"וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר. אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִנֶּגֶד סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ"

(במדבר ב', א' – ב')

מְנָאָם בִּפְרַט מְנָאָם בִּכְלַל

מוטי קפלן

חמישים ותשעה אחינו ואחיותינו נתונים בצרה ובשביה. כל אחד ואחת מהם הוא עולם ומלואו, ובהצטרפם עומד לפנינו ציבור גדול מאד. היחס בין עולמו וייחודו של כל פרט, ובין מספרם הכללי עולה במדרש רבה על פרשת נשא:

במניין הלויים נאמר: "וַיִּהְיוּ פְּקֻדֵיהֶם שְׁמֹנַת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וּשְׁמֹנִים". מוסיף המדרש: "מְנָאָם בִּפְרַט מְנָאָם בִּכְלַל". כאשר אנו מונים מספר כללי אנו מתעלמים בהכרח מכל פרט ופרט בקבוצה. כי אין בכוח המניין הכללי לבטא את מעלותיו וייחודו של כל פרט.  על-כן הספירה האמיתית צריכה להיות: אחד, שניים, שלושה… בכינוייהם ושמותיהם ומעלותיהם, עד לסיכום הכללי – שמונת אלפים וחמש מאות ושמונים. "כְּאָדָם שֶׁיֵּשׁ לוֹ חֲפָצִים נָאִים וּמְשֻׁבָּחִין וַחֲבִיבִין עָלָיו בְּיוֹתֵר, מוֹנֶה אוֹתָם בִּפְרָט וְחוֹזֵר וּמוֹנֶה אוֹתָם בִּכְלָל, מִתּוֹךְ שֶׁשָֹּׂמֵחַ בְּרִבּוּי מִנְיָנָם". אדם מונה כל חפץ יקר וחביב עליו, וכשיש לו הרבה מהם הוא שמח ביותר.

ומפרש ה"עץ יוסף": לכאורה, אם ספרנו אחד אחד, הרי שאנו יודעים את הסיכום הכללי ולמה לציינו? ותשובתו: "מרוב החביבות הנודעת לכל פרט טוב לחשוב גם את סך הפרטים, בכדי שיצוייר לפניו גם הסיכום הכללי וגם מספר הפרטי – המיוחד והמבדיל כל פרט. ועוד לפי שכל פרט יש בו מעלה מיוחדת מה שאין ברעהו, כי כל אדם נבדל במעלתו מזולתו. ויש בזה מה שאין בחברו. והפרטים בהצטרפם כולם אז ימצא כל השלימות המיוחדים באיש איש מהם". 

חמישים וושמונה בני-אדם הם מספר כללי, אבל, כדברי המדרש כל אחד מהם הוא עולם ומלואו, כל אחד ואחת מהם יש בו מעלה מיוחדת שהיא רק שלו, המספר הכללי חמישים ותשעה מטעה. הספירה האמיתית צריכה להיות מניית כל אחד ואחת מאחינו ואחיותינו החטופים בעזה, בשמותיהם, בתכונותיהם, במעלותיהם, בייחוד השמור לכל אחד ואחת מהם, וכן, גם בצער ויגון משפחותיהם.

שבת היא מלזעוק ופדות קרובה לבוא. מי ייתן!

חוקיות וסדר – המנוע לריפוי

אפרת אלגרסי

נכתב לכבוד יום הולדתי בכ"ה באייר פרשת במדבר – אירוע המכונן את נקודת מבטי על הפרשה.

על פרשת במדבר – זו הפותחת את ספר במדבר, כבר נאמר רבות שהיא עשויה להיראות במבט ראשון כפרשה טכנית ומאתגרת. אך דווקא בה טמון מסר עמוק על חשיבות החוקיות והסדר בחיי האדם והחברה.

מה הסיבה בהדגשת הספירה המדויקת של בני ישראל? מה עומד מאחורי חלוקת השבטים למקומות מוגדרים סביב המשכן – כל שבט תחת דגלו?  אם תשאלו אותי, אומר כי בפרשת במדבר טומנת עמוק עמוק בתוכה את סוד הריפוי.

הפרשה מציגה את הידיעה האקסיומטית והאלמותית כי העולם ככלל ואנחנו כיחידים מונעים ונעים בתוך חוקיות וסדר מופלאים, מעשה יד אומן. חוקיות וסדר הנעים סביב קודש הקודשים.

קודש הקודשים שלנו כיחידים, קודש הקודשים שלנו כחברה, קודש הקודשים של העולם כולו.

ידיעה, שלעיתים אנחנו מסרבים לקבל, או מסרבים להאמין בה.

