וַיֹּאמֶר ה' אֶל

קַיִן: אֵי הֶבֶל אָחִיךָ?

וַיֹּאמֶר: לֹא

יָדַעְתִּי, הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי?!

וַיֹּאמֶר: מֶה

עָשִׂיתָ!? קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן

הָאֲדָמָה!

 (בראשית ד, ט-י)

השומר אחי

אנכי, הוא הולך למלאכתו ואני הולך למלאכתי, וכי שומר אני אותו בכל

מקום שילך עם צאנו?! אבל אדם לא כחש, כי יודע היה כי האל יודע כל דברי בני אדם,

ואע"פ שפתח לו בלשון מסופק ואמר לו 'איכה' ידע כי הכל

גלוי לפניו יתברך, והשאלה לא היתה אלא לפתיחת הדברים

ולא התחבא אלא מפני הבושה.

(רד"ק שם, שם)

נעשה כגונב דעת

העליונה. שחושב שאין הכל צפוי לפניו, דאם לא כן לא היה מכחיש.

 (מזרחי שם, שם)

ויאמר ה' אל

קין: אי הבל אחיך. פליאה גדולה על קין איך אמר "לא ידעתי". אם

טעה בזה לומר 'לא יראה יה ולא יבין במעשה התחתונים', אם כן, למה הקריב מנחה לה'?

ונראה לומר כי ודאי הבין קין ששאלו הקב"ה על הריגת אחיו והשיב 'לא ידעתי,

השומר אחי אנכי'. ר"ל: לא ידעתי שיש עון בדבר

ההריגה 'והשומר אחי' אינו לשון תמיהה, אלא מוסב על 'לא ידעתי', כי אמר 'לא ידעתי'

אם אני מחויב לשמור את ראש אחי שלא יֵהָרֵג על ידי,

ושמירה זו מלשון 'אך את נפשו שמור' (איוב ב, ו) כך טען קין כי לא

ידע אם הוא מחויב לשמור את ראש אחיו או לא. ואמר לו הקב"ה: איך לא ידעת והרי מצוה זו מן המושכלות?! וזה שאמר 'קול דמי אחיך צועקים אלי מן

האדמה', שהשכל מחייב לקיים מצוה זו אף אם לא נצטוית עליה, כי בבטלה איש את רעהו חיים בלעו. והאדמה תשאה שממה מאין יושב, (ישעיה ו, יא) וא"כ האדמה

תובעת עלבון הנהרג כי קיום האדמה תלוי בזה, כ"א יהיה היתר רצועה להרוג איש את

אחיו א"כ אי אפשר לאדמה שתתקיים, כי יהיה מציאותה לבטלה ותהיה חריבה מאין יושב, על כן "לא תוסיף האדמה תת כחה לך".

 (כלי יקר שם, שם)

הערת העורך:

סיומה של תורה לתחילתה ומפרסמים גיליון משולב.

משה, איש האלוהים

בנימין סגל

"וזאת הברכה אשר

ברך משה איש האלהים" – הביטוי "איש האלוהים"

מופיע כאן בפעם הראשונה ויחידה בתורה. רק כעת, לפני מותו, זוכה משה לתואר העילאי.

מזמור צ' בתהילים

"תפילה למשה איש האלוהים" מתרכז, אפוא, ברגע הזה, לקראת מותו של משה.

(הרגע משתקף גם בביטויים אחרים במזמור צ' המזכירים את סוף ספר דברים – "מעון"

שהוא הד ל"מעונה" ב"וזאת הברכה" והביטויים "בדור

ודור," "הנחם על עבדיך," "פעלך"

ו"כוננהו," שכולם מזכירים מלים מהפרשה הקודמת בספר דברים,

"האזינו.")

