"וַיִּקְרָא ה' אֱלֹקים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה."

(בראשית ג' ט')

דברי תודה לפנחס לייזר עורך הדף

בשם כל הקוראים והכותבים

דביר ורשבסקי

רבע מאה היא תקופה מכובדת לכל הדעות. ברבע המאה האחרונה קרו כל כך הרבה דברים, עד שנדמה כאילו דחסו לתוכה כמה וכמה דורות. אבל דבר אחד לא השתנה בכל התקופה ההפכפכה הזו, על מלחמותיה וסגריה – עיתון שבת שלום המשיך להגיע לבתי כנסיות ובתי מדרשות מדי שבת בשבתו, ולהנכיח שיח יהודי מעמיק וקשוב, שכל כך חשוב בעת הזאת. מי שערך את עלון שבת שלום במשך כל התקופה הזו במסירות אין קץ, היה פנחס לייזר. השבוע, עם סיום תפקידו, ברצוננו להודות לו מקרב לב. תודה על החזון הגדול, ועל ההתמדה ביישומו שהניבה פירות נפלאים. תודה על יצירתו של שיח תורני מגוון ואיכותי, שרדיפת השלום ועשיית הצדק הם נר לרגליו.

לאורך דרכו כעורך, פנחס קיבל החלטות אמיצות ויוצאות דופן בעולם עלוני השבת, שבזכותן העלון שמר על עצמאות המחשבה ועל בהירות רעיונית, מבלי שיתערבו בהם שיקולים מסחריים או שיח מתלהם. ההחלטות הללו התבטאו לאורך כל השנים הן בתוכן והן בצורה, ששניהם יחד התאפיינו בסגנון צנוע, נעים ומעמיק.

לא כל אדם זוכה להרבות כבוד שמים, ולהזכיר לבני העולם שחביב אדם שנברא בצלם; פנחס זכה לכך, וזיכה את הרבים ברוב טוב טעם ודעת, ועל כך תודתנו נתונה לו. אנו מברכים בברכת הצלחה את אסתר אלכסנדר שלקחה על עצמה את מלאכת עריכת העלון, ובטוחים כי היא תוביל אותו בדרכים ישרות וטובות. יחד נמשיך להשמיע בבתי כנסיות ובבתי מדרשות את דברי תורתנו הקדושה שדרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום. 

שְׂגִּיאוּת האדם, שְׁגִּיאוּתוֹ או נְפוֹלוּתוֹ?

נדב שיפמן ברמן

מוקדש לפנחס לייזר, לכבוד פרישתו מתפקיד עורך שבת שלום, באיחולים לשנים רבות של בריאות טובה ותלמוד תורה, ובאיחולי הצלחה לעורכת הנכנסת, אסתר אלכסנדר.

מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ?

חודש אלול ועשרת ימי תשובה הם הזדמנות פז לחשבון נפש אישי וחברתי, ואפילו כלל אנושי. מה הועלנו השנה? מה פגמנו? במה השתפרנו ובמה הדרדרנו? ומהו מעמד האדם בעולם? "מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ וּבֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ", או אולי "וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱלֹהִים וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ"? (תהלים ח, ה-ו). האם יש לתת יותר משקל (כלשון האמירה המיוחסת לרבי מקוצק) לכיס עם הפתק 'אנכי עפר ואפר', או שמא לפתק 'בשבילי נברא העולם'? לוח השנה היהודי מקצה להרהורים אלה מקום מוגבל יחסית במעגל השנה, אך בחודשי אלול ותשרי יש להם מקום מרכזי.

