגרת רציונאלית לחובת תיקון העולם: (מורה נבוכים חלק ג' פרק כ"ז)

"כוונת כלל התורה שני דברים, והם תיקון הנפש ותיקון הגוף

תיקון הגוף – השלמות הראשונה –  בתקינות מצבי עסקי בני האדם זה עם זה:

סילוק העושק, שלא יהא כל אחד רשאי לעשות כחפצו ועד היכן שתגיע יכלתו, אלא יעשה כל אחד במדות טובות נעלות, מה שהוא תועלת הכלל…

שיהא בריא… וימצא מזונותיו ומגורים ומרחץ… וזה לא יתכן לאדם בודד… כי אם על ידי ההתקבצות המדינית … כי האדם מדיני (חברתי) בטבעו… וכדי שיהיו ענייני המדינה תקינים.

תיקון הנפש – השלמות האחרונה – כדי שיושגו להמון השקפות נכונות……שיהא לו דעה בפועל… אין בה מעשים… אלא היא השקפות ודעות בלבד שכבר הוביל אליהן העיון והמחקר….  תכלית תורת האמת, היא השגת שתי השלמויות הללו."

הרמב"ם מציב את כוונות (מטרות) התורה על שני מישורים. הראשון – עולם הגשמיות, הדאגה לקיומו של העולם, הסדרת היחסים בין בני האדם, ואחריות לתקינותם ובריאותם של מעשי בראשית – פרי הבריאה האלהית.

השני – תיקון הנפש, רוחני, נשגב, במישור ההשקפות והדעות, ראשון בחשיבותו אך שני בסדר הדברים.

תיקון הגוף, קרי העולם הגשמי, הוא תנאי להשגת המטרה השנייה הנשגבה – תיקון הנפש. אלא שלא ניתן להשיג כלל וכלל אותה מטרה רוחנית עליונה – תיקון הנפש, ללא תיקון הגוף – שהוא קיומו הפיסי והחברתי של האדם, וקיימותו החומרית של העולם עצמו. "השלמות האחרונה העילאית אי אפשר להגיע אליה אלא אחר הגיע השלמות הראשונה".אי אפשר להגיע לתיקון הנפש ללא תיקון הגוף.

 שם טוב, (ממפרשי מו"נ המאה ה13) מבאר: "האדם מורכב מחומר וצורה שהוא הגוף והנפש. ובאה התורה לתקן אלו שני העניינים – הגוף והנפש, ותקון הגוף יקרא חכמה מעשית ותקון הנפש יקרא חכמה עיונית. והתורה מאריכה בפרטי המצוות הקשורות בתיקון הגוף הנדרשות לקיום החברה (תיקון החומר, החכמה המעשית)… ועינינו רואות הרבה מדינות שלא התעלו להשגת המעלות הרוחניות, אך הן מתוקנות ונוהגות באחריות וביושר – מקיימות את תיקון הגוף". הוא מביא כדוגמא להכרח בתיקון הגוף את  "ירושלים עיר הקודש אשר חרבה, אף שהיו להם אמונות אמיתיות – רוחניות –  כיוון שנאבד בה שלמות הגוף – הנהגות רעות, קלקול מידות, והתגרות חסרת פשר וסיכוי באומות העולם".

ד. דרכי התיקון

נחזור למדרש, שמטיל על האדם לתקן את העולם לתקן גם את עצמו. לתיקון כמה פנים:

לא לקלקל, זו כבר מחצית תיקון. אל תקלקל ואז לא יידרש תיקון. בבחינת "תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת אין מי שיתקן אחריך" (קהלת רבה ז' יג). הביטוי ההלכתי הפורמאלי לכך הוא מצוות לא תעשה – "בל תשחית". וכדברי ספר החינוך: "שלא לעשות שום הפסד, כגון לשרוף או לקרוע בגד או לשבר כלי לבטלה… ובכל כיוצא בם השחתה". (מצוה תקכט).

לתקן מה שהתקלקל – בעולם האמוני – תשובה. בעולם המעשה – תיקון מעוות.

לתכֵּן, דבר חדש, לברוא עולם חדש. בבחינת "אי אפשר לבית המדרש בלא חידוש". ובעולם המעשה  – "לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ…"

שימו לב – לתקן את המקולקל, ולתכֵּן (לתכנן…) עולם חדש, שניהם משורש אחד באים, ושניהם כלולים ב"תיקון הגוף". עַל כֵּן נְקַוֶּה-לָּךְ ה' אֱלֹהֵינוּ, לִרְאוֹת מְהֵרָה בְּתִפְאֶרֶת עֻזָּךְ… לְתַקֵּן עוֹלָם בְּמַלְכוּת שַׁדַּי. ובסידור התימנים (סדר התפילות של הרמב"ם) לְתַכֵּן עוֹלָם בְּמַלְכוּת שַׁדַּי.  וכן במוסף לשבת: תִּכַּנְתָּ שַׁבָּת רָצִיתָ קָרְבְּנוֹתֶיה, ובחילופי נוסח תִּקַּנְתָּ שַׁבָּת, וכן "אָנֹכִי תִכַּנְתִּי עַמּוּדֶיהָ סֶּלָה" ועוד.

