וְהַלְוִיִּם יַחֲנוּ סָבִיב לְמִשְׁכַּן הָעֵדֻת

 וְלֹא יִהְיֶה קֶצֶף עַל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

 וְשָׁמְרוּ הַלְוִיִּם אֶת מִשְׁמֶרֶת מִשְׁכַּן הָעֵדוּת.

(במדבר א', נ"ג)

והלוים יחנו סביב. פי' הכתוב למעלה למה יחנו סביב שלא יקרב אל המשכן אחד מעדת בני ישראל וימות, וזה טעם 'ולא יהיה קצף' כעוזא שנגע בארון, ושם כתוב,ויחר אף ה' בעוזא'.

 (אבן עזרא שם, שם)

מֵרָחוֹק ה' נִרְאָה לִי וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ עַל־כֵּן מְשַׁכְתּ֥יךְ חָסֶד.

 (ירמיהו לא, ג)

וירא את המקום מרחוק. אבל לא 'מקרוב', כי ראה זיו שכינת הקב״ה שנקרא מקומו של עולם, מרחוק דווקא ראייה חושית כהסתכלות בשמש שמרחוק יכול האדם להסתכל בה, אבל לא 'מקרוב', כי אין כוח בחוש הראות להסתכל בשמש בהיותה קרובה לאדם, ק״ו בן בנו של ק״ו, זוהר זיו שכינתו יתברך, וכן אמר משה (שמות ג ג) אסורה נא ואראה וגו' אסורה נא היינו להתרחק מן המקום הקדוש ולא להיות קרוב לו, והכל כדי שיוכל לראות, וכן אמר ירמיה (ירמיה לא ג) 'מרחוק ה' נראה', משמע אבל לא מקרוב.

(כלי יקר בראשית כ״ב:ד׳:א׳)

מנגד סביב, הרחק, תראה

אילון לנגבהיים

באמצע מחנה ישראל במדבר, מוקם אוהל מועד, ושם חונה שבט לוי. שאר השבטים ניצבים בארבע רוחות שמיים מסביב לאוהל מועד, כמו שכתוב "מִנֶּגֶד סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ" (במדבר ב', פס' ב'). אך מהו המרחק בין אוהל מועד והשבטים? המרחק בין שבטי ישראל ואוהל מועד נלמד במדרש רבה מהמקבילה המקראית של תחום שבת:

תנינן תמן: השובת בדרך עושה לו עגולות עד ארבע אמות, דברי ר' חנינא. ומטלטל בתוך ד' אמות בשבת, ואומר: שביתתי במקומי. וזוכה לו מקומו אלפים אמה לכל רוח ורוח… ומנין סמכו תחומין מן התורה? שנאמר: "ומדותם מחוץ לעיר את פאת קדמה אלפים באמה ואת פאת נגב אלפים באמה ואת פאת ים אלפים באמה ואת פאת צפון אלפים באמה וגו'". (במדבר רבה, ב' ט')

הדרשן טוען שניתן ללמוד את המרחק בין בני ישראל ואוהל מועד, מהכלל שהשטחים שסביב לעיר במרחק של אלפיים אמה בכל כיוון – נכללים בתחום העיר לעניין תחום שבת. כך יוצא שהמרחק המקסימלי בין אוהל מועד ובין העם הוא אלפיים אמה, כדי שמחנות השבטים יכללו בתחומו של אוהל מועד. אך מהו המרחק המינימלי?

כדי לענות על שאלה זו, מדרש רבה דורש גזירה שווה בין פרשתינו ובין סיפור תעייתם של הגר וישמעאל במדבר לאחר שגורשו:

מַהוּ מִנֶּגֶד? אָמַר רַבִּי יִצְחָק: בְּרִחוּק מִיל, שֶׁהֵם אַלְפַּיִם אַמָּה. וּמִנַּיִן דְּהַאי 'מִנֶּגֶד' בְּרִחוּק מִיל הוּא? יַלְפִינַן "מִנֶּגֶד" "מִנֶּגֶד". כְּתִיב הָכָא: מִנֶּגֶד סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ, וּכְתִיב לְהַלָּן (בראשית כא, טז): וַתֵּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד הַרְחֵק כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת כִּי אָמְרָה אַל אֶרְאֶה בְּמוֹת הַיָּלֶד וַתֵּשֶׁב מִנֶּגֶד וַתִּשָֹּׂא אֶת קֹלָהּ וַתֵּבְךְּ, מַה לְּהַלָּן מִיל אַף כָּאן מִיל. (במדבר רבה, שם)