ידיעה, שאף על פי שהיא נוכחת וחיה, יש לנו נטייה לשכוח, לנסות להתגבר עליה, לעיתים אף נדמה לנו שהצלחנו לשבור אותה, להעלים אותה ואפילו לייצר סדר חדש, אבל אז אנחנו מגלים שרק נדמה לנו.

להבדיל מחוקים, חוקיות וסדר הדברים, זה לא דבר שמשתנה – זה נתון. זה פלא טבע לא מוסבר. זה נתון שיש לקבלו, להיות מודע לו ולהתמסר אליו.

בעולם המשתנה בקצב כה מהיר, בו אנו חיים היום. בעולם עם טכנולוגיות שנדמה לפעמים ששברו את החוקיות, כשחלקן נושאות הבטחות לעתיד וחלקן מאיימות על העתיד. בתוך כל אלה מתקיימת מציאות בלתי נתפשת ושברירית. חוויות של אי הוודאות נחוות כטלטלה – דווקא היום, יותר מתמיד, יש לשים על נס את הידיעה  האלמותית החבויה בפרשת במדבר.  נס פרטי, חברתי ואוניברסלי. כי בהתמסרות לחוקיות ולסדר הקיים סביב קודש הקודשים במסע חיינו, טמון סוד הריפוי שלנו כיחידים ושלנו כחברה.

השואפים לריפוי בכל מֵמַד יוכלו להיעזר בעקרונות אלה:

• לכל אחד ואחת ולכל דבר יש ייעוד
• מסע חיינו הוא לצאת לגלות את הייעוד שלנו
• אחרי שגילינו את הייעוד שלנו – נעבוד וננוע ונתקדם סביבו, מתוכו ודרכו
• חיפוש תכלית החוקיות כמטרת הקיום מכלה כוחות ומייצרת כאוס
• קודש הקודשים שלנו הוא הייעוד שלנו והוא סמן במסע שלנו
• לאפשר קירבה יתירה לקודש הקודשים שלכם למי שאינו ראוי ומוסמך- זו סכנת חיים

סדר

אם נקדיש לכך מחשבה, נגלה שהסדר ומקומנו בסדר מלווה אותנו בכל רגע נתון בחיינו, משפיע עלינו, בכל דבר.

יש לו משמעויות. לעיתים הוא מסמל מעמד, תפקיד, זיכרון.  

להלן כמה דוגמאות לסדר המשפיע עלינו לאורך כל חיינו, מבלי שנתנו על זה את הדעת ברוב המקרים:

אנחנו נולדים לפי סדר – לפעמים בכורים, לפעמים אמצעיים, לפעמים אחרונים, והסדר הזה, מלווה ובונה את דמותנו.

אנחנו יושבים בכיתה לפי סדר, כשמכל צד יש את הממוקמים לידינו – חוויה שמעצבת אותנו, לרוב מבלי שנדע עד כמה.

מי מאיתנו לא מכיר את היתרונות והחסרונות במושב המטוס – המושב במעבר, המושב ליד החלון, או המושב ביציאת חירום. כמה לא נח להיות ממוקם בין לבין בסדר הישיבה, כמה אנחנו מוכנים לשלם ולפעמים נלחמים כדי לשנות את הסדר שנקבע לנו במטוס. גם ההיררכיה במקום העבודה היא סדר, כלומר לסדר יש משמעות והשפעות דרמטיות על חיינו ועל ההוויה שלנו. הסדר מגדיר אותנו ומעצב אותנו בתוך הסדר הכללי. הסדר הטבעי הוא סדר העל, אין לחלוק עליו, הוא מעל להבנה ולהגיון שלנו. לכן, כל התערבות אנושית בו מובילה לכאוס.

גיוס חובה

בפרשת במדבר, מסופר שעל כל זכר להיות חייל בצבא המשרת את הנוסעים במסע חייהם. זוהי חובתו של כל זכר כשיר בין הגילאים עשרים ושישים.  

תסלחנה לי בנות ישראל, החיילות המוערכות המשרתות בגבורה בצבא הגנה לישראל, על כך שאני לא נותנת את הדעת על השאלה מדוע הוזכרו רק הגברים.  על כך שאני לא נכנסת לדיונים בעניין שוויון מגדרי, אלא מתייחסת רק לפילוסופיה של העניין- הצורך בחיילים ובצבא במסע החיים. עבורי חיילים וחיילות אחד הם.

מסעו של הנוסע, במסע חייו, בכל גיל ומכל מין, הוא מסע שיש בו סכנות ואתגרים המופיעים לאורך כל הדרך.