ה. תיקון הגוף – כחובה דתית

האסונות המתרגשים על האנושות – סיבותיהם נעוצות במעשה ידי אדם – פליטות גזי חממה הרסניים, צריכה אינסופית, דילדול כדור הארץ, והכל עקב תאוות בצע. בני אדם חמדנים  שאדישים לגורל האנושות הם המניעים את התהליך. מעטים נוטלים הרבה מן משאבי הטבע, קרקע, מים, אויר נקי, ומדירים את הציבור הרחב. בתואנות שונות ומשונות הם מתעלמים מכל עובדה והוכחה וממשיכים בשלהם ללא מגבלות. למה? כי הם יכולים. למה? כי הם אנוכיים. דאגתם נתונה לעצמם בלבד וצרת-הכלל אינה מעניינם. בשתי נקודות אלה נוגע הרמב"ם ולכך בדיוק כוונו דבריו על תיקון הגוף: "שלא יהא כל אחד רשאי לעשות כחפצו ועד היכן שתגיע יכלתו, אלא יעשה כל אחד בהתנהגות במדות הטובות הנעלות, מה שהוא תועלת הכלל".

האם היהדות האמונית עוסקת בקיום כוונת התורה הראשונה, תיקון הגוף? האם נשמע קולה כנגד העושים כחפצם ומתעלמים מצרכי הכלל? כנגד פעולות המשחיתות ומכלות את משאבי כדור-הארץ, כנגד מחרחרי מלחמות השואפים נקמה, כבוד והרס. אלו גם אלו מחריבים את העולם. האין בכך שיבוש של המטרה הראשונה – תיקון הגוף, שבלעדיה לא ייכון "תיקון הנפש". נדמה כי הותרנו את זירת הדאגה להמשך קיומם של מעשי האלהים, מעשה בראשית לאומות העולם: "וּכְמִשְׁפְּטֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיכֶם לֹא עֲשִׂיתֶם- כמתוקנין שבהם לא עשיתם"… (יחזקאל ה' סנהדרין לט). משפטי הגויים המתוקנים בוודאי שהם תיקון הגוף.

הדאגה לכלל, לשלומה וקיימותה של החברה האנושית, זוהי אחת משתי כוונות, מטרות התורה. אזהרת הגמרא מקבלת היום משמעות חדשה: "התנה הקב"ה עם מעשה בראשית: אם ישראל מקבלין את תורתי מוטב ואם לאו אני אחזיר אתכם לתוהו ובוהו". עד כה התפרשו הדברים בעולמות העילאיים. היום נכיר במשמעות אחרת: אם ישראל מקבלין את הכוונה הראשונה – הגשמית  – דאגה ואחריות לאדם, לחברה ולעולם, מוטב, "ואם לאו – וישראל אדישים ואף תורמים להרס האדם, החברה והעולם – אני אחזיר אתכם לתוהו ובוהו". להוותינו האזהרה האלהית עתיקת-הימים הולכת ומתממשת מול עינינו.

אחרית דבר

פרשת בראשית פורשת בפנינו את יפי-הבריאה, מלאכת אלהים, ומשמעותה האמונית להורותינו כי נמסרה האחריות לקיום הבריאה ביד האדם. מכאן תלויים הדברים בנו. האחריות מוטלת עלינו ואין "מי שיתקן אחרינו". מי ייתן ונשכיל לתקן ולקיים את העולם. ומכאן והלאה, בעולם מתוקן יושג גם תיקון הנפש – השלמות העליונה.

מוטי קפלן, הפקולטה לארכיטקטורה ותכנון ערים – הטכניון

חייב אדם ליצור את עצמו

היהדות אומרת כי האדם עומד בפרשת דרכים ותוהה על כיוון צעדיו, לפניו אלטרנטיבה נוראה: צלם אלוקים – או חית רף. תפארת האצילות – או מפלצת היקום, בחיר היצורים – ו יצור מושחת. דמותו של איש האלוקים – או דיוקן ה"אדם העליון" של ניטשה, ועל האדם להכריע ולהחליט.

'אחור וקדם צרתני' (תהילים קלט, ה) – אמר ישמעאל בר תנחום: אחור לכל המעשים וקדם לכל העונשין. אם זוכה – אמרין ליה [אומרים אנו לו] אתה קדמת למעשה בראשית, שנאמר: 'ורוח אלהים מרחפת' (בראשית א.ב) ואם לאו – יתוש קדמך, שלשול קדמך (בראשית רבה ח.א)

כאן מתגלמות כל תעודת היצירה וחובת ההשתתפות בחידוש מעשי בראשית. האדם חייב ליצור את עצמו. את האידאה הזו הביאה היהדות לעולם.

(הרב י"ד סולובייצ'יק מתוך 'תלפיות' תש"ד)

שיפוטיות

קוראים רבים לא שמים לב לכך ש"עץ הדעת" הוא אך קיצור של שמו האמיתי של העץ: עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע. זהו עץ שגורם לנו להסתכל על העולם במונחים של טוב ורע, של נכון ושגוי, של הצלחה וכישלון, של בסדר ולא-בסדר. האכילה מעץ הדעת הכניסה את התודעה האנושית למצב של שיפוטיות. ומהרגע שהתחלנו לחלק את העולם ל"טוב ורע", נולד גם הרע.

(כוכבה (כוכי) כהן בספרה 'גם אני חולמת כמו יוסף', בהוצאת ספרי ניב)

[1] המובאות לאורך המאמר ממורה נבוכים, נלקטו ממתרגמים שונים וכלל המובאות עובדו לעברית בת-ימינו. המבקשים להעמיק ולדייק בדברים אנא עיינו במקורות.