לכאורה, השימוש בגזירה השווה של המילה מנגד, הוא סימוך נוסף לקנה המידה של המרחק הפיזי בין השבטים ואוהל מועד במחנה ישראל במדבר. העמידה מנגד – פירושה מרחוק 'כמטחוי קשת', כמו המרחק שהגר יצרה בינה ובין ישמעאל כשהם עמדו למות במדבר. אך ברובד עמוק יותר, קשירת שני ההקשרים המקראיים מלמדת משהו נוסף, מלבד המרחק הפיזי. בסיפורה של הגר, היא מתרחקת כי היא אינה מסוגלת לשאת את מצוקתו של בנה ואת מותו הקרב. בדומה, גם בני ישראל לא מסוגלים "לשאת" את הקירבה לקודש, ולכן עליהם להתרחק כמו שנאמר, "וְכׇל־הָעָם רֹאִים אֶת־הַקּוֹלֹת וְאֶת־הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת־הָהָר עָשֵׁן וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּֽעַמְדוּ מֵֽרָחֹוק" (שמות כ', יד'). בסיפורה של הגר היא בוכה, אך לא ברור אם היא גם מתפללת ומבקשת רחמים על בנה. לעומת זאת, ישמעאל הנער כנראה מבקש רחמים מהקב"ה בעצמו, כי על פי הפשט – הקב"ה שומע דווקא את קולו של הנער. כמו הגר גם בני ישראל מרבים לבכות ולהתלונן, אך דומה שאינם מסוגלים להתפלל, ואת התפקיד הזה לוקחים על עצמם בני לוי.

אך משמעות זאת של הפשט בסיפורה של הגר – אינו סביר. אמא אינה "עומדת מנגד" למראה מצוקת בנה, ולכן המדרש בבראשית רבה הופך את הביטוי "מנגד כמטחווי קשת" ל"הטחת דברים כלפי מעלה":

כמטחווי קשת – אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה: כְּמַטַּחַת דְּבָרִים כְּלַפֵּי מַעְלָה, אָמְרָה: אֶתְמוֹל אָמַרְתָּ לִי: הַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֵךְ וגו', עַכְשָׁו הוּא מֵת בַּצָּמָא! (בראשית רבה, נג, יג')

מעניין שהמדרש לא קשר את המילה "מנגד", לפסוק מפורסם לא פחות על מותו של משה רבינו: כִּי מִנֶּגֶד תִּרְא֣ה אֶת־הָאָרֶץ וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא (דברים לב, נב). גם כאן המילה מנגד משמשת במובן של "מרחוק", וגם כאן היא ביטוי לכמיהה של משה להיכנס אל הארץ, אל אותו המקום המרוחק שנמנע ממנו להגיע אליו. לפיכך, עמידתה של הגר אל מול בנה הגווע, הצפייה של משה אל עבר הארץ מהר נבו, כמו גם החניה של בני ישראל במרחק מסביב לאוהל מועד אינם ביטויים לפאסיביות, ואי מעש, כמו בשימוש המקובל היום בביטוי "לעמוד מנגד". אלא להיפך: העמידה, הצפייה למרחק, וגם החניה מנגד מסביב לאוהל מועד – הן כולן פעולות המשלימות את הנעשה במרכז ההתרחשות. היטיב לתאר זאת בעל השפת אמת, בדרשתו בשנת תרנ"א:

העניין הוא דכתיב "שלום שלום לרחוק ולקרוב". דיש זוכין אל השלימות על ידי קרבות, ויש על ידי רחקות. ולא עוד, אלא שמקודם כתיב "לרחוק" (ואחר כך "לקרוב"), ואיזשהו חכם המכיר את מקומו, ולכן כתיב "ויעשו בני ישראל ככל אשר צווה" – שכל אחד מכיר את מקומו. ומשתי המדרגות (רחוק וקרוב) נעשה השלום והשרה הקב"ה השכינה ביניהם.

השפת אמת מסביר את המרחק הרב – אלפיים אמה – המפריד בין בני ישראל ובין שבט לוי ואוהל מועד במדבר, כבסיס לפעילות משותפת שמשרה שלום. על פי השפת אמת, צורת המחנה מאפשרת לעם שפועל "על ידי רחקות", כלומר מכיר את מקומו שהוא מציאות של חולין ושל ריחוק מהקודש, לפעול יחד עם הלויים שפועלים "על ידי קרבות" וכך להגיע לשלימות-שלום.