סכנות ואתגרים שמאיימים על התקשורת שלנו עם קודש הקודשים ועלולים להביא אותנו לאובדן דרך ולאיבוד מקומו בסדר הכללי. קיימת גם חשיבות גדולה בשימת דגש על הצורך בגיוס חיילים כשירים לבניית צבא המגן על הנוסעים בדרך. זוהי  מטרת הצבא שמסמלת גם את הרעיון שאנחנו ערבים לקיומה של החברה כולה כולל כל היחידים שבה.  חוסנה תלוי בנו ובתרומה שלנו להגנתה.
בכל גיל יש לנו תפקיד אחר. ההגנה על ילדים בתחילת דרכם ועל הזקנים בסוף דרכם היא משימה המוטלת על הצעירים שבינינו. היא חובה והיא חלק מהחוקיות. עצם קיומה מאפשר ריפוי לכל הדורות המתקיימים יחד.

על ספירה ועל מספרים

״והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר…״ הושע ב, א (הפטרה של פרשת במדבר)

אחרי הספירה המדויקת המתוארת בפרשת במדבר, ספירה המותרת ושמורה לאלוהים בלבד, פותחת ההפטרה של פרשת במדבר במספר הושע, בנתון מספרי אינסופי – ״כחול הים״. נתון המתאר את גודלם של בני ישראל השבים אל אלוהיהם. נתון, שאי אפשר למדוד ואי אפשר לספור, אבל עדיין, הוא נתון כמותי המסמל את חזרת ישראל אל חיק אלוהיו. חזרה המלווה בשפע אינסופי, בברית של אהבה, בשלום, במחויבות, בנתינה, בחסד עולם ללא גבול.

בהקבלה לעידן שלנו, ניתן לראות שהתמכרנו לספירה של לייקים, של עוקבים, של כסף. התמכרנו לנתונים מספריים מכל סוג ובכל דבר ועניין.

האם יכול להיות שספירה מייצרת התמכרות אצל בני האדם? האם ספירה מבטאת חוסר אמונה? האם ספירה היא כפירה בעיקר? יתכן שהיא בעצם מלבה את היצר שלנו למרדף אחרי עוד ממשהו, ומייצרת מלחמות – פנימיות וחיצוניות. התמכרות שמסכנת אותנו כי היא שובה אותנו, מנהלת אותנו, מנהלת את החברה, מנהלת את הכלכלה, מתעתעת ומסיטה מן העיקר.

יכול להיות שאת הדבר האמיתי אי אפשר לספור ודווקא הוא המדד האמיתי אליו אנחנו שואפים? כי כשהוא מתקיים אנו חווים התרחבות של הלב, התרחבות התודעה, השפעה ללא גבולות, שפע אינסופי. ודווקא את המדד הזה, אין לנו יכולת לספור.

האם יכול להיות שקיימים יחידים שאין להם מיליוני עוקבים, ואין להם מיליוני לייקים, וגם לא מיליונים בבנק, אבל יש להם השפעה עצומה על העולם?

כמה משמעות יש באמת לספירה הזאת שאנחנו מקדשים כל כך? האם היא מחויבת המציאות בעולמנו? אולי היא שורש

החולאים של האנושות כי היא מקדמת ביטול של היחיד ומנסה להתערב בסדר הטבעי.

אפשר כמובן לומר שזהו טבע האדם ויצרו, אבל טענה זו, עבור האדם השואף, המאמין והחפץ חיים – איננה מספקת וטוב שכך,  כי היא פוטרת אותנו מלפתח את שרירי ההתגברות. ומה לנו בעולם הזה אם לא נשאף להתגבר? הרי זה סוד יצירת הריפוי. קודש הקודשים הוא הליבה שלנו, סמן, מקור של ריפוי אינסופי. ההיצמדות אליו היא המאפשרת לנו להתגבר על יצרנו כשאנחנו מאבדים את דרכינו והיא גם זו שמאפשרת לנו ליצור במרחב האינסופי.

אפרת אלגרסי – חוקרת ומקדמת תודעת ריפוי, יזמת ומייסדת שותפה בחברת ברבור אדום. חברה העוסקת בחברה ופיתוח של תרופות בוטניות ובקידום ריפוי בכל מרחב, כתפישת עולם. ומחברת הספר הדיגיטלי ״לקבל את אי הוודאות״

מניין כפול?!

ציוויו של הקב"ה למשה ואהרון לפקוד את עם ישראל – כנאמר בתחילת פרשתנו (במדבר א ב-ג) "שאו את ראש כל עדת בני ישראל… מבן עשרים שנה ומעלה תפקדו לצבאותם, אתה (משה) ואהרון" – מעורר תמיהה.

א. מדוע הציווי לפקידה מכונה 'שאו'? איזו התנשאות, ערך ומעלה, יש כאן?

