וַיִּפְתַּח ה' אֶת

פִּי הָאָתוֹן

וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם:

מֶה עָשִׂיתִי לְךָ, כִּי הִכִּיתַנִי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים?

וַיֹּאמֶר בִּלְעָם

לָאָתוֹן: כִּי הִתְעַלַּלְתְּ בִּי

לוּ יֶשׁ חֶרֶב בְּיָדִי

כִּי עַתָּה הֲרַגְתִּיךְ. (במדבר

כב, כח-כט)

ויפתח ה' את פי האתון – לדבר, כי הכתוב המשיל פעמים רבות הדיבור וחיתוך

האותיות במילת 'פה', כמו 'מי שם פה לאדם', ומשה אמר 'כי כבד פה וכבד לשון אנֹכי',

אף כאן הוסיף ה' כח בפי האתון לבטא האותיות, ואין לומר שהיה חל על האתון רוח דעת

כמו על האדם, חלילה לחשוב כן, ולזה לא תמצא שהזכירה דבר ממלאך ה' העומד לנגדה, כי

אין בה דעת להביא ראיה לסרבנותה ממראה המלאך, רק דיברה כדרך כל בהמה המרגשת בהכאה

וכועסת בטבעה. והנה הנס הזה היה לשהפיל גאוות בלעם ולביישו לפני שרי מואב ההולכים

אתו, כי תחת אשר התפאר לפניהם בחכמתו ובנבואתו, עתה הוכח מבהמתו בטענו שלא יכול

להשיב עליהם, והוצרך להודות שהדין עמה, ואין בושה גדולה מזו לאיש יהיר כמוהו, ועוד

היה הנס הזה מקביל עם חטאתו ופשעו, כי הוא בא להטיל דופי בזרע קודש ובבחירי סגולה,

והבהמה הטמאה הזאת תטיל בו דופי, כאילו היא טובה ממנו; הוא בא לחטוא בלשונו נגד

כוונת הבורא ששם פה לאדם לתשמיש טוב ולא רע, והאתון שאין בטבעה לדבר, תצדק בדברי

פיה יותר ממנו, כדי שיכלם ויקח ממנה מוסר.

לו יש חרב בידי – מתוך הכעס שכעס עליה נתבלבלה דעתו, והוציא מפיו דבר

שהיה לו לחרפה גדולה בעיני השרים, כי הוא הולך להרוג אומה שלמה בפיו, ולאתון זו

צריך לכלי זין.

 (רבי יצחק שמואל רג'יו שם,

שם)

להילה, נכדתי הראשונה,

 ברוך בואך

לעולמנו המורכב.

 בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הַקּוֹסֵם

(יהושע י"ג,כ"ב)

חיים

רובינשטיין

המציאות היא חמקמקה. תחושת

המציאות היא תוצר של עיבוד המידע המגיע מחמשת החושים המוכרים וממידע חושי נוסף כמו

שיווי המשקל, כאב ועוד. האינטגרציה של הקלטים החושיים מקנה לנו את האחיזה הפשוטה

במרחב ובזמן, זיהויים של האיומים שבדרכינו והיכולת לנווט בעולמינו הפיזי. ההבנה של

היחסים המורכבים יותר בין העולם הפיזי, הרוחני והאני, מסובכת יותר. הבנת המציאות

ומיקום האני בתוכה היא צומת של היחסים החברתיים, משחק התפקידים, אמונות דתיות

ו"חוש התמצאות". כל אלה מקנים לאדם את יכולת הניווט במארג

החברתי-אידיאולוגי.

לתחושות ולרגשות יכולת

להעצים או להחליש את תחושת המציאות ול"העביר" אותה במסננים. וכך מתקבלות

תנודות שונות בתחושה זו. מעבר לכך ישנם מצבים "דמויי-מציאויות" המחקים

את המציאות. המוכר ביותר הוא ה"חלום" המקנה תחושה של מציאות למרות שהיא

אינה קוהרנטית עם חוקי הלוגיקה ולאחר מכן מגיעות ההזיות, האשליות הדמיון

ואחיזת-העיניים.

הסיפור המסופר בפרשתנו נע כולו בין המציאות הברורה

לקורא לבין אשליה ואחיזת עיניים. הקורא שואל את עצמו במהלך ההתרחשויות, מה יודע כל

אחד מהגיבורים, מה הוא מזהה כמציאות והיכן היא המציאות האמיתית. בלק, בראשית

פרשתנו, מבקש לשנות את המציאות ומזמן את בלעם בן בעור לארות את ישראל. בלק משוכנע "כִּי

יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר (במדבר כ"ב,

ו'). ואילו בלעם יודע כי "הֲלֹא

אֵת אֲשֶׁר יָשִׂים ה' בְּפִי אֹתוֹ אֶשְׁמֹר לְדַבֵּר (במדבר פרק כ"ג,

י"ב). פעילותם המשותפת

מתמשכת כאשר כל אחד מהם חי במחשבה אחרת. בלק משוכנע כי בלעם מסוגל לשנות את

המציאות בעזרת קללותיו ובלעם מקווה כי אלוהים יסייע לו בדרך כלשהי.