אחרי שנתיים של שמירת מרחק פיזי בין אדם לאדם, הצורך בהפרדה וריחוק – אינו זר לנו. שנתיים היינו במעין מדבר, ושליחי הציבור  – כמו השוטרים וצוותי בתי החולים עסקו כבני לוי, בעבודת הקודש, בעוד אנחנו ישבנו בבתינו "מנגד סביב". אך הריחוק שנאלצנו לשמור, ההתארגנות המהירה וההיענות שהפגין רוב רובו של הציבור לקריאה להתחסן – שמרו על רובינו בסופו של דבר, והיו חלק ממאמץ משותף. יהי רצון שהתקופה בה ישבנו בבתינו, "מנגד מסביב" ושמרנו על מרחק, תהיה ראשית גם לשלום בתוכנו – בין רחוקים וקרובים.

אילון לנגבהיים חוקר הוראה ולמידה באוניברסיטת בן גוריון

אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִנֶּגֶד סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ.

(במדבר ב, ב)

'לבית אבותם' – לא היה צריך לומר אלא 'איש על דגלו באותות יחנו בני ישראל'- מה ת"ל 'לבית אבותם'? הה"ד (איוב לו) 'אשא דעי למרחוק ולפועלי אתן צדק' – בשעה שאמר הקב"ה למשה: עשה אותם דגלים כמו שנתאוו, התחיל משה מיצר. אמר: עכשיו עתידה המחלוקת להינתן בין השבטים; אם אני אומר לשבטו של יהודה שישרה במזרח והוא אומר 'אי אפשי אלא בדרום' וכן ראובן וכן אפרים וכן כל שבט ושבט, מה אני עושה? אמר לו הקב"ה: משה, מה איכפת לך? אין צריכין לך, מעצמן הן מכירין דירתן, אלא דייתיקי (צוואה) יש בידן מיעקב אביהם היאך לשרות בדגלים, איני מחדש עליהם כבר יש לה טכסים מיעקב אביהם כמו שטענו אותו והקיפו את מטתו כך יקיפו את המשכן, דא"ר חמא בר חנינא: כיון שבא אבינו יעקב ליפטר מן העולם, קרא לבניו דכתיב (בראשית מט) 'ויקרא יעקב אל בניו' ובירכן וציוון על דרכי האלהים וקיבלו עליהם מלכות שמים. משגמר דבריו, אמר להם: כשתטלו אותי ביראה ובכבוד לוו אותי… 'וישאו אותו בניו' היאך ציוום? אלא אמר להם: בָּנַי יהודה יששכר וזבולן יטענו מטתי מן המזרח, ראובן ושמעון וגד יטענו מטתי מן הדרום, אפרים ומנשה ובנימין יטענו מן המערב, דן אשר ונפתלי יטענו מן הצפון, יוסף אל יטען שהוא מלך ואתם צריכין לחלק לו כבוד, לוי אל יטען למה שהוא טוען את הארון ומי שהוא טוען ארונו של חי העולמים אינו טוען ארונו של מת ואם עשיתם וטענתם את מטתי כשם שצויתי אתכם האלהים עתיד להשרות אתכם דגלים, כיון שנפטר טענו אותו כשם שציום, שנאמר 'ויעשו לו בניו כן כאשר צום' הוי (איוב לו) 'אשא דעי למרחוק ולפועלי אתן צדק' שמיעקב היה בהם דעה היאך ישרו דגלים 'ולפועלי אתן צדק' זה הקב"ה שפעל פעולות טובות עם ישראל, וכדי ליתן להם פעולה טובה שכר שקיימו מצות אביהם לא צום לחנות דגלים אלא כמצות אביהם, צדק עמהם שלא שינה הדבר שלא ליתן מחלוקת ביניהם, לכך נאמר 'לבית אבותם' כענין שהקיפו מיטת אביהם, כן יחנו – הוי 'לבית אבותם יחנו בני ישראל'.

 (במדבר רבה פרשה ב, ח )

ירושלים של זהב… ובלבה חומה – הרהורי התבוננות ותקווה

ביום העצמאות תשכ"ז, לפני 55 שנים, עלתה על הבמה זמרת צעירה ושמה שולי נתן. בהופעתה זו, היא שרה לראשונה את "ירושלים של זהב" שנעמי שמר כתבה זמן קצר לפני כן.

בדומה לשירים אחרים, השיר הזה נכנס להיסטוריה והפך לפס קול של יום ירושלים, בין היתר מכיוון שהוא נגע בכמה מוטיבים רגשיים ונוסטלגיים. אין לדעת מה היה קורה לשיר הזה, אם לא היתה פורצת מלחמת ששת הימים זמן קצר לאחר מכן, או אם מלחמה זו היתה מתרחשת רק בגבולה הדרומי של מדינת ישראל או בגבולה הצפוני.

