וְחָנוּ בְּנֵי

יִשְׂרָאֵל

 אִישׁ עַל מַחֲנֵהוּ וְאִישׁ עַל דִּגְלוֹ

לְצִבְאֹתָם. (במדבר

א, נב)

וטעם איש

על דגלו – שלא יתערב שבט דגל עם שבט.

 (אבן עזרא

שם, שם)

על דגלו לצבאותם: "דגל" אין תחילת הוראתו

לא נס ולא מפה, כי זה טעם אות, איש על דגלו באותות (למטה, ב', ב') אבל הוא

כתרגום אונקלוס וכל הקדמונים חברה מסודרת (טיקסיה באנקלוס מל' יוונית

ופירושה סדר וחברה). והדגל נבדל מן המחנה להיות אנשיו קבועים ומסודרים

תחתיו, והמחנה אפשר שיהיה עראי, שיתחברו אנשיו כאשר יזדמן. הלא תראה בכל הפרשה

"דגל" נאמר על בני אדם, לא על נס ומפה: והחונים קדמה מזרחה דגל

מחנה יהודה (שם, שם ג') וכן כולם.

אבל לאחר זמן הושאלה המילה להורות על הנס, מפני שכל דגל היה לו נס, ומזה (שיר השירים ב' ד') ודגלו עלי

אהבה, נס שלו שאני נושאת עלי כתוב בו: אהבה, וזה אמנם דרך משל. וכן דגול מרבבה (שם ה' י') הוא נבדל

מריבוא בני אדם ביפיו כאילו בידו דגל ונס שהכל מכירים אותו מרחוק; ובשם אלהינו

נדגול (תהלים כ' ו') נכתוב על

דגלנו שם אלהינו , ולפיכך " נרננה בישועתך" מופסק בעולה ויורד, כי טעמו:

אני ידעתי כי בלא ספק נרנן בישועתך ונצחונך כי כשנישא דגלינו ועליהם שם ה' רשום,

אז ימלא ה' כל משאלותיך. איומה כנדגלות (שיר השירים ו' ד') טעמו

כחיילות הנוסעים בסדר הגון, איש על דגלו.

 (שד"ל שם, שם)

המפקד

משה מאיר

…שאו את ראש כל עדת בני ישראל, למשפחותם לבית

אבותם, במספר שמות, כל זכר לגולגלותם. מבן עשרים שנה ומעלה כל יוצא צבא בישראל, תפקדו

אותם לצבאותם אתה ואהרון.

הקול הקורא למפקד ורואה בו ערך חיובי, עומד בסתירה לקול

תנ"כי אחר הרואה בו ערך שלילי:

ויאמר המלך אל יואב שר החייל אשר אתו: 'שוט נא בכל שבטי

ישראל מדן ועד באר שבע, ופקדו את העם, וידעתי את מספר העם.'

ויאמר יואב אל המלך: 'ויוסף ה' אלוהיך אל העם כהם וכהם מאה פעמים ועיני אדוני

רואות. ואדוני המלך, למה חפץ בדבר הזה?' ויחזק דבר המלך אל יואב ועל שרי החיל ויצא

יואב ושרי החיל לפני המלך לפקוד את העם את ישראל… ויתן יואב את מספר

מפקד העם אל המלך… ויך לב דוד אותו אחרי כן ספר את העם, ויאמר דוד אל ה':

'חטאתי מאוד אשר עשיתי, ועתה ה' העבר נא את עוון עבדך כי נסכלתי מאוד'. (שמואל ב'

כ"ד)

ישנו קול שלישי, הנשמע כמתווך בין שני הקולות. מצד אחד

מודע לערך השלילי של המפקד, ומן הצד השני מוצא דרך עקיפה לקיימו:

כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם, ונתנו

איש כופר נפשו לה' בפקוד אותם, ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם. (במדבר ל')

מה פשר האמביוולנטיות ביחס למפקד? נתחיל את מסע הפענוח,

במעקב אחר הוראותיו השונות של השורש פקד. הוראה אחת של פקד היא זכר,

וקרוב אליו ראה

וה' פקד את שרה כאשר אמר… (בראשית כ"א)

לך ואספת את זקני ישראל ואמרת אליהם: 'ה' אלוהי אבותיכם

נראה אלי, אלוהי אברהם יצחק ויעקב לאמר: "פקדתי אתכם ואת העשוי לכם

במצרים…" ויאמן העם וישמעו כי פקד ה' את בני ישראל, וכי ראה

את עניים, ויקדו וישתחוו. (שמות ג', ד')