בלעם מלא מעצמו ומשוכנע כי בדרך זו או אחרת יגרוף את אלוהים

עמו וכוחו גדול. למרות ידיעתו כי נבואתו אינה משלו, הוא בתחושה שניתן לתת את השרות

המבוקש בעזרת שבעה מזבחות, עולה של פר ואיל. זהו טיבם של קוסמים. מימי החרטומים

במצרים ועד לאורקל בדלפי, ישנם מי שמנסים להבקיע את אי-הוודאות של המחר, את

האקראיות של המציאות בעזרת קסם. אחיזת עיניים המעניקה חוזק לניבויים ועוצמה למה

שנראה כשינויה של המציאות. חוסר האונים של האדם כלפי העתיד, והשרירות של המקרה מחדירים

חרדה קיומית. יכולת הניבוי של האורקל, קריאת העתיד של ההורוסקופ, וחזונו של

הנביא-הקוסם, מעניקים תמיכה ומשען לאי-הידיעה ומרגיעים את החרדים מהעתיד הנסתר.

פרשת האתון מציגה בלעג את הפער בין אי-הכרת הקוסם את

המציאות מול ההבנה הפשוטה של האתון. המתנבא – הקוסם מנסה לנווט בדרך הברורה,

המסומנת כהלכה על ידי קירות אבן. מציאות ברורה וחדה לכאורה. המבטאת את רצונו

ומסמלת את שאיפותיו. להתקדם ישר לעבר נקודת הקללות. מול מציאות לא-אמיתית זו ניצבת

המציאות האמיתית בדמות מלאך ה' עם חרב שלופה אותה הוא לא מזהה. הנביא הגדול,

המוזעק על ידי המלך בלק וזקניו, אינו חש את אשר אתון פשוטה חשה ומבינה.

אין זה משנה אם מדובר בסיפור אמיתי, בחלום או במטפורה,

המסר ברור. אדם חייב לבחון עצמו כל העת האם המציאות האמיתית היא מה שעיניו רואות

ומה שחושיו מעבירים לו. אדם חייב לבדוק עצמו מול חוקי האמת. מול סרגל ברור בכדי

לראות שאין הוא הוזה או חולם. מרכז הויכוח בין אנשים הוא בפירוש המציאות. בחוסר

ההבנה שבין בלק לבלעם. בתפיסה המעוותת של צד אחד, המושפעת מרצונות או מחשבה קודמת.

מניסיון או חוויה.

כשבלעם "רואה" את המציאות הוא מתנבא כ "נְאֻם

הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן (במדבר כ"ד, ג'). הוא אינו זקוק לעיני הבשר, הוא מבין מיד "כִּי לֹא

נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל" (במדבר כ"ג,

כ"ג). ישראל מחזיק בידו את

הכלי לבחינת ממשות המציאות. חוקי תורת משה, הם הסרגל היהודי, בעזרתו ניתן לבחון את

המתרחש ולבדוק את ממשות המציאות. וכשהאחיזה בכלי משתבשת, בפרשת בנות מדין, בסיומה

של פרשתינו, אובדים מבני ישראל ורק מעשה תקיף משיב אותם למציאות.

התרבות העכשווית מפיקה בטכנולוגיות מדהימות

חיקויי-מציאויות, אשליות וחזיונות, הרבה מכל נביא וקוסם. עוצמתן גדולה יותר

מהאורקלים שידענו בעבר. ההתמודדות עם תחושת המציאות, ניתוב הדרך והחתירה לאמת קשה

יותר מבעבר ופתוחה ליחסיות רבה בהערכתנו אותה. דווקא החשיבה האתונית, הפשוטה

והישרה, מהווה דגם מעניין לבחינה של התמודדות זאת.

ל"פרשת בלעם" המוצגת כספר בפני עצמו, מקום

נכבד בארון הספרים היהודי, והיה מועמד להיות חלק מקריאת שמע. חשיבותה הרבה היא

בהיותה התרסה כנגד הנטייה הטבעית של האדם להיאחז באמונות תפלות וסמלים לשם הפחתת

החרדה מפני הבלתי נודע. המסר של ספרו של בלעם הוא כֹּל אֲשֶׁר יְדַבֵּר ה' אֹתוֹ אֶעֱשֶׂה

(במדבר

כ"ג, כ"ו) ואז מַה טֹּבוּ

אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל (במדבר "כד, ה'). עם שאין בו נחש וקסם, שאינו חי באשליות ותחת

חזיונות כִּנְחָלִים נִטָּיוּ כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר (במדבר "כד,

ו').