בין ערך האדם לאפסותו בפרשת בראשית ובפרשנותה

פרשתנו, פרשת בראשית, מגוללת סיפורים רבי עוצמה לגבי שאלת ערך האדם: מחד, בריאת האדם – כל אדם, וכל חוה – בצלם אלהים (בראשית א, כז); מאידך, חטא גן העדן, האכילה מפרי עץ הדעת טוב ורע והגירוש מגן עדן (פרק ג). ערך האדם בא לידי ביטוי במדרש המקשר בין אותיות אד"ם לאותיות מא"ד:

כל רבנין אמ' [לה בשם ר' חנינה, ר' פינחס ר' חלקיה] בשם ר' סימון: הוא מאד הוא אדם, הִינוּן אוֹתִיּוֹת דְּדֵין הִינוּן אוֹתִיּוֹת דְּדֵין [אלו האותיות של זה הן האותיות של זה], ה"ה [הדא הוא דכתיב, זה הוא שכתוב, בראשית א, לא]: 'וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד', והנה טוב אָדָם' (בראשית רבה ט, יב).^[1]

מאידך, מובעת אכזבת האל מחטא גן העדן באותו מדרש תוך השוואה בין חטא גן העדן לבין חורבן ירושלים ובית המקדש בימי בית ראשון:

'וַיִּקְרָא ה' אֱלֹהִים אֶל הָאָדָם' [בראשית ג, ט], איך הוה לך, אתמול לדעתי ועכשו לדעתו שלנחש [של נחש], אתמול מסוף העולם ועד סופו ועכשיו בתוך עץ הגן. ר' אבהו בשם ר' יוסי בר' חנינה [דרש:] כת' "וְהֵמָּה כְּאָדָם עָבְרוּ בְּרִית' וגו' (הושע ו ז), 'המה כאדם' כאדם הראשון. מה אדם הראשון הכנסתיו לגן עדן וציויתיו ועבר על צִוּוּיִי, ודנתי אותו בשילוחים ובגירושין וקוננתי עליו איכה […] אף בניו הכנסתים לארץ ישראל […] ציויתים […] עברו על ציוויי […] דנתים בשילוחים […] בגירושין […] וקוננתי עליהם איכה 'איכה ישבה בדד' (איכה א א).^[2]

הגירוש והשילוּח משקפים את תחושת האכזבה של האל מיצורי האנוש אותם זה עתה ברא. למרות שהמדרש מבטא את עקרון 'מעשה אבות סימן לבנים', בכך שהוא מקשר בין האכזבה מחטא גן העדן לחטאי עם ישראל ברבות הימים, הוא בכל זאת מראה שהגירוש מגן העדן לא היה גחמני או שרירותי; קדם לו הליך מעין-משפטי, שבו זכו אדם וחוה ל'שימוע' ('ויקרא ה' אל האדם'), תוך התייחסות להנחיה הברורה שניתנה ('הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶנּוּ אָכָלְתָּ'?) ומתן אפשרות לאדם וחוה להשיב לאישום. וכפי שקורה לא פעם בבית המשפט, הנאשמים מגלגלים את האשמה מהם והלאה: "וַיֹּאמֶר הָאָדָם הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי… וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל" (בראשית ג, יב-יג). זוהי גם דוגמה מכוננת להאשמת נשים בשגיאותיהם של אחרים, שכן "אדם אומנם לא יזם את האכילה, אך גם לא דחה אותה".^[3]

שְׂגִּיאוּת האדם, שְׁגִּיאוּתו או נְפוֹלוּתוֹ?

בעוד בריאת האדם בצלם אלהים יוצרת רושם של ערך בסיסי המוקנה לאדם, או שְׂגִּיאוּת (בשי"ן שמאלית, מלשון שַׂגִּיא), הרי שחטא גן העדן מתאר את האדם כיצור אשר שְׁגִּיאוּת (בשי"ן ימנית; ובאנגלית: fallibilism^[4]) היא מאפיינו הבסיסי, קרי מוּעדותוֹ לטעות. משנה בבא-קמא מנסחת זאת יפה: "אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד בין ער בין ישן" (ב, י, ע"פ כתב יד פרמה). אין זה מקרה שבתוך רשימת בעלי החיים המועדים להזיק (שם, א, ד), מתעקש רבי אליעזר כי בניגוד לחיות טרף הולכות על ארבע ("הזאב והארי והדוב והנמר והפרדלס" [ברדלס]), ש"בזמן שהן [בני] תרבות אינן מועדים", הרי ש"הנחש מועד לעולם" (שם). כזכור, היה זה הנחש אשר שכנע או הסית את האשה לאכול מפרי עץ הדעת ('הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי', בראשית ג יג), ולפיכך סימל בעיני חז"ל ופרשנים מאוחרים יותר את 'יצר הרע' ואת 'יצר המין', ועל כך נכתבו פירושים רבים.

