"וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל בִּלְעָם לְכָה נָּא אֶקָּחֲךָ אֶל מָקוֹם אַחֵר אוּלַי יִישַׁר בְּעֵינֵי הָאֱלֹהִים וְקַבֹּתוֹ לִי מִשָּׁם. וַיִּקַּח בָּלָק אֶת בִּלְעָם רֹאשׁ הַפְּעוֹר הַנִּשְׁקָף עַל פְּנֵי הַיְשִׁימֹן"

(במדבר כ"ג, כ"ח)

למה שבעה מזבחות

"ויאמר בלעם בנה לי בזה שבעה מזבחות" – כנגד שבעת ימי בראשית … בא לו ביום הראשון ורצה לקללן בשמים ובארץ שנבראו בו, ונהפך הדבר בפיו ואמר: "מה טובו אהליך יעקב" … ומנין שנקראו שמים אהל, שנאמר: "הנוטה כדק שמים וימתחם כאהל לשבת" (ישעיה מ כב). בא לו ביום השני ורצה לקללן ברקיע שמזיל מים, ונהפך דברו ואמר: "יזל מים מדליו". בשלישי רצה לקללן בימים ובזרעים, ונהפך דברו ואמר: "כנחלים נטיו כגנות עלי נהר וזרעו במים רבים". ברביעי רצה לקללן במזלות ובמאורות, ונהפך הדבר ואמר: "דרך כוכב מיעקב". בחמישי רצה לקללן בחיות, ונהפך דברו ואמר: "כתועפות ראם לו".  בששי רצה לקללן במזל בריאת אדם, ונהפך דברו ואמר: "מי מנה עפר יעקב". "לא הביט און ביעקב" – זה יעקב אבינו. "ולא ראה עמל בישראל" – אלו ישראל שהיו כולן כשרים. בא ליום השבת ואמר היום אני מקללן, שאין נביא שלהן יכול היום לא לכתוב שם ולא לעשות דבר. וקדמתו השבת בברכה, שנאמר: "ויברך אלהים את יום השביעי" (בראשית ב ג). ונהפך הדבר וברכן, שנאמר: "וירא בלעם כי טוב בעיני יי' לברך את ישראל" – כשם שהיה טוב בעיני אלהים לברך את יום השבת, כך טוב היה לברך את ישראל, מיד אמר: "מברכיך ברוך".

(מדרש הגדול במדבר כג כט)

צדק וצדקה – פדות ציון ופדיון שבוייה

יונתן לבינסון

"ויַּעֲמֹד֙ מַלְאַ֣ךְ ה' בְּמִשְׁע֖וֹל הַכְּרָמִ֑ים גָּדֵ֥ר מִזֶּ֖ה וְגָדֵ֥ר מִזֶּֽה׃ וַֽיַּעֲמֹד֙ בְּמָק֣וֹם צָ֔ר אֲשֶׁ֛ר אֵֽין־דֶּ֥רֶךְ לִנְט֖וֹת יָמִ֥ין וּשְׂמֹֽאול׃ (במדבר כ"ב, כ"ד-כ"ו)

הד למבוכתה של האתון הניצבת חסרת אונים "במשעול הכרמים גדר מזה וגדר מזה", ניתן למצוא בתיאורו של ירמיהו במגילת איכה "כׇּל־רֹדְפֶ֥יהָ הִשִּׂיג֖וּהָ בֵּ֥ין הַמְּצָרִֽים׃" (א, ג'), ביטוי המשמש ככינויה של תקופת האבל על החורבן , כפי שכתב רש"י בין המצרים… . ומדרש אגדה: בין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב. וכדברי המדרש: "יומי דעקא (ימי המועקה) ימי צרות" (איכה א).

תחילתו של הפסוק באיכה "גָּלְתָה יְהוּדָה מֵעֹנִי וּמֵרֹב עֲבֹדָה הִיא יָשְׁבָה בַגּוֹיִם לֹא מָצְאָה מָנוֹחַ" מהדהד את משק כנפי היונה המרחפת בחלל העולם המבקש לקום מתוך הריסות המבול,  "וְלֹא מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלָהּ" (בראשית ח',ט'). כפי שדרשו חז"ל (בראשית רבה ל״ג, ו׳) וְלֹא מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ וגו', יְהוּדָה בַּר נַחְמָן בְּשֵׁם ר"ש אָמַר אִלּוּ מָצְאָה מָנוֹחַ לֹא הָיְיתָה חוֹזֶרֶת, וְדִכְוָתָהּ (איכה א, ג): הִיא יָשְׁבָה בַגּוֹיִם לֹא מָצְאָה מָנוֹחַ, אִלּוּ מָצְאָה מָנוֹחַ לֹא הָיוּ חוֹזְרִים.

