מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ

יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל. (במדבר כ"ד, ה')

משכנותיך – אף כשהן חרבין, לפי שהן משכון

עליכם, וחורבנן כפרה על הנפשות, שנאמר 'כלה ה' את חמתו' (איכה ד יא); ובמה כילה? 'ויצת אש בציון'.

(רש"י במדבר שם,

שם)

כתיב (תהלים

ע"ט) 'מזמור

לאסף: אלהים באו גוים בנחלתך' לא הוה קרא צריך למימר (היה צריך לומר) אלא 'בכי

לאסף' 'נהי לאסף' 'קינה לאסף', ומה אומר מזמור לאסף?

אלא, משל למלך שעשה בית חופה לבנו וסיידה וכיידה וציירה ויצא בנו לתרבות

רעה, מיד עלה המלך לחופה וקרע את הוילאות ושיבר את הקנים, ונטל פדגוג שלו איבוב של

קנים והיה מזמר,

אמרו לו: המלך הפך חופתו של בנו ואת יושב ומזמר?!

אמר להם: מזמר אני שהפך חופתו של בנו ולא שפך חמתו על בנו, כך אמרו

לאסף: הקב"ה החריב היכל ומקדש ואתה יושב ומזמר?!

אמר להם: מזמר אני ששפך הקב"ה חמתו על העצים ועל האבנים ולא שפך

חמתו על ישראל הדא הוא דכתיב 'ויצת אש בציון ותאכל יסודותיה'.

(איכה רבה ד, יד)

בלעם ויונה – בין

ישראל לאומות העולם

דוד גרוסמן

פרשת בלק היא

בעלת אופי מיוחד, השונה מאד מרוב פרשיות התורה. רשימת נושאיה, מבטאת היטב את מיוחדותה:

א    קיומו של נביא מאומות העולם שבמעשיו מוכיח

שהוא עוין את העם הנבחר ואף מוכן לקללו תמורת תשלום שאינו אלא שוחד.

ב.   "נביא" מוזר זה שולל את האפשרות להמרות

את פי אלוקיו, אבל הוא מאמין שהוא מסוגל לשנות את דעתו.

ג     יוצר העולם דורש בתוקף ש"נביאו" יברך

ולא יקלל את בני ישראל, אך לשם הבטחת הביצוע של הוראתו הוא מציב מכשול בדרך

"הנביא".

ד    האתון של ה"נביא" רואה מכשול שהנביא

אינו מסוגל לראות.

ה    האתון ניחנה לא רק בכושר ראייה מופלג, אלא גם

ביכולת הדיבור.

ו     הרוכב עליה אינו מתרשם מכושרה הבלתי-טבעי עד

שמלאך ה' מציג עצמו לפניו.

ז     "הנביא" מאמין שדעת בורא העולם תשתנה

אם "ישנה מקום"

ח    שיטה נוספת לשינוי דעת הבורא היא מתן מתנות

רבות ("שבעה פרים ושבעה אילים" שהם 42 בהמות ב-21 מזבחות לשימוש "חד

פעמי").

רבים

המפרשים שניסו להסביר את הפרשה המוזרה הזאת, אך הם התקשו מאד להציע הסבר משכנע. אחד

מהפתרונות המוצעים מסתייע בספר יהושע (י"ג, 22) שבו צוין

שבני ישראל "הרגו בחרב" [את] "בלעם בן בעור הקוסם". תמיכה

לפירוש זה נמצאת גם בפרשתנו (פרק כ"ב, 7) האומר שזקני

מואב ומדיון באו לבלעם "וקסמים בידם" (אולם אין הוכחה שבלעם היה

זקוק לכלים אלה). לפי פירוש זה נראה שהקוסמים השתמשו בכלים שונים, אולי כלי אורקל,

לשם הונאה ואחיזת עיניים. יש מפרשים (כגון אור החיים על הפסוק הנ"ל), הסבורים

שבלעם השתמש גם באצטגנינות למעשי המרמה ומכל מקום סביר להניח שהם אכן נזקקו לכלי כישוף

כלשהם. התורה, כידוע, אוסרת את ההתייעצות בקוסמים ומכל מקום אין פירוש זה מסייע

להבין חלק ניכר מהנושאים המוזכרים לעיל.

בפרשתנו

מוצג בלעם כנביא שה' מדבר אליו. אמנם, אם נדייק, הכתוב משתמש במונח "אלהים"

(שאינו דווקא שם ה') לפחות שלוש פעמים בתיאור ההתגלות הלילית של בלעם (כ"ב, 10-9

,12), אבל בפסוקים הבאים מופיע כבר שם ה' בפירוש, ובלעם מתכוון ללא

ספק לשם ה' באומרו "ה' אלקַי" (שם, כ"ב, 18).