האם את שְׁגִּיאוּת האדם יש לדרוש לגנאי? מנקודת מבט פרגמטית, שְׁגִּיאוּת זו היא מבורכת, ונובעת החופש הבחירה המוקנה לאדם; כולנו 'מוּעדים לשמחה', אם תרצו.^[5] הנחש, אם כן, שילם מחיר לא מבוטל (ועבר לזחול על גחונו), אולם בשונה מפרשנותו של אוגוסטינוס לפיה 'החטא הקדמון' דבק בבני האדם כל עוד לא נגאלו, היהדות – וגם הנצרות האורתודוקסית המזרחית – אינן מקבלות את הדבקת הכתם הזה לכל אדם, או את הנחת ה'נְפוֹלוּת' (fallenness) האנושית הרב-דורית.

חשוב להעיר כאן על הבדל עקרוני בין תפיסה פתוחה, גם אם חשדנית קמעה לגבי האדם, לבין הנחה עקרונית וגורפת שמדובר ביצור קלוקל וחסר תוחלת; זהו ההבדל בין fallibilism לבין fallenness. ההתעקשות על האפשרות של האדם הרגיל לעשות טוב או להיות 'אדם טוב דיו' גם ללא התערבות חיצונית או מחוות חסד אלוהית פלאית (שהיא מעין 'מיקור חוץ'), מבוססת על מחאתו של התנ"ך עצמו ושל הנביאים כנגד גמול דורות ולטובת גמול אישי: "בַּיָּמִים הָהֵם לֹא יֹאמְרוּ עוֹד אָבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי בָנִים תִּקְהֶינָה. כִּי אִם אִישׁ בַּעֲוֺנוֹ יָמוּת כָּל הָאָדָם הָאֹכֵל הַבֹּסֶר תִּקְהֶינָה שִׁנָּיו". (ירמיה לא, כח-כט, ראו גם יחזקאל פרק יח). לאור עקרון האחריות הזה, מובנת מרכזיות רעיון הגמול בתנ"ך ובתיאולוגיה המקראית,^[6] שממנו נגזרת 'זכות המחאה' האנושית כלפי שמיא על עוול או תחושת עוול.

השְׁגִּיאוּת האנושית – גשר צר

השְׁגִּיאוּת נמצאת על גשר צר בין רעיון שְׂגִּיאוּת האדם לטענת נְפוֹלוּתוֹ. לרעיונות אלה יש השלכות חברתיות כבדות משקל: מן העבר של השְׂגִּיאוּת, נוטים רבים להאליהָ (deify) מנהיגים ולראותם כחסינים – מטעות (infallible),^[7] וישנם כמובן מנהיגים העושים בכך שימוש ציני, לעתים תוך ייחוס שְׁגִּיאוּת (או אף נְפוֹלוּת ושחיתות) למוסדות ולתקשורת המבקרים את מעשיהם. התורה עשתה כמיטב יכולתה בכדי למתן ולבקר את יצר ההאלהה וההַגְיוֹגְרַפְיָה הזה (למשל בהסתרת מקום קבורת משה). מן העבר השני, יֵצֶר האשמה האנושי מביא רבים לכדי תחושת נְפוֹלוּת ניהיליסטית. גם המנגנון הנפשי הזה, מצידו, הוא שימושי בעבור תרבויות, דתות וכתות המבוססות על מיקור חוץ אלוהי שבלעדיו אין לאדם קיום או עמידה כלשהם.