מעבר להד המקראי, ע"פ  הרא"ש בפירושו לתורה (בראשית ח, ו) מועד שליחת היונה מן התיבה הוא י"ז בתמוז, היום שעתיד להפוך סמל ליציאתם של ישראל, שנמשלו ליונה, למסע ממנו טרם מצאו מנוח. "ותנח התיבה: בחדש השביעי, בא' בסיון אחר שהתחילו המים לחסור. ויפתח נח והוא בעשרה בתמוז. וישלח את העורב, י"ז בתמוז. ולא מצאה היונה מנוח, ואומר אני מכאן רמז לתחילת החורבן שהתחיל בי"ז בתמוז שהובקעה העיר, שלא מצאו בו ישראל מנוח, שנקראו יונה … והמתין ז' ימים ובאותן ז' ימים שלח עוד את היונה והוא חודש אב שהוא עשירי לירידה בא' לחודש. ולא יספה שוב אליו עוד כי מצאה היונה מנוח בראשי ההרים שנראו באותו היום".

את ייעודם של ימי האבל מבטא הרמב"ם: "ויהיה זה זיכרון למעשינו הרעים… שבזיכרון דברים אלו נשוב להיטיב". (הלכות תעניות, פ"ה, ה"א).

הנביא ישעיהו בחזונו "צִיּוֹן, בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה; וְשָׁבֶיהָ, בִּצְדָקָה", מציב כתנאי ל"פדות ציון", את שיקומה של חברת מופת, המבוססת על אדני הצדק והמשפט, המוסר והשוויון, את יישומו של ה"נשוב להיטיב" וזאת לאחר שתיאר את התשתית האופרטיבית של המשפט, "ואָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה, וְיֹועֲצַיִךְ כְּבַתְּחִילָּה; אַחֲרֵי-כֵן, יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק–קִרְיָה, נֶאֱמָנָה" מתוך "זיכרון מעשינו הרעים", הפנמה של שלילת העוול המוסרי אותו הקדים לתאר " אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה, קִרְיָה נֶאֱמָנָה; מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט, צֶדֶק יָלִין בָּהּ–וְעַתָּה מְרַצְּחִים.  כַּסְפֵּךְ, הָיָה לְסִיגִים; סָבְאֵךְ, מָהוּל בַּמָּיִם.   שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים, וְחַבְרֵי גַּנָּבִים–כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד, וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים; יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ, וְרִיב אַלְמָנָה לֹא-יָבוֹא אֲלֵיהֶם".

תהליך התיקון והפדות שמתאר ישעיהו מבוסס על שני מרכיבים משלימים, היוצרים רצף אחדותי שאינו ניתן להפרדה. פדות ציון כקולקטיב תלויה בהעמדת המשפט על מכונו ותיקון המוסר הקולקטיבי, אך פדיון 'שביה' – האינדיבידואל הנתון במצב שבי (שָׁבֶיהָ מלשון שִבְיָה) – דורש עדיין תהליך משלים של 'צדקה'. המשמעות הכפולה של המילה "תפדה" – הן ביחס ל"ציון" והן ביחס ל"שביה" – מדגישה את יחסי התלות ההדוקים ביניהם, את תלותה של "פדות ציון" בתהליך המשלים והבלתי ניתן להפרדה של פדיון שביה.

ה"צדקה" אינה אלטרנטיבה לצדק, היא נגזרת מהצדק ומחויבת מכוחו. בניגוד לזיהוי המקובל שלה עם פילנתרופיה, המונעת מחמלה וולונטרית Charity)), הצדקה במקורות מיישמת עקרון לפיו "היושר הוא – להגיע כל בעל חוק לחוקו, ולתת לכל נמצא…כפי הראוי לו" (רמב"ם, מורה נבוכים), דהיינו,  היושר מחייב אספקת פתרון אינדיבידואלי למצוקתו של כל פרט.

הטיית "צדקה" ללשון נקבה מורה על חריגתה מהמתחם הנוקשה של חובה משפטית קבועה ו"עיוורת", כזו שאינה יכולה להיות תלויה בנסיבות המשתנות, למתחם "רך" יותר של מחויבות הערה לצרכים פרטניים משתנים ומתחשבת בהם.