זכורני שבמפגש עם יהודי מבוגר למדי, בן עיר של אמי ז"ל וותיק בארץ, זמן קצר לאחר מלחמה זו, הוא טען בפני שלא היה נכון להוסיף את הבית שנוסף לאחר המלחמה, שהיה עדיף להשאיר אותו כשיר אותנטי של כמיהה וערגה. בימים אלו, הקשבתי לדבריו, אבל לא הייתי בטוח שאני יורד לסוף דעתו.

היום, חמישים וחמש שנים אחרי המלחמה ההיא, אחרי ההתרגשות של כל עם ישראל בארץ ובתפוצות מתקיעת השופר של הרב גורן ז"ל ומהכרזתו של מוטה גור ז"ל "הר הבית בידינו", ייתכן שאותו יהודי למוד ניסיון ידע מה הוא אומר; אם נצטרך להכריע בין שתי הגרסאות של השיר, באיזו מהן נבחר? האם באמת חזרנו אל בורות המים? ומה עם כיכר השוק?

דווקא צמד המילים "ובלבה חומה" מעניין ומעורר מחשבה: יש חומה מוחשית התוחמת את העיר העתיקה ושבזכותה אנו קוראים את המגילה בט"ו באדר, כמו בשושן, "כדי שיהיה לארץ ישראל זיכרון בנס זה" (כדברי הרמב"ם בהלכות מגילה), אך נראה שנעמי שמר התייחסה גם – ואולי בעיקר – לחומה אחרת, הרי המשפט השלם הוא: "העיר אשר בדד יושבת ובלבה חומה", משפט המחזיר אותנו אל מגילת איכה: "איכה ישבה בדד העיר רבתי עם".

החומה נמצאת, אם כן, בלב העיר היושבת "בדד". האם לבה של העיר חצוי בגלל החומה?

הלב הוא מקור הרגש האנושי, אך גם מקור התבונה – "ובלב כל חכם לב נתתי חכמה" (שמות לא, ו) נאמר במשכן וגם הרמב"ם (מורה נבוכים א, לט) משתמש במושג לב במובן "מחשבה" או "דעה".

לכן, העיר יושבת בדד עם דעות מנוגדות ועם לב חצוי על ידי חומה; כולנו או רובנו חשבנו שהעיר אוחדה לפני חמישים וחמש שנים ושהחומה המוחשית תהווה מקום עליו ניתן לטייל ומקום של חיבור בין חלקיה השונים של העיר. כנראה שבנקודה זו טעינו. כנראה שאין מפילים חומותיה של עיר באמצעות מלחמה. אולי יש צורך בכיוונים אחרים כדי לדבר על לבה של עיר ועל לבם של תושביה וכדי לאחד את העיר איחוד של ממש. אולי, בימים אלו שבהם יש גילויי אלימות קשים, נראים הדברים כחלום, אולי העיר היום, כדברי נעמי שמר "שבויה בחלומה", אבל אין זו סיבה להפסיק לחלום ולקוות לאיחודה של העיר, ללא כל קשר לפתרון המדיני או המוניציפלי שיימצא ועל ידי ניתוק הפוליטי מהרוחני. ולוואי ונזכה בימינו אנו לעיר שחוברה לה יחדיו, לעיר שעושה את כל יושביה חברים.

פנחס לייזר – עורך.

...השלום איננו רק דבר של נטיה מוסרית, עבודת-השלום היא עבודה קולטורית תדירה, רוממה ואדירה, עבודה שצריכה להפנות אליה תמיד את כל הכחות היותר פוריים שבאומה. אנו צריכים לשום אל לב: מה יהיה האחרית מכל הפירודים ההולכים ומתרבים, המפלגות הפדרציות והפרקציות, האגודות והמנינים, הזרמים והבמות, אם לא ימצא לנו תל-תלפיות אחד שישא את הדגל הכללי של האומה ויעסוק בלא- הרף בכל התעמולות היותר רצויות בעבודת אחדות האומה, השויית המחלוקת והתקשרות-השאיפות. כשם שאנו מכירים ומאמינים שתשועת ישראל תבא על-ידי התחלה של קץ-המגולה, שנעשה אנו בכח אשר נתן לנו ה' לעשות חיל, לרכוש את הארץ, לגאול אותה לעבדה ולבנותה, לכבש אותה בכיבושים קולטוריים ומעשיים, כן עלינו לדעת יותר ויותר, כי רוח ה' אשר על אליהו, להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, לעשות שלום בעולם, להשוות את המחלוקת (מסכת עדיות), צריכה להתגלות גם בפעולה נפשית שלנו, פעולת האומה כולה, על-ידי כחותיה היותר טובים, תלמידי-חכמים המרבים שלום בעולם.

 (מתוך מכתב אל נציגי המזרחי בקונגגרס הציוני, אגרות הראי"ה לרב קוק זצ"ל, אגרת תקעא)