הגשר הצר של הנחת השְׁגִּיאוּת האנושית חיוני במיוחד בבואנו לבחון את נבחרי הציבור שאותם נרצה לבחור ולמנות. בצדק טוען פרופ' אביעד הכהן במאמרו 'קופה של שרצים: הדחת איש ציבור מכהונתו בשל התנהגות שאינה הולמת',^[8] כי המשפט העברי מזהיר מפני שפיכת דמו של אדם בשל שמועה גרידא. מאידך, מדגיש הכהן, על פי דברי הרמב"ם^[9] עולה "שאם החשד מבוסס, יש להדיח את איש הציבור מכהונתו".^[10] ומה נאמר על ראש ממשלה לשעבר שנגדו מתנהל משפט על כתבי אישום חמורים שהתשתית הראייתית שבבסיסם נבחנה בקפידה לאורך שנים בידי מערכת המשפט. לסיכום, אנו נותרים עם האתגר המורכב של השְׁגִּיאוּת האנושית, המוסרית והמוסדית: הניסיון לקדם את הטוב, בתוך הכרה בקיומם של תנאים, אילוצים ומגבלות, מבלי לפול לתהום הנְפוֹלוּת, ומבלי להשתכר מהיבריס השְׂגִּיאוּת.

* ד"ר נדב ש' ברמן הוא פוסט-דוקטורנט במחלקה למחשבת ישראל באוניברסיטת בן-גוריון בנגב ועמית מחקר בפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה. תודה רבה לד"ר נתנאל דגן על הערותיו המועילות.

איכה האדם ? איכה ישראל?

וַיִּקְרָא ה' אֱלֹהִים אֶל הָאָדָם (בראשית ג,ט), אֵיךְ הֲוֵית, אֶתְמוֹל לְדַעְתִּי, וְעַכְשָׁיו לְדַעְתּוֹ שֶׁל נָחָשׁ, אֶתְמוֹל מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ, וְעַכְשָׁיו בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן. אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ בְּשֵׁם רַבִּי חֲנִינָא, כְּתִיב (הושע ו,ז) וְהֵמָּה כְּאָדָם עָבְרוּ בְּרִית, הֵמָּה כְּאָדָם הָרִאשׁוֹן, מָה אָדָם הָרִאשׁוֹן הִכְנַסְתִּיו לְתוֹךְ גַּן עֵדֶן וְצִוִּיתִיו וְעָבַר עַל צִוּוּיִי, וְדַנְתִּי אוֹתוֹ בְּשִׁלּוּחִין וּבְגֵרוּשִׁין, וְקוֹנַנְתִּי עָלָיו אֵיכָה. הִכְנַסְתִּיו לְתוֹךְ גַּן עֵדֶן, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ב,טו)

וַיַּנִּיחֵהוּ בְגַן עֵדֶן. וְצִוִּיתִיו, שֶׁנֶּאֱמַר(בראשית ב,טז) וַיְצַו ה' אֱלֹהִים עַל הָאָדָם, וְעָבַר עַל הַצִּוּוּי, שֶׁנֶּאֱמַר (שם ג,יא) הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶנּוּ אָכָלְתָּ. וְדַנְתִּי אוֹתוֹ בְּשִׁלּוּחִין, שֶׁנֶּאֱמַר(שם ג,כג) וַיְשַׁלְּחֵהוּ ה' אֱלֹהִים מִגַּן עֵדֶן. וְדַנְתִּי אוֹתוֹ בְּגֵרוּשִׁין, דִּכְתִיב (שם ג,כד) וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם. קוֹנַנְתִּי עָלָיו אֵיכָה, שֶׁנֶּאֱמַר וַיִּקְרָא ה' אֱלֹהִים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶכָּה, אֵיכָה כְּתִיב. אַף בָּנָיו הִכְנַסְתִּים לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְצִוִּיתִים וְעָבְרוּ עַל הַצִּוּוּי, דַּנְתִּי אוֹתָם בְּשִׁלּוּחִין וּבְגֵרוּשִׁין וְקוֹנַנְתִּי עֲלֵיהֶם אֵיכָה. הִכְנַסְתִּים לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה ב,ז) וָאָבִיא אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ הַכַּרְמֶל. צִוִּיתִים, שֶׁנֶּאֱמַר(שמות כז,כ) וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. עָבְרוּ עַל צִוּוּיִי, שֶׁנֶּאֱמַר(דניאל ט,יא) וְכָל יִשְׂרָאֵל עָבְרוּ אֶת תּוֹרָתֶךָ. דַּנְתִּי אוֹתָם בְּשִׁלּוּחִין, שֶׁנֶּאֱמַר(ירמיה טו,א) שַׁלַּח מֵעַל פָּנַי וְיֵצֵאוּ. דַּנְתִּי אוֹתָם בְּגֵרוּשִׁין, שֶׁנֶּאֱמַר(הושע ט,טו) מִבֵּיתִי אֲגָרְשֵׁם, קוֹנַנְתִּי עֲלֵיהֶם אֵיכָה, שֶׁנֶּאֱמַר(איכה א,א) אֵיכָה יָשְׁבָה.