בפרק האחרון של המגילה מקונן הנביא: "זְכֹר ה' מֶה הָיָה לָנוּ הַבִּיטָ וּרְאֵה אֶת-חֶרְפָּתֵנוּ. נַחֲלָתֵנוּ נֶהֶפְכָה לְזָרִים בָּתֵּינוּ לְנָכְרִים. יְתוֹמִים הָיִינוּ וְאֵין אָב אִמֹּתֵינוּ כְּאַלְמָנוֹת". (ה', א'). קינה המבטאת עקירה, "תלישות", אובדן המשענת, עוגני השייכות, אובדן נחלה ובית, אב ואם, הרחבה של התיאור בראשית המגילה "לֹא מָצְאָה מָנוֹחַ",.

טשטוש הגבול הדק, אובדן נקודת האיזון השברירית בין הפרט לכלל, בין האינדיבידואל לקולקטיב, תפיסה עצמית של האחרון את קיומו כעומד בזכות עצמו, תוך התעלמות ממצוקתו של הפרט, דיכוי מאפייניו הייחודיים וראייתו את הפרט כמי שנועד לשרת אותו, לטשטש את זהותו ולהתאים אותה לצלמו ודמותו, מובילה את הפרט  ל"חורבן בית" פרטי, לגלות פנימית, אובדן שייכות.

התיקון החברתי דורש את שיקומה של מערכת היחסים הנכונה בינה לבין הפרט, של מעמדה הפונקציונלי מול הפרטים מהם היא מורכבת, הפנמה שלה את מהותה ותפקידה לשרת ולאפשר את  התפתחותם. נבואת בלעם "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל" (כ"ד, ה') באה לשבח (ע"פ מדרש חז"ל שהביא רש"י) את השמירה על המרחב הפרטי, ההכרה בצורך של האינדיבידואל לשמור על ייחודיותו ופרטיותו.

הערנות למתח המובנה בין צרכי הכלל, האינטרס הקולקטיבי, לבין זהותו של הפרט וצרכיו, תוך מתן פתרונות פרטניים לסיטואציה בה הוא חש נרמס תחת גלגליה, קשורה קשר הדוק ל"צדקה", ליכולתה של החברה להתעלות מעל לדפוסים ה"מכניים" והמקובעים של הצדק, לפתח מערכת נבונה, דינמית וגמישה הנותנת מענה מתאים לצרכים משתנים של מגוון פרטיה.

זעקת החטופים המופקרים בעזה מזקקת את אובדן הקו הדק המפריד בין המעגל החיצוני – הכלל – ובין זה הפנימי – הפרט. הניסיון ליצירת משוואה מדומה בה קיומו ובטחונו של "כלל" תלויים בהפקרת חייהם של פרטים היוצרים אותו, נובעת מראייה של הכלל כישות אמורפית שהפרטים בה אינם אלא מספרים, את ערכם כבני אדם, שאת מידת הקדושה והמשמעות של חייהם, ניתן לכמת, בהיותם נגזרת של משמעותם עבור ה"כלל".

ההכרה במערכת ה"צדקה" כחוסה תחת כנפי הצדק והמשפט, כיישום תכלית קיומה ומילוי חובתה של החברה כלפי "שביה" הפרט השרוי במצוקה ולא כנתינה חד צדדית מתוך עמדה פטרונית, היא הערובה לגאולתם ופדות נפשם של האינדיבידואלים הנתונים במצוקת ה"שבי" ומתוך כך גם להשלמתה של  "פדות ציון".

(מבוסס על מבוסס על מאמר "ציון במשפט תפדה" בספר ליקוטי תורה לאדמו"ר הזקן ועל ספר התניא, אגרות ח' וי"ב)

יונתן לבינסון – פעיל במאבק לפדיון שבויים.

גדר מפריד, גדר מחבר

ועל זה נאמר ׳גדר מזה וגדר מזה׳ (במדבר כ"ב:כ"ד), כי מה פעולת הגדר הוא שלא לצאת חוץ לגדר, וגדר אחד הוא שלא להעריך היש באיזה ערך ויחס ושייכות אליו יתברך, וגדר השני שלא להפריד היש לדבר נפרד בפני עצמו, כי אם שהכל הוא כוחו בעצמות יתברך, ואיך ומה הוא, שיהיה היש מכוחו בעצמותו יתברך, ואף על פי כן אין שום שינוי ומקור והעלם דהעלם בו יתברך מהיש… הוא מפליאותיו יתברך, אשר על זה נאמר (חגיגה יג.) ׳במופלא ממך אל תדרוש,׳ וד"ל.