המזמור הזה הוא יחיד

במינו, תכונה שמתבטאת בצמצום האופק לדברי משה (שמדבר אך ורק בלשון רבים, עבור העם),

מצד אחד, ולמעשי השם מצד שני. כאן (לעומת כמעט כל יתר המזמורים) אין ביטויים

המקבילים למזמורים אחרים. בנוסף, "הסוגריים" (פתיחה וסגירה במלים,

שורשים או ביטויים זהים, שיטה נפוצה בספר תהילים) של המזמור בנויים על חמישה (!)

מונחים: שם השם, אלוהים, השרש ה-י-ה, לנו/עלינו, ומעון/נועם [עוד דוגמאות של סוגריים

בסירוס אותיות: מזמורים י"ט וכ"ו]. בנוי לתלפיות, המזמור אומר

"דרשני." דרך עיון בתחושותיו ובמחשבותיו של משה, המזמור מתאר את האדם,

בעל תמותה, העומד מול האל הנצחי ומתמודד עם משמעות הפער הזה. המתואר מהווה נושא

עיוני לכל הדורות.

נעיין במזמור לפי שלושת

חלקיו.

ואל עפר תשוב (פס' א-ו)

תְּפִלָּה לְמֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים

אַדֹנָי מָעוֹן אַתָּה הָיִיתָ לָּנוּ בְּדֹר וָדֹר. בְּטֶרֶם הָרִים יֻלָּדוּ

וַתְּחוֹלֵל אֶרֶץ וְתֵבֵל וּמֵעוֹלָם עַד עוֹלָם אַתָּה אֵל. תָּשֵׁב אֱנוֹשׁ עַד

דַּכָּא וַתֹּאמֶר שׁוּבוּ בְנֵי אָדָם. כִּי אֶלֶף שָׁנִים בְּעֵינֶיךָ כְּיוֹם

אֶתְמוֹל כִּי יַעֲבֹר וְאַשְׁמוּרָה בַלָּיְלָה. זְרַמְתָּם שֵׁנָה יִהְיוּ

בַּבֹּקֶר כֶּחָצִיר יַחֲלֹף. בַּבֹּקֶר יָצִיץ וְחָלָף

לָעֶרֶב יְמוֹלֵל וְיָבֵשׁ.

שקיעת ימיו של האדם משתקפת כבר מהתחלת המזמור, כשהפער

בין האנושי והאלוהי הוא תהומי, והמילים מבליטות את ההבדל. מהצד האלוהי, ההמחשה

" בְּטֶרֶם הָרִים יֻלָּדוּ " (מליצה שהייתה מקורית ומפתיעה אז) מדגישה,

דרך האנשת ההרים, שהכול (אפילו התופעה הגדולה והקבועה בעולם הטבע) חולף, אבל לפניו

ואחריו – הקב"ה. עבור הקב"ה אלף שנה הן "כאשמורה,"

ו"אשמורה" היא תקופת הזמן הקצרה ביותר בתנ"ך (מקבילה בערך

ל"שנייה" שלנו). גם התיאור של ימי האדם היה מקורי ומרשים אז – "זרמתם"

(גרמת להם – או לבני האדם או לשנים – לזרום, ולעבור הלאה). החי חולף. שנה (היחיד

של שנים) נהפכת לשינה.

הסיכום של המפגש בין האלוהי והאנושי מצמרר: "תשב

אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם." הרישא ("עד דכא") מתאר או (א)

מוות או (ב) סבל והשפלה. יכול להיות שגם הסיפא ("שובו") מצביע על מוות

(ה"אדם" הראשון "שב" אל האדמה), וגם אם יש מפרשים שמוציאים במלים

האלה קריאה לתשובה, ללא כל ספק המשורר התכוון לשניהם.

לסיכום, אין גבול לפער שיש בין האל לאדם. חייו של האדם

מובילים רק למוות. הפתיחה מהווה, אפוא, ביטוי אירוני ביותר: "משה, איש האלוהים."