(בראשית רבה י"ט)

במידת הדין או במידת הרחמים?

אמר רשב"י תמהני היאך נחלקו אבות העולם בית שמאי ובית הלל על בריאת שמים וארץ אלא מחשבה בין ביום בין בלילה ומעשה עם דמדומי חמה. ה' אלהים משל למלך שהיו לו כוסות רקים אמר אם אני נותן לתוכו חמין הן נבקעין צונן מיד הם מקרישין מה עשה ערב חמין בצונן ועמדו. כך הקב"ה אומר אם אני בורא העולם במדת הדין היאך העולם יכול לעמוד במדת רחמים הויא חטיא סגיאין אלא הריני בורא אותו במדת הדין ובמדת הרחמים הלואי יעמוד ארץ ושמים.

(ילקוט שמעוני בראשית י"ט)

מי כאן המבוגר האחראי?

במדרש קהלת רבה, מוצגת כך אחריות האדם לטבע: "בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את אדם הראשון, נְטלו והחזירו על כל אילני גן עדן, ואמר לו: ראה מעשי! כמה נאים ומשובחים הם! וכל מה שבראתי – בשבילך בראתי! תן דעתך, שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת אין מי שיתקן אחריך". על פי המדרש הזה, אכן, הבריאה נועדה למען האדם, אך האדם אחראי לה, לקיומה ולעתידה. אם קלקלת, אין מי שיתקן אחריך, אומר הקב"ה לאדם, כלומר הוא מבהיר לו שהוא לא יחזור ויתערב. הוא את תפקידו סיים, ומרגע זה האחריות עוברת לאדם, אין מי שינקה אחריו.

חתן פרס ישראל חיים חפר, כתב מדרש אפוקליפטי על פרק א` ב"בראשית". בשיר "בראשית" מתאר חפר בתמציתיות מרשימה ובשפה נפלאה את סיפור בריאת העולם, עד בריאת האדם ביום השישי, בצלם אלוהים. וכאן הוא עובר לתאר, בתיאור נפלא, את קיצור תולדות הטכנולוגיה האנושית, מביות החיות ועד המצאת האטום. ולאחר שהוא מזכיר את האטום – "והארץ הייתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום". ההיבריס הטכנולוגי של האדם החריב את העולם והחזיר אותו לנקודת האפס. מה עשה אלוהים? שב וברא את העולם, "וביום השישי, הוא ראה כי מעשהו תם, ולא ברא את האדם. וירא אלוהים כי טוב".

בראשית / מילים: חיים חפר לחן: סשה ארגוב

בראשית ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ
והארץ הייתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום

וביום הראשון הבדיל אלוהים בין חושך לאור
ויהי אור
והבוקר בהיר זרח בעולם ואחריו בא הלילה
שחור
ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד

וביום השני הוא יצא את הרקיע
הרקיע הנפלא והכחול
הרקיע שפרץ מתוך המים והבקיע
ונפרש מעל גבוה ועגול

וביום השלישי הוא יצר את היבשת
את העמק את ההר ואת הים
ונטע הרבה עצים וגם שתל פרחים ודשא
שהפליאו את העין ביופיים
ויהי ערב ויהי בוקר יום שלישי