ותקם היא וכלותיה ותשב משדי משדי מואב, כי שמעה בשדה

מואב, כי פקד ה' את עמו לתת להם לחם. (רות א')

לפקידה עוד הוראה קרובה, נוכחות והופעה כשלעיתים

המופיע אף בודק את המצב:

וידעת כי שלום אהלך, ופקדת נווך ולא

תחטא. וידעת כי רב זרעך, וצאצאך, כעשב הארץ. (איוב ה')

בחנת ליבי פקדת לילה, צרפתני בל תמצא, זמותי בל

יעבור פי. (תהילים יז)

שרטוט השדה הלשוני, נע סביב הספירה היוצרת ידיעה ברורה.

הידיעה היא שליטה, וכך מופיע ומתגלה הסופר. מקבילה לספירה ההיזכרות, המעלה את

הנשכח והמעורפל אל הברור וידוע וזכור. לעיתים ללא ספירה או היזכרות, עצם הופעת

ה'סופר' נקראת בתנ"כית פקידה. מכאן קרבה לעוד איזור בשדה הפקידה,

ה'צו', הפקודה:

כה אמר כורש מלך פרס: 'כל ממלכות הארץ נתן לי ה' אלוהי

השמים, והוא פקד עלי לבנות לו בית בירושלים… (דברי הימים ב',

ל"ו)

הפקודה היא נוכחות של הפוקד, ובכך היא קשורה לאותו שדה

לשון שצוייר. נשוב עתה לשאלת המפקד, מדוע יש בו פן של ערך חיובי ומדוע פן של ערך

שלילי. עתה מתבהרים הדברים מתוך השיחה שבין דוד ליואב שהובאה לעיל. דוד אומר: ופקדו

את העם, וידעתי את מספר העם. הפקידה והספירה יובילו לידיעה. הידיעה

היא שליטה, כך מולכים על עם. יואב לעומתו אומר: ויוסף ה' אלוהיך אל העם כהם

וכהם מאה פעמים ועיני אדוני רואות. הפקידה והספירה יוצרות ידיעה, ויוצרות גם

גבול. זה גודל הקבוצה, ולא עוד. לעומת זאת קבוצה לא ספורה היא חסרת גבולות, ומצב

זה מאפשר את התוספת כהם וכהם.

מעבר לשאלת הפקידה עולה כאן שאלת הדעת. הידיעה היא שליטה

במציאות, אך היא גם מפוגגת את מימד הסוד המאפשר פריחה ויצירתיות. על כן היחס

אמביוולנטי, לכן יש פנים לכאן ולכאן. לכן דוד פוקד, ואחר כך חש תחושות אשמה.

וארשתיך לי לעולם וארשתיך

לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים. וארשתיך לי באמונה וידעת את ה'.

 (הושע ב,

כא-כב – מתוך ההפטרה לפ' במדבר)

…הברית בין ה'

ועמו, ובין עם ישראל ואלהיו, קיימת ועומדת לפני ה'; אולם הברית היא דו-סטרית,

דו-צדדית, ולכן, כדי שהייעודים האלה ייצאו מן הכוח אל הפועל, מוטל משהו על הצד

השני, שהוא אנחנו.

והנה פרק ב' בהושע

(הפטרת במדבר) כולו דן בברית הזאת , ובצורה נרגשת ומרגשת מאד. הוא מתאר את היחס

בין ה' לבין עם ישראל כיחס בין איש ואישה, כברית הנישואין. הוא מתאר אותה במונחים

המזכירים לנו את שיר השירים, אשר לפי המסורת הוא גם משל ליחס בין ה' לבין עם

ישראל, ומדבר על הפרת הברית בידי עם ישראל. וגם התיאור של חידוש הברית הזאת בעתיד

רגיש ומרגש מאד, וסיומו שני הפסוקים הנשגבים: "וארשתיך לי לעולם וארשתיך לי בצדק

ובמשפט ובחסד וברחמים. וארשתיך לי באמונה וידעת את ה'".