וייחר

אפו (פס' ז-י"א)

כִּי כָלִינוּ בְאַפֶּךָ וּבַחֲמָתְךָ נִבְהָלְנוּ. שַׁתָּ

עֲוֹנֹתֵינוּ לְנֶגְדֶּךָ עֲלֻמֵנוּ

לִמְאוֹר פָּנֶיךָ. כִּי כָל יָמֵינוּ פָּנוּ בְעֶבְרָתֶךָ כִּלִּינוּ שָׁנֵינוּ

כְמוֹ הֶגֶה. יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה וְאִם בִּגְבוּרֹת

שְׁמוֹנִים שָׁנָה וְרָהְבָּם עָמָל וָאָוֶן כִּי גָז

חִישׁ וַנָּעֻפָה. מִי יוֹדֵעַ עֹז אַפֶּךָ וּכְיִרְאָתְךָ

עֶבְרָתֶךָ.

בחלק הראשון, העם כמעט מוסתר (חוץ מהמילה "לנו"

בפס' א), אבל כעת ההזדהות של משה עם העם פורצת שוב ושוב, ונושא הדיון הופך ל"אנחנו

ואתה." החלק הראשון התמקד בעיקר במבנה הקיום. החלק השני מתמקד ביחס של הקב"ה

אל האדם, יחס המיוצג באופן די שלילי.

המסגרת המילולית – המונח המופיע בפתיחת החלק ובסופו – היא

"אפך" – כעס במלֹא עוצמתו, המודגש גם בשימוש ב"עברתיך" (פעמיים)

ו"חמתך." כל הכעס הזה נובע מתשומת לבו של הקב"ה לחטאות האדם, והתוצאה:

עצב וסבל. כאן אין עוד מקום למליצות ולהשוואות כמו שהיו בחלק הראשון, והמרירות

מבעבעת מתוך המילים. סה"כ מדובר בשבעים עד שמונים שנה, ודרך משחק המלים

המזמור מצביע על התהליך האלוהי – "עונותינו" "ועלומינו"

נהפכים ל"עמל ואוון." איזה רוגז!

יש מקום לשאול איך המשורר העז להציג תיאור של אל מלא

כעס כזה (למרות שהשאלה לא הטרידה את פרשני ימי הביניים). יכול להיות שההסבר הנאות

ביותר נמצא בפסיכואנליזה המודרנית: השלכה (projection).

התהליך הזה (שפרויד הקדים לתארו) מאפשר לנו, בני האדם, להעביר תחושה שלילית פנימית

מעצמנו לגורם אחר. כאן מדובר במצב כזה. לא כל כך מקובל לכעוס על הקב"ה, ולכן

מעבירים את תחושת הכעס שלנו כלפיו לכעס שלו כלפינו, החוטאים. החלק השלישי ירחיב את

הדיבור בשתי הרמות: התיאור המילולי (הקב"ה כועס עלינו) וההרגשה התת-הכרתית (אנו כועסים עליו).

יש לציין שגם בחלק השני האזכורים (אורך החיים, אוון)

מתאימים לאיש שמתקרב ליום פטירתו, ולכן למשה רבנו, בסוף ספר דברים.

בין

תפילה לתביעה (פס' י"ב-י"ז)

לִמְנוֹת יָמֵינוּ כֵּן הוֹדַע וְנָבִיא לְבַב חָכְמָה.

שׁוּבָה ה' עַד מָתָי וְהִנָּחֵם עַל עֲבָדֶיךָ. שַׂבְּעֵנוּ בַבֹּקֶר חַסְדֶּךָ וּנְרַנְּנָה וְנִשְׂמְחָה בְּכָל יָמֵינוּ. שַׂמְּחֵנוּ

כִּימוֹת עִנִּיתָנוּ שְׁנוֹת רָאִינוּ רָעָה. יֵרָאֶה

אֶל עֲבָדֶיךָ פָעֳלֶךָ וַהֲדָרְךָ עַל בְּנֵיהֶם. וִיהִי

נֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ

כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ.