            רבי אהרן הלוי מסטראשעלע נ"ע, תלמידו המובהק של בעל התניא, ספר ׳עבודת הלוי׳

אתון הנפש

בלק מבקש מבלעם לקלל את בני ישראל כדי שלא יוכלו להביסו במלחמה כפי שעשו לאמורי. בתמורה הוא מציע לו שכר רב. בלעם משחק משחק כפול. מצד אחד הוא אינו רוצה להמרות את פי האלוהים, המתנגד כמובן למהלך. מצד שני הוא מתפתה להצעה ומשתמש באיסור של ה' כעוד קלף במשא ומתן כדי להוציא מבלק שכר גדול יותר.

בדרכו של בלעם למימוש העסקה האתון שלו מתנהגת בצורה מוזרה. היא סוטה מהדרך, נצמדת לגדר ומוחצת את רגלו של בלעם, נאחזת בקרקע ולא מוכנה לזוז, ולבסוף היא אפילו פוצה את פיה ומתחילה לדבר בלשון בני אדם. כל זה קורה בגלל שהיא רואה את מה שבלעם אינו רואה, את מלאך האלוהים המאיים וחרב בידו. סיפור פלאי, משעשע ורב חידה.

אך ניתן להתייחס לסיפור הזו בדרך פחות פלאית, אם מתייחסים לאתון כמייצגת חלק בנפשו של בלעם. נאמר שבלעם יוצא לדרכו כשהוא רוכב לבטח, במחשבה מודעת שהוא הולך למלא את דבר האלוהים, לברך את בני ישראל במקום לקללם. אך חלק בתוכו יודע, נקרא לחלק הזה – האתון, שהוא עלול להתפתות לבלק. ההשלכות של החטא הזה ידועות – עונש כבד מצד האלוהים. בנפשו של בלעם מתחוללת סערה גדולה, מאבק בין שני חלקי הנפש – החלק שרוצה להתפתות, והחלק שמבין את משמעות המעשה, את חומרתו ואת עונשו. בלעם מפעיל את מנגנון ההדחקה. הוא מסתיר מעצמו את הידיעה שהוא עלול להתפתות. הוא "מעוור" את עצמו ואינו רואה את מלאך האלוהים הניצב בדרך.

הדחקה היא מונח פרוידיאני. הפילוסוף הצרפתי סארטר דיבר על מנגנון אחר שנובע מתפיסת עולם שונה שאינה מניחה חלוקה כל כך חדה בין מודע ולא מודע – ההונאה העצמית. לדבריו, האדם יודע להסתיר מעצמו את המשמעות האמיתית של מעשיו כאשר הוא לא שלם איתם. הוא מביא לדוגמא אישה צעירה שיושבת עם גבר בבית קפה והגבר מניח את ידו על ידה. האישה חווה קונפליקט. מצד אחד נעים לה מגעו של הגבר, מצד שני, היא אינה חושבת שמן הראוי להיענות לחיזור. הפתרון שלה הוא הונאה עצמית המאפשרת לה לפסוח על שני הסעיפים – היא מדמה את היד שלה לחפץ, מתנתקת ממנה מבחינה נפשית, ולכן, לא את ידה הגבר אוחז עכשיו, אלא חפץ כלשהו, כלומר אין כאן חיזור והיא לא נענית לו. אך עדיין, היא נהנית מהמגע.

גם בלעם מפעיל מנגנון של הונאה עצמית המאפשרת לו לדחות את הקץ ולהימנע מההכרעה בין שתי האפשרויות. הוא יכול ליהנות ממסע שקט יחסית, כי הוא אינו הולך להיענות לפיתוי, אך גם אינו מתכוון לוותר עליו. הוא מסתיר מעצמו את הקונפליקט. אך האתון, החלק הפנימי שבתוכו אינו מאפשר זאת. הוא מסיט אותו מהדרך, הוא מציב מכשולים בדרכו. ולבסוף החלק הזה אפילו מצליח לבטא את עצמו במלים. האתון פוצה את פיה ומתחילה לדבר. כמו בטיפול נפשי, הדיבור, השימוש במלים עוזר להביא את המודחק או את המוכחש אל המודעות, וכך ההכרעה נעשית בצורה מודעת, האדם שולט בחלקי הנפש השונים שלו ולא הם שולטים בו.

האתון מציבה את בלעם בפני הקונפליקט השלם ואילו המלאך נותן לו להמשיך בדרכו. אין מנוס, בלעם הוא זה שיצטרך לקחת את האחריות על ההחלטה הזו ולהכריע.

רבקה נאמן מאתר 929