יש אולי משמעות לשימוש במונחים "אל" ושדי" במקום השם המפורש. מכל

מקום, מעשיו מוכיחים שהוא ראה עצמו כשליח ה' ולא כשליח אלוהים אחרים. ברכותיו

מוכיחות בוודאות שהוא לא נחשב כקוסם גרידא. ואכן, הרב קוק סבור שלמרות רשעתו היה

בלעם נביא ה'. הוא מצטט בהקשר זה את מאמר חז"ל בספרי שהפסוק 'ולא קם נביא עוד

בישראל כמשה' מתייחס רק לישראל ולא לאומות העולם". בלעם היה, לפי חז"ל,

אחד משבעת הנביאים שקמו לגויים.¹

הרמב"ם

רואה במעשה בלעם והאתון "מראה נבואה" שנעשה על-ידי רוח שפעלה כמלאך:

"שאפילו היסודות [כלומר, הרוח והאש] נקראים גם הם מלאכים" (רמב"ם,

מורה נבוכים, חלק ב, פרק ו, המסתמך על תהלים ק, 4) במקום אחר

מסביר הרמב"ם (שם, ב, פרק מה) שבלעם השתייך לדרגה שמעל התחתונה

ביותר בדרוג הנבואה, אבל התגלות ה' אליו בחלום הייתה רק מעין קדם-נבואה, שמעליה יש

אחת עשרה מדרגות נבואה שכולן, פרט לדרגה הגבוהה ביותר (שאליה השתייך רק משה רבנו אשר

"ידעו ה' פנים אל-פנים"), נגלו לנביאים בחלום או במראה ובחזיון (שם, ב, פרקים

מא; מב). הסבר זה משייך גם את בלעם למערכת נבואית זו "כשהיה

טוב", (שם, ב, פרק מה).²

יחסו

של הרמב"ם להתגלות ה' לבלעם בחלום הלילה אינה מפתיעה. כבר בפרק השני של ספר

בראשית מדבר ה' אל אדם וחוה. בהקשר זה, הדיבור האלוקי אל הנחש מזכיר באי-טבעיותיו את

סיפור האתון, אבל תופעת ההתגלות לגויים שלא היו נביאים חריגה פחות. הרמב"ם

מזכיר בהקשר זה, בין השאר, את פרעה מלך מצרים, מלך גרר, לבן הארמי, וכן את הגָר.

הם ורבים אחרים זכו להתגלות ה' בחלומם. התכלית להתערבות ה' נבעה, ברוב המקרים מסוג

זה, מהצורך להציל את אבותינו וזרעם מפגיעה קשה. הרמב"ם סבור לכן שהתגלות

האלקים, בין אם בעצמו, או באמצעות מלאך, בנוסח "ויבא אלקים אל פלוני בחלום

הלילה" אינה בגדר נבואה (מורה נבוכים, חלק ב, פרק מ"א).

גאונותו של

"הנשר הגדול" באה לידי ביטוי מובהק בתשובותיו לשאלות הקשות שהצגנו לעיל,

אך קשה לקבלן כפשטו של מקרא.

סיפור הדומה

יותר לסיפור בלעם הוא זה המצוי בספר יונה. הדמיון בין שני מקרים אלה הוא:

א. הניסיון

הכושל של נביאים להמרות את פי ה'.

ב. התנהגות

בעלי חיים שלא כדרך הטבע.

ג. שאיפת

ה' למנוע מנביאים לממש את שאיפתם לגרום נזק לבני אדם.

אמנם, יונה מוצג בפירוש כנביא שהאמין בה' נענש

יותר מבלעם וגורלו הוא בלתי-טבעי אף יותר מסיפור האתון. הוא שורד במעי הדג שלושה

ימים ולילות ולבסוף ומושלך לחוף כשהוא עדיין חי. מכל מקום, ספר יונה מציג תובנה

המנוגדת בתכלית לזו של בלעם. עובדי עבודה זרה הם שזכו להינצל ממות בעוד שיונה,

הירא את ה' "אשר-עשה את הים ואת-היבשה", מושלך לים. המשך הסיפור, העוסק

באירועי נינוה, מציג אף ערך רדיקלי יותר: גם אלה שהיגלו את ישראל מארצו, זוכים

לחזור בתשובה.

בלעם שונה

מיונה הנביא בתכונותיו האישיות. הוא מתואר כאוהב בצע וחסר רגישות לסבל אנושי. אולם

למרות תכונותיו השליליות, הוא זכה להערצה רבה, אולי בשל כישרון הנאום שלו. ואמנם,

חרף נטיותיו האישיות, יש לומר לזכות בלעם שהוא עשה את רצון בוראו וזיכה את עם

ישראל בברכות של הקב"ה עצמו. ברכותיו שימשו במשך דורות רבים להסברת בחירתו של

עם ישראל ל"ממלכת כהנים וגוי קדוש". וחלקן הוכלל אף בסידור התפילות היהודי.