רק בחלק השלישי, דרך התביעות לקב"ה, שומעים בבירור

את מה שנרמז בחלק השני: הדי הרוגז האנושי. בחלק הזה עוברים לתפילה. הרוגז האנושי

משתקף במלים חוזרות (שיטה ספרותית נפוצה בתנ"ך בכלל, ובספר תהילים בפרט, שכבר

נוצלה במזמור הזה כדי להמחיש את כעסו של הקב"ה ואת הזמן שחולף). חלק מן החזרות

תובעות שינוי: ידענו את עוז אפיך – וכעת תובעים לדעת פשר חיינו ("למנות

ימינו כן הודע"); ימינו צריכים להיות מלאי שמחה, לא עינויים (פס'

י"ד-ט"ו); בקר, סמל לחולשתנו, צריך להיות תפנית לחסד (פס' ד, ה,

י"ד); את הרעה ראינו

– עכשיו ייראה פעליך והדרך (פס' ט"ו-ט"ז).

אבל ההשוואה החריפה

ביותר היא בשימוש החוזר בשורש "שוב." נכתב בהתחלה: "שובו

בני אדם", ועכשיו התביעה מכוונת חזרה לקב"ה בעצמו: "שובה ה! עד

מתי?" (בלשון עמך בימינו: "מספיק כבר!") המתח מתפרץ לשחקים במפח

נפש ובתסכול: דרשת ממנו לשוב?! אנו דורשים ממך לשוב!

קשה לא להיזכר בנקודה

הזאת שמזמור זה מיוחס למשה, מי שעשה כל כך הרבה, ומי שרצה כל כך להיכנס לארץ,

ושנתקל בסירוב, למרות שהתחנן – וכל זה כי הכה בסלע!

אבל בסוף, בא רגע

ההכנעה, כאילו אומר משה "טוב, אנחנו כבר לא נדע, לא נבין, לא נראה – אבל אם

לא אנו, אז לפחות הם, הבנים" (פס' ט"ז). וגם בפסוק האחרון ממשיך המזמור

לרמז שרק הבנים יראו ויבינו, כי משה מבקש בהתחלת הפסוק שהקב"ה יכונן את מעשה

ידינו "עלינו", אבל במחשבה שנייה מוריד "עלינו": אולי הבנים

יראו.

שיר מזמור

השיר מתגלה בעוצמתו.

משה נשאר המנהיג (בה' הידיעה), המדבר בשם עמו, התובע טוב עבורם, המוכן להתווכח עם

הקב"ה גם מתוך אנושיותו, כולל רוגזו. כאן נפגשים אנו במשה שהוא גדול יותר,

עמוק יותר, ומסובך יותר מהתיאור הקצר ב"וזאת הברכה", כעין מדרש תנ"כי.

כאן יש משה שנאבק עם המוות, שצועק ותובע ומתפלל, שמתמודד עם הפער בין מה שיש ומה שצריך

להיות, ושמתנחם בתקווה שהדור הבא יזכה להבנה שלמה יותר.

אפשר לעמוד על התיאור הקיצוני במזמור גם דרך השוואה

למינוח בסיפור עגל הזהב. "שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם

עַל הָרָעָה לְעַמֶּךָ: זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל

עֲבָדֶיךָ" (שמות ל"ב). בספר שמות, "עבדיך" הם האבות,

ובמזמורנו, העם. בספר משמות, המונחים "שוב" "אף" ורעה"

ו"נחם" הן בקשה לסליחה עבור המרד הגדול של כל הדורות, ובמזמור צ' מתייחסות

הן לחיי היום יום, וכעסו של האל אינו תגובה למעשה מסוים, אלא תכונה שלו. בספר שמות,

משה מנסה למנוע משבר, ובמזמור צ' מבקש הוא לשנות את דרכו של העולם.