"וארשתיך

לי" – הארוסין הם בין ה' ובין ישראל, והם נובעים מן הצדק ומן המשפט ומן החסד

ומן הרחמים, שהם כאן תארים אלהיים…

"וארשתיך לי

באמונה" – יש לעמוד על כך, שהמונח אמונה במקרא, בכל מקום, איננו בעל אותה

משמעות שיש לו היום בלשוננו, משמעות שמתאימה למה שבלטינית נקרא fides, באנגלית faith, בגרמנית glaube. האמונה האמורה במקרא, בכל מקום, זוהי הנאמנות:

"וארשתיך לי באמונה" עניינו הנאמנות בין המארס והארוסה.

אבל אחר-כך באות

שלוש המילים, שהן מלות המפתח: "וידעת את ה'". צדק ומשפט וחסד ורחמים,

ואמונה במשמעות של נאמנות, הם באלהים והם נצחיים;

הם אינם מותנים במסיבות ובהתנהגות האדם. אבל כדי שהארוסין יתקיימו, מן ההרכח

שיתקיים התנאי הגדול: "וידעת את-ה". דעת ה' היא-היא התנאי לחידוש הברית,

ובלעדיה הברית קיימת רק בכוח ואינה יוצאת אל הפועל…

ה' עושה חסד ומשפט

וצדקה, בין אם האדם יודע זאת ובין אם איננו יודע, אבל רק אם האדם יודע ומשכיל את

ה', יש לזה משמעות במציאות. וכיוצא בזה: ""וארשתיך לי לעולם וארשתיך

לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים. וארשתיך לי באמונה" – בתנאי "וידעת את

ה'". הברית בין ישראל ואלהיו, כדבר המתגשם במציאות, תלויה בעם ישראל.

 (מתוך "הערות לפרשיות השבוע" לפרופ' ישעיהו ליבוביץ ז"ל, עמ'

87-88)

שבע מדות משמשות לפני כסא הכבוד, אלו הן: חכמה, צדק ומשפט,

חסד ורחמים, אמת ושלום. שנאמר: וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי, לְעוֹלָם;

וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט, וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים. וְאֵרַשְׂתִּיךְ

לִי, בֶּאֱמוּנָה; וְיָדַעַתְּ אֶת-ה'. (הושע ב)

רבי מאיר אומר: מה תלמוד לומר "וידעת את

ה'"? אלא, מלמד שכל אדם שיש בו כל מדות הללו יודע דעתו של מקום.

 (אבות דרבי

נתן ל"ז, ח(

"שאלו

שלום ירושלים" – שלום ירושלים ושלמותה תלויים באוהביה

…ולעולם הבא, כשיחזיר

הקדוש ברוך הוא את הגלויות לירושלים, בשלום מחזירן, שנאמר: "שאלו שלום

ירושלים, ישליו אוהביך" (תהילים קכב, ו). וכן הוא אומר: "הנני נוטה אליה כנהר

שלום" (ישעיה סו יב).

 (מדרש תנחומא צו סימן

ז)

…השלום

איננו רק דבר של נטיה מוסרית, עבודת-השלום היא עבודה קולטורית תדירה, רוממה

ואדירה, עבודה שצריכה להפנות אליה תמיד את כל הכחות היותר פוריים שבאומה. אנו

צריכים לשום אל לב: מה יהיה האחרית מכל הפירודים ההולכים ומתרבים, המפלגות

הפדרציות והפרקציות, האגודות והמנינים, הזרמים והבמות, אם לא ימצא לנו תל-תלפיות

אחד שישא את הדגל הכללי של האומה ויעסוק בלא- הרף בכל התעמולות היותר רצויות

בעבודת אחדות האומה, השויית המחלוקת והתקשרות-השאיפות. כשם שאנו מכירים ומאמינים

שתשועת ישראל תבא על-ידי התחלה של קץ-המגולה, שנעשה אנו בכח אשר נתן לנו ה'

לעשות חיל, לרכוש את הארץ, לגאול אותה לעבדה ולבנותה, לכבש אותה בכיבושים

קולטוריים ומעשיים, כן עלינו לדעת יותר ויותר, כי רוח ה' אשר על אליהו, להשיב לב

אבות על בנים ולב בנים על אבותם, לעשות שלום בעולם, להשוות את המחלוקת

(מסכת עדיות), צריכה להתגלות גם בפעולה נפשית שלנו, פעולת האומה כולה,

על-ידי כחותיה היותר טובים, תלמידי-חכמים המרבים שלום בעולם.