וביום הרביעי את השמש ברא וירח עלה בלילות
רבבות כוכבים כל כוכב הוא מזל סובבו
ועברו במסילות
ויהי ערב ויהי בוקר רביעי

וביום חמישי הוא יצר חיים במים
את הצדפים את הדגים התנינים
ובאותו היום פרחו בני הכנף אל השמים
הנשרים הסנוניות והיונים

וביום השישי הוא יצר חיות בחלד
את הפילים האיילות את הצבועים
ובאותו היום ממש הוא ברא אדם בצלם
הוא ברא אדם בצלם אלוהים
ויהי ערב ויהי בוקר יום שישי

והאדם אילף כל בהמה
והאדם חרש באדמה
והאדם המציא את הגלגל
והאדם השיט ספינות על גל
והאדם ריסן את הקיטור
והאדם טס מעלה כציפור
והאדם כבש כוכבי מרום
והאדם ברא את האטום

והארץ הייתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום

וביום הראשון הבדיל אלוהים בין חושך לאור
ויהי אור
והבוקר בהיר זרח בעולם ואחריו בא הלילה
שחור
ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד

וביום השני הוא יצר את הרקיע
הרקיע שפרץ מתוך המים והבקיע
וביום השלישי הוא יצר את היבשת
ונטע הרבה עצים וגם שתל פרחים ודשא
ויהי ערב ויהי בוקר יום שני, יום שלישי

ויברא את המאורות ברביעי

וביום חמישי הוא יצר חיים במים
ובאותו היום פרחו בני הכנף אל השמים
וביום השישי הוא ראה כי מעשהו תם
וישבות מכל מלאכתו ולא ברא את האדם
וירא אלוהים כי טוב

לחנו העוצמתי של סשה ארגוב, אף הוא חתן פרס ישראל, וביצוע המצמרר של "התרנגולים", הוסיפו משנה תוקף לעוצמת המילים. ניתן לראות את השיר כאנטי הומניסטי, אך מוטב לראות בו אזהרה, קריאת השכמה לאדם, להבין את אחריותו לקיום העולם. (מתוך הבלוג של אורי הייטנר)

[1] על פי מדרש בראשית רבא, מהדורת יהודה תיאודור וחנוך אלבק, ספרי ואהרמן, ירושלים תשכ"ה, עמ' 73.

[2] בראשית רבה, יט ט (שם, עמ' 179).

[3] רחל רייך, האישה אשר נתת עמדי: נשים כעילה לסכסוך ולמלחמה במקרא, תל-אביב תשס"ו, עמ' 18.

[4] על רעיון זה, שהוא מרכזי בפרגמטיזם וגם במסורת היהודית, הרחבתי במקומות אחרים.

[5] לתיאור מרתק של שד"ל כפליבליסט, הנכון לחזור בו אם טעה, ראו אפרים חמיאל, "הויית החכמה וגידולה": פרקי מחקר ופרשנות, ירושלים 2021, פרק שני (עמ' 42-84).

[6] ראו יהונתן יעקבס, מידה כנגד מידה בסיפור המקראי, אלון-שבות תשס"ו, עמ' 218.

[7] במקום אחר הצבעתי על העובדה המעניינת שפירס, 'מייסד הפרגמטיזם', ניסח את רעיון הפליבליזם בתחילת שנות השבעים של המאה הי"ט, זמן קצר אחרי שהותיקן הכריז על דוקטרינת ה'אל-טעות' האפיפיורית. את תפיסת אל-טעות המנהיג אנו מוצאים אחרי כן גם במשטרים אירופיים חילוניים דיקטטוריים.

[8] אביעד הכהן, פרשיות ומשפטים: משפט עברי בפרשת השבוע, תל-אביב 2011, עמ' 386-393.

[9] שו"ת הרמב"ם, מהדורת בלאו, סימן קע"ג, העוסק בחשד גניבה.

[10] שם, עמ' 391. מאמר זה פורסם במקור בפרשת שלח, תשס"ג/2003 (זמין בספרייה המקוונת באתר מט"ח), וגם אז עמדו ברקע הדברים אי אלו חשדות וחקירות לגבי שחיתויות שלטוניות.