אפשר לראות במזמור צ', אפוא, שתיים מתכונותיה המפוארות

ביותר של המסורת היהודית. הראשונה: הנכונות לשאול גם שאלות קשות וכואבות, ולעמוד

מול הקב"ה בכנות ובפתיחות. – ותמיד ראוי לזכור שיש מקורות רבים השואפים לשתף

אותנו לא רק בתשובות אלא גם בשאלות – השנייה: הנכונות לחזור שוב ושוב למקורות ולמצוא

שם את שאלותינו, תהיותינו ובקיצור – את עצמנו. היום, כשחוזרים שוב להתחלת המחזור השנתי

של קריאת התורה, טוב לזכור ששערי הפרשנות נשארים פתוחים, ושקריאה יכולה להיות,

וחייבת להיות, דרשה – "דרישה" מהמלים ומעצמנו להבנה עמוקה יותר.

הרב בנימין סגל, לשעבר נשיא מכון שכטר

ללימודי היהדות, כתב פירוש חדש לספר תהילים: A New

Psalm: the Psalms as Literature (Gefen

Publishing and Schechter Institute,

Jerusalem, 2013)

קללת הנחש

וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים אֶל הַנָּחָשׁ: כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת, אָרוּר אַתָּה מִכָּל

וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ. (בראשית ג, י"ד) ר'

אסי ורבי הושעיא בשם ר' אחא. אמר

לו הקב"ה: אני עשיתיך מלך על הבהמה ועל החיה, ואתה לא ביקשת. אני

עשיתיך שתהא מהלך קוממיות כאדם ואתה לא ביקשת – 'על גחונך תלך'. אני

עשיתיך שתהא אוכל מאכלות כאדם ואתה לא ביקשת – 'ועפר תאכל כל ימי חייך'. אתה

ביקשת להרוג את האדם ולישא את חוה – 'ואיבה אשית בינך ובין

האשה'. הוי מה שביקש לא ניתן לו,

ומה שבידו ניטל ממנו. וכן מצינו בקין,

ובקרח ובלעם, ובדואג ואחיתופל, וגחזי, ואבשלום, ובאדוניהו, ובעוזיהו, ובהמן, מה שביקשו

לא ניתן להם, ומה שבידם ניטל מהם.

(בראשית רבה כ, ה)

לכאורה הפסוקית "על גחונך תלך

ועפר תאכל כל ימי חייך" יכולה להתפרש כברכה; הרי משמעות הדבר היא שאין צורך

לטרוח, שהאוכל זמין בכל עת, שלא צריך לחפש, ואף לא להרים את הראש כדי לספק את

הצרכים הבסיסיים?!

דע עקא:

כאשר אין צורך לחפש, להתאמץ ולא מרימים את הראש, נשארים צמודים לאדמה ולא מתעלים

ממנה. יש כאן וויתור על הייעוד האנושי ועל החיפוש, הנחוץ לכל התפתחות.

 (ע"פ ר' מנחם

מנדל מקוצק)

האדם מצווה לכבד את החיים

…אך הבשר לא הורשו בו עד בני נח כדעת רבותינו , והוא

פשוטו של מקרא. והיה זה מפני שבעלי נפש התנועה יש להם קצת מעלה בנפשם נדמו בה

לבעלי הנפש המשכלת, ויש להם בחירה בטובתם ומזוניהם,

ויברחו מן הצער והמיתה, והכתוב אומר "מי יודע רוח בני האדם העולה היא

למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ" (קהלת ג, כ"א), וכאשר

חטאו והשחית כל בשר את דרכו על הארץ ונגזר שימותו במבול ובעבור נח הציל מהם לקיום

המין, נתן להם רשות לשחוט ולאכול כי קיומם בעבורו, ועם כל זה, לא נתן הרשות בנפש

ואסר להם אבר מן החי, והוסיף לנו במצות לאסור כל דם, מפני שהוא מעמד

לנפש… כי התיר הגוף בחי שאינו מדבר אחר המיתה, לא הנפש עצמה

וזה טעם השחיטה.