הייתה להן גם השפעה חיובית רבה על ספרותנו ותרבותנו הלאומית.

להערכתי, המסר

החשוב ביותר, הן של פרשת בלק הן של ספר יונה, הוא שכל בני האדם נבראו בצלם אלוקים וגם

לגויים שאבותיהם לא היו במעמד הר סיני יש לבורא האדם עניין בחייהם וברווחתם. רבנים

רבים, שהבולט בהם בדורות האחרונים היה הרב אברהם יצחק הכהן קוק, הרבו לעסוק

בחשיבותו של המוסר הכלל-אנושי. דוגמה לכך היא אגרתו הארוכה לרב דר' משה זיידל (אגרות

הראיה, א, עמ' צב-קא) שבה נאמר, בין השאר: חשיבות "דרכי

היושר… של תורה, [ה]כוללת את… המוסר העיוני והמעשי, הפרטי והכללי, החברותי

והמדיני" (הראי"ה, א, עמ' צד) ובהמשך המכתב

הוא אף מצהיר ש"כל העמים שהם גדורים בנימוסים הגונים … נחשבים לגרים

תושבים בכל חיובי האדם" (שם, עמ' צט).

מובאות מועטות

אלה מכתבי הרב קוק מייצגות ערך המכונה "הומניזם", שהוא אכן הערך המשותף

לחברה האנושית כולה" (שם, א, צט). התורה

מזכירה את העיקרון הזה פעמים רבות בהקשר של "אהבת הגר". מה משמעותה של "אהבה"

זו? אנו אומרים בכל יום את הפסוק "ואהבת את ה' אלקיך" ומסכימים

עם הלל הזקן שהציווי "ואהבת לרעך כמוך" הוא עיקר התורה. אבל רובנו

מתעלמים ממצוות אהבת הגר ויש אף בני תורה הסבורים שהומניזם הוא חטא.

היחס שלנו לבני

אומות העולם, המהווים לפחות 99.8 אחוזים מאוכלוסיית העולם, מתבטא בהלכות הקרויות "מפני

דרכי שלום". אירועי החודשים האחרונים מלמדים שסטייה מדרך זו אינה פועלת לטובתנו.

אולם חשוב להדגיש שההומניזם איננו בעל ערך אך ורק מסיבות פרגמטיות, אלא מצווה שכל

יהודי חייב בה.

1. הרב אברהם יצחק הכהן קוק, אגרות הראיה, כרך ב, לד, מוסד הרב

קוק, ירושלים, תשמ"ה; וראו בבא בתרא, טו ע"ב

2. אני מודה לידידי פרופסור מרדכי עקיבא פרידמן שסייע לי באיתור המקורות

ומשמעותם.

דוד גרוסמן הוא פרופסור אמריטוס במחלקה

לגיאוגרפיה, אוניברסיטת בר-אילן, רמת-גן.

"ולא קם נביא עוד בישראל כמשה" – אבל

באומות קם, ואיזה? זה בלעם בן בעור

(ספרי וזאת הברכה שנז)

הענקת הנבואה לכל באי עולם באה להראות,

שבחירת ישראל אין בה משום מעשה שרירותי, אלא משום מתן שכר להיענותו של ישראל

ולנכונותו לקבל את התורה. דבריו המפורסמים של רבי יוחנן, "שהקדוש ברוך הוא

החזיר התורה על כל אומה ולשון ולא קיבלוה עד שבא אצל ישראל וקיבלוה" מתפרשים

בגמרא (עבודה זרה ב, ע"ב): "כלום נתת לנו את התורה ולא

קיבלנוה"? על דרך זו מנמקים במקורות מאוחרים גם את מתן הנבואה לאומות העולם.

(א.א. אורבך: מדרשות חז"ל על נביאי

אומות העולם ועל פרשת בלעם – מובא בעיונים בספר במדבר לפרופ' נחמה ליבוביץ

ז"ל)

ולקח גדול הוא המשתמע מדברים אלה. לפי זה, לא

הנתונים הטבעיים שבאופיו של האדם הם הקובעים את מדרגתו, לא כשרונותיו שניתנו לו

מלמעלה, אפילו לא מתנת י-ה, העליונה שבמתנות – הנבואה, אף היא אינה הופכת את האדם

לצדיק בעל כורחו, או מבלי השתדלותו. רצונו של האדם להשתמש בתכונותיו, בכשרונותיו

ואף בכוח הנבואה שניתנה לו, רצונו בלבד הוא הקובע, אם ישתמש האדם בכל אלה לברכה או

– חס ושלום – לקללה. רצונו החופשי בלבד הוא העושה אותו צדיק כמשה רבנו או רשע

כבלעם.