ב. ועוד, מה הצורך להטריח דווקא את משה ואהרון (בצירוף שנים עשר נציגי השבטים) לפקוד את ישראל באופן טכני על מנת לדעת את מספרם הכמותי של הזכרים, יוצאי הצבא שמעל גיל עשרים. וכי לא היה ראוי יותר להקים את 'מפקדת רשם האוכלוסין' שתעסוק בעניין טכני זה, ולהשאיר למשה ואהרון לעסוק בנושאים מהותיים ומשמעותיים יותר?

מבאר ר' צדוק מלובלין (רסיסי לילה כו') שמטרתו של מפקד זה לא הייתה רק ידיעת המספר הכמותי של ישראל, אלא למנות, לזהות, את שני הצדדים האלוקיים הסגוליים – המבטאים את תכונתם ומעלתם של ישראל הנמצאים בהם – מניין שיזהה לכל אחד ואחד מישראל את תכונתו ומעלתו, ויעצים באופן רוחני וסגולי את היכולת להגשים זאת בפועל באופן מעשי בחייו. דבר שהיה נצרך ביותר בכל שנות המדבר הקשות וכיבוש וישוב הארץ שיבוא בעקבותיהם.

שני צדדים יסודיים אלו מצויים היו בתכונותיהם השונות של משה ואהרון, ועל כן הם ורק הם יכלו ל'נשא' את ישראל בכך: הצד האחד שאותו 'מנה' משה, מבטא את השייכות המוחלטת לאמת האלוקית בטהרתה ונקיותה, שהרי משה אמת ותורתו אמת.

והצד השני אותו 'מנה' אהרון, מבטא את היכולת המעשית להגשים את אותה אמת שלמה במציאות המורכבת המעשית והמסובכת, כאהרון שגילם את מידת אהבת הבריות ואמונה בסגולתם למרות הקלקולים החיצוניים.

על כן נדרשו למפקד זה משה ואהרון יחדיו, כאשר כל אחד מהם מדגיש צד אחר על פי תכונתו הייחודית (אע"פ שכל אחד מהם כמובן כלל את שניהם). חיבור אשר בלעדיו אפשר לרחף בבועה רוחנית ללא תיקון העולם המעשי מחד, או להיכנע למציאות המוגבלת והחלקית ולוותר על הגשמת האמת האלוקית במציאות…

(הרב ערן טמיר / מכון מאיר – מהאינטרנט)

היערכות כנגד אויב פוטנציאלי

נראה לי שהיה להעיר הסבה למה נתיחדו השבטים ההם באותם הדגלים שנזכרו כאן האם היה זה בקרי ובהזדמן. לכן גלה הכתוב שהייתה הסבה בזה עניינם ומספר אנשיהם לפי שבעת המלחמה הסכנה היותר עצומה היא בפני המחנה הקודמת כי שם על הרוב יבא האויב להלחם. ולכך ישימו שם תמיד היותר גיבורים ועצומים עד שקוראים הצד הקודם ההוא בני אדם הלועזים אב"ן גוארד"א רוצה לומר שצריך מאד לשמרה. ולכך היה לצד מזרח דגל מחנה יהודה ועמו יששכר וזבולון שהיה להם כל כך מהצבא שהיו עולים פקודיהם אל קפ"ו אלף ות'. ובעבור זה הוצרך הכתוב לזכור פעם אחרת בדגלים מספר פקודיהם לפי שהיה זה סבה להיות הדגל הזה בראשונה והסכנה אחריה היא לפי דרך הלוחמים באחרית המחנה כי אולי יבא האויב משם ויזנב בם כל הנחשלים כאשר עשה עמלק ומפני זה הושם דגל מחנה דן באחרונה לצד מערב מאסף לכל המחנות לפי שהיו לדן ולאשר ולנפתלי יותר צבא משאר הדגלים זולת דגל יהודה כי היו פקודי דגל דן מאה וחמשים ושבעת אלפים ושש מאות.

(אברבנאל במדבר ב')

פְּקוּדֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

אֲנִי לֹא רוֹצָה לִפְקֹד

כֹּל יֹצֵא צָבָא

לֹא בְּמִסְפְּרֵי בַּרְזֶל

וְלֹא בְּהוֹדָעוֹת שֶׁנִּמְסְרוּ

וְלֹא בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת

שֶׁלֹּא שָׁבוּ לִגְבוּלָם.

אֲנִי רוֹצָה לִפְקֹד

רַק בִּפְקֻדַּת מִשְׁמֶרֶת

הוֹשִׁיעָה אֶת עַמֶּךָ

וּבָרֵךְ אֶת נַחֲלָתֶךָ

וּרְעֵם וְנַשְּׂאֵם

עַד הָעוֹלָם.

מיכל כוכבא-כהן