(רמב"ן בראשית א, כ"ט )

 הדרן לסיום

מחזור י"ז של שבת שלום

עם גיליון זה, אנו מגיעים לסיומו של מחזור י"ז של

"שבת שלום".

החברה הישראלית עברה דברים רבים וקשים במהלך שנים אלו; אייל

יפרח , גיל-עד שער,נפתלי פרנקל נחטפו ונרצחו באכזריות על ידי מחבלים. מחבלים

יהודים חשבו שהתגובה הנכונה היא לרצוח את מוחמד אבו ח'דיר. יש לברך על הגינוי

הגורף של פעולת נקם זו ולגנות בתוקף את הקולות שעודדו וברכו על הנקמה. מדינת ישראל

כולה ובעיקר אזור דרום הארץ סבלה מתקופה ארוכה של התקפות טילים. היו ללא ספק

גילויי סולדיריות ראויים להערכה בתקופה זו, אך אין להתכחש לעובדה שהמלחמה, כמו כל

מלחמה, תבעה מחיר כבד ויש לקוות שיימצא פתרון שיפסיק את מעגל הדמים, כי "לא

באנו לזה העולם בשביל ריב ומחלוקת… או בשביל שפיכות דמים , ח"ו".

ואם הרגשנו באלול תשנ"ז שלמרות העלונים הרבים המופצים

בבתי הכנסת, יש מקום לעוד עלון שישמיע קול ציוני-דתי ייחודי המדגיש את ערכי השלום,

הצדק ואת הכבוד לכל אדם שנברא בצלם, דומני שהיום, ביתר שאת, לנוכח מגמה של הקצנה

לאומנית, עם תופעות מדאיגות של גזענות ושנאת זרים שלצערנו, כבר אינן תופעות

שוליות, עלינו להמשיך ולהשמיע קול חזק וברור של תורת חיים, שדרכיה דרכי נועם וכל

נתיבותיה שלום, תורה המכבדת כל אדם שנברא בצלם, עליה נאמר: "כי היא חכמתכם

ובינתכם לעיני העמים".

ניסינו במשך שנים אלו להשמיע את הקול הזה דרך ציטוטים של

מאמרי חז"ל ופרשנות המבטאים ערכים אלו בצורה ברורה.

כמו-כן, התברכנו במאגר של כותבים איכותיים שהציעו קריאה

ייחודית לפרשות השבוע, למדרשים ולפרשנות.

אני רוצה להודות מקרב לב לכל מי שהיה שותף לפרוייקט הזה:

כאמור, לכל הכותבים שתרמו מפרי עטם והפכו את העלון הזה למה

שהוא; לדני לזר,

שדואג במסירות ובהתנדבות לעריכה הגרפית, להבאה לדפוס ולפרסום העלון באתר האינטרנט,

להרי לנגבהיים

המאתגר אותנו עם מדרשים חזותיים מקוריים במסירות ובהתנדבות; לבן בן ולצוות גרפוס

פרינט על הדפסת העלון, ואחרונה אחרונה חביבה, עמיתתי במערכת, מרים פיין, האחראית

"מימי בראשית" על הפצת הגיליון בבתי הכנסת, באתר האינטרנט ובדואר

אלקטרוני ועל גיוס התקציב המאפשר את קיומנו.

וכמובן, לכם הקוראים והתורמים, שותפים נאמנים למפעלנו.

לצערנו, נאלצנו להפסיק את התרגום הסדיר לשפה האנגלית בגלל אי יכולתנו לכסות את

הוצאות התרגום. נשמח אם בקרוב, תוכלו לסייע בהשגת התקציב הדרוש כדי שנוכל לחדש את

התרגום לאנגלית

חזק חזק ונתחזק וכה לחי לשנת הח"י של שבת שלום

פנחס

לייזר, עורך