(מתוך מכתב אל נציגי המזרחי בקונגגרס הציוני, אגרות

הראי"ה לרב קוק זצ"ל , אגרת תקעא)

ירושלים של זהב… ובלבה

חומה

הרהורי התבוננות ותקווה

ביום העצמאות

תשכ"ז, לפני 42 שנה, עלתה על הבמה זמרת צעירה ושמה שולי נתן. בהופעתה זו, היא

שרה לראשונה את "ירושלים של זהב" שנעמי שמר כתבה זמן קצר לפני כן.

בדומה

לשירים אחרים, השיר הזה נכנס להיסטוריה , בין היתר מכיוון שהוא נגע בכמה מוטיבים

רגשיים ונוסטלגיים. אין לדעת מה היה קורה לשיר הזה, אם לא היתה פורצת מלחמת ששת

הימים זמן קצר לאחר מכן, או אם מלחמה זו היתה מתרחשת רק בגבולה הדרומי של מדינת ישראל,

או בגבולה הצפוני.

זכורני

שבמפגש עם יהודי מבוגר למדי, בן עיר של אמי ז"ל וותיק בארץ, זמן קצר לאחר

מלחמה זו, הוא טען בפני שלא היה נכון להוסיף את הבית שנוסף לאחר המלחמה, שהיה עדיף

להשאיר אותו כשיר אותנטי של כמיהה וערגה. בימים אלו, הקשבתי לדבריו, אבל לא הייתי

בטוח שאני יורד לסוף דעתו.

היום, למעלה

מארבעים שנה אחרי המלחמה ההיא, אחרי ההתרגשות של כל עם ישראל בארץ ובתפוצות מתקיעת

השופר של הרב גורן ז"ל ומהכרזתו של מוטה גור ז"ל "הר הבית

בידינו", ייתכן שאותו יהודי למוד ניסיון ידע מה הוא אומר; אם נצטרך להכריע

בין שתי הגרסאות של השיר, באיזו מהן נבחר? האם באמת חזרנו אל בורות המים? ומה עם

כיכר השוק?

דווקא צמד

המילים "ובלבה חומה" מעניין ומעורר מחשבה: יש חומה מוחשית התוחמת את

העיר העתיקה ושבזכותה אנו קוראים את המגילה בט"ו באדר, כמו בשושן, "כדי

שיהיה לארץ ישראל זיכרון בנס זה" (כדברי הרמב"ם בהלכות מגילה), אך נראה

שנעמי שמר התייחסה גם – ואולי בעיקר – לחומה אחרת, הרי המשפט השלם הוא: "העיר

אשר בדד יושבת ובלבה חומה", משפט המחזיר אותנו אל מגילת איכה:

"איכה ישבה בדד העיר רבתי עם".

החומה

נמצאת, אם כן, בלב העיר היושבת "בדד". האם לבה של העיר חצוי בגלל

החומה?

הלב הוא

מקור הרגש האנושי, אך גם מקור התבונה – "ובלב כל חכם לב נתתי חכמה" (שמות לא, ו) נאמר במשכן

וגם הרמב"ם (מורה נבוכים א, לט) משתמש במושג לב במובן

"מחשבה" או "דעה".

לכן, העיר

יושבת בדד עם דעות מנוגדות ועם לב חצוי על ידי חומה; אחרי מלחמת ששת הימים, כולנו

או רובנו חשבנו או קיווינו שהעיר אוחדה ושהחומה המוחשית תהווה מקום עליו ניתן

לטייל ומקום של חיבור בין חלקיה השונים של העיר. כנראה שבנקודה זו טעינו. כנראה

שאין מפילים חומותיה של עיר באמצעות מלחמה. אולי יש צורך בכיוונים אחרים כדי לדבר

על לבה של עיר ועל לבם של תושביה וכדי לאחד את העיר איחוד של ממש. אולי יש מקום גם

לדאוג לחלקי העיר המוזנחים, ועל רווחת תושביה.

 אולי, בימים אלו, נראים הדברים כחלום, אולי העיר

היום, כדברי נעמי שמר "שבויה בחלומה", אבל אין זו סיבה להפסיק לחלום

ולקוות לאיחודה של העיר, ללא כל קשר לפתרון המדיני או המוניציפלי שיימצא. ולוואי

ונזכה בימינו אנו לעיר שחוברה לה יחדיו, לעיר שעושה את כל יושביה חברים.

פנחס לייזר,

עורך.