(מתוך "עיונים בספר במדבר" לפרופ'

נחמה ליבוביץ ז"ל, עמ' 319)

"מקום אחר": האם הברכה והקללה קשורים למקום?

ופירוש 'מקום אחר' כמו אל אחר ואלהים אחרים וסטרא אחרא,

דלעולם אחר הוא היפך אחד, יחודו של עולם.

 (ליקוטי מאמרים לרבי צדוק הכהן מלובלין, ד"ה והנה מרדכי)

"לך לך": להנאתך ולטובתך,

ושם אעשך לגוי גדול כאן אי אתה זוכה לבנים, ועוד שאודיע טבעך בעולם .

(רש"י בראשית יב ,א)

כאן פרש"י 'וכאן אי אתה זוכה לבנים' הוא שאמרו רבותינו 'שלשה דברים מבטלים

את הגזרה: שינוי מקום וקריאת שם וכו'.

(חזקוני בראשית שם, שם)

והיה כי יביאך ה' אלהיך אל הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה ונתתה את הברכה על הר

גרזים ואת הקללה על הר עיבל. (דברים יא , כט)

'ונתתה את הברכה': כתרגומו 'ית מברכיא'

– את המברכים.

על הר גרזים, (סוטה לז) כלפי הר גרזים הופכין פניהם.

(רש"י דברים יא , כט)

…אבל מפני זה תרגם מברכיא

שלא שייך בברכה 'ונתת אותם על הר גריזים' דאין בברכה ממש שיתן אותה אל מקום

מוגבל, לכך צריך לפרש אותו על המברכים ולא ברכה ממש, כי הלוים שהיו עומדים

באמצע שהפכו פניהם כלפי הר גריזים וברכו לא היתה הברכה כלפי הר גריזים, שאין בברכה

ממש ולא שייך בה גבול.

(פירוש גור אריה למהר"ל מפראג דברים עמוד נו)

חֲמִשָּׁה דְבָרִים אֵרְעוּ אֶת אֲבוֹתֵינוּ

בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז וַחֲמִשָּׁה בְּתִשְׁעָה בְאָב. בְּשִׁבְעָה

עָשָׂר בְּתַמּוּז נִשְׁתַּבְּרוּ הַלּוּחוֹת, וּבָטַל הַתָּמִיד, וְהָבְקְעָה

הָעִיר, וְשָׂרַף אַפָּסְטְמוֹס אֶת התּוֹרָה, וְהֶעֱמִיד צֶלֶם בַּהֵיכָל.

(משנה תענית ד, ו)

כיון שראה (משה)

אותו סרחון שסרחו במעשה העגל, אמר: היאך אני נותן להם את הלוחות? מזקיקני אותן

למצות חמורות ומחייבני אותן מיתה לשמים, שכן כתוב בהן "לא יהיה לך אלהים אחרים

על פני". חזר לאחוריו וראו אותו שבעים זקנים ורצו אחריו; הוא אחז בראש הלוח

והן אחזו בראש הלוח,חזק כחו של משה מכולן שנאמר: (דברים לד) "ולכל היד

החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל".

(אבות דרבי נתן פרק שני, משנה ג)

כל הקדושות ; ארץ

ישראל, ירושלים והמקדש, המה רק פרטי וסעיפי התורה, ונתקדשו בקדושת התורה ואל תדמו

כי המקדש והמשכן המה עניינים קדושים בעצמם חלילה. השם יתברך שורה בתוך בניו

שיעבדוהו, ואם המה כאדם עברו ברית, הוסר מהם כל קדושה והמה ככלי חול באו פריצים

ויחללוה; וטיטוס נכנס לקודש הקודשים ולא ניזוק, כי הוסר קדושתו; ויותר מזה

כיוון שנסתלקה שכינה ממנו, עלו בו צאן ובקר.

(משך חכמה שמות לב,

יט)

דבר זה הדגים לפנינו

משה רבנו, כאשר שבר את הלוחות בו ברגע שנוכח לראות שהעם עבר על הצו 'לא תעשה לך

פסל וכל תמונה'; וזאת עלינו להבין כי הביטוי 'פסל וכל תמונה' אינו חל דווקא על עגל

הזהב שעשו ישראל, אלא על כל נתון בטבע כגון: עם, ארץ, מולדת, דגל, צבא, רעיון, אדם

מסוים וכיוצא בהם, כאשר מעלים אותם לדרגת קדושה.

(מתוך י. ליבוביץ:

שבע שנים של שיוחת על פרשת השבוע עמ' 401)