חיים

רובינשטיין, סבא.

"על מה הכית

את אתֹנך": התורה מעונינת בפיתוח רגישות מוסרית כלפי כל הנבראים

'ויאמר אליו מלאך ה' על מה הכית את אתונך' זה עלבון של אתון בא

המלאך לבקש מידו, ואמר לו: מה האתון שאין לה זכות ולא ברית אבות, נצטויתי לתבוע

עלבונה מידך, אומה שלמה שאתה מבקש לעוקרה, על אחת כמה וכמה!

(תנחומא בלק סימן י)

דברם "צער בעלי חיים דאורייתא" (בבלי שבת

קכ"ח, ע"ב) על סמך דברו 'על מה הכית את אתֹנך' בא להביאנו לידי

שלמות, כדי שלא תהיינה מידותינו מידות של אכזריות ולא נכאיב לשווא, ללא תועלת, אלא

נתכוון לרחם ולחמול – אף על איזושהי חיה המזדמנת במקרה – אלא בשעת הצורך 'כי תאוה

נפשך לאכֹל בשר', לא שנשחט מתוך אכזריות או לשם משחק.

 (מורה הנבוכים

לרמב"ם ג, י"ז, בתרגום מיכאל שוורץ)

"ולא קם נביא עוד בישראל כמשה" – אבל

באומות קם, ואיזה? זה בלעם בן בעור.

(ספרי וזאת הברכה שנז)

ולקח גדול

הוא המשתמע מדברים אלה. לפי זה, לא הנתונים הטבעיים שבאופיו של האדם הם הקובעים את

מדרגתו, לא כשרונותיו שניתנו לו מלמעלה, אפילו לא מתנת י-ה, העליונה שבמתנות –

הנבואה, אף היא אינה הופכת את האדם לצדיק בעל כורחו, או מבלי השתדלותו. רצונו של

האדם להשתמש בתכונותיו, בכשרונותיו ואף בכוח הנבואה שניתנה לו, רצונו בלבד הוא

הקובע, אם ישתמש האדם בכל אלה לברכה או – חס ושלום – לקללה. רצונו החופשי בלבד הוא

העושה אותו צדיק כמשה רבנו או רשע כבלעם.

(מתוך "עיונים

בספר במדבר" לפרופ' נחמה ליבוביץ ז"ל, עמ' 319)

דרך כוכב מיעקב – מה בין נבואה לזיהוי וודאי?

"דרך כוכב מיעקב" – בעבור כי המשיח יקבץ נדחי ישראל מקצה הארץ, ימשילנו לכוכב הדורך ברקיע מקצה השמים

(רמב"ן במדבר

כד, יז)

תני רבי שמעון בן יוחי (אמר):  עקיבא רבי היה דורש "דרך

כוכב מיעקב" – דרך כוזבא מיעקב. רבי עקיבא כד הוה חמי (כשהיה רואה) בר כוזבה,

הוה אמר: דין הוא מלכא משיחא (זהו מלך המשיח).

אמר ליה רבי יוחנן בן תורתא: עקיבה, יעלו

עשבים בלחייך, ועדיין בן דוד לא יבא.

(ירושלמי תענית פרק ד, הלכה ה)

ואל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש דברים בעולם או מחיה מתים, וכיוצא בדברים אלו אין הדבר כך, שהרי רבי עקיבא חכם גדול מחכמי משנה היה, והוא היה נושא כליו של בן כוזיבא המלך והוא היה אומר עליו שהוא המלך המשיח , ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח, עד שנהרג בעוונות; כיון שנהרג, נודע להם שאינו ולא שאלו ממנו חכמים לא אות לא מופת ועיקר הדברים ככה הן, שהתורה הזאת חוקיה ומשפטיה לעולם ולעולמי עולמים ואין מוסיפין עליהן ולא גורעין מהן.

(משנה תורה לרמב"ם, הלכות מלכים יא , ג)

חמשה דברים

אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז…: בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות

ובטל התמיד והובקעה העיר ושרף אפוסטמוס את התורה והעמיד צלם בהיכל.

 (משנה תענית ד , ו)

"וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב

מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת."

(שמות פרק לב)

לעיני כל

ישראל – שנשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם, שנאמר (לעיל

ט, יז) ואשברם לעיניכם, והסכימה דעת הקב"ה לדעתו, שנאמר (שמות

לד, א) אשר שברת – יישר כחך ששברת.

 (רש"י

דברים לד , יב)

והעמיד צלם בהיכל – פליגי בה

אמוראי בירושלמי; חד אמר: צלם של מנשה, ובבית ראשון מיירי. וחד אמר: צלם של אפוסטמוס

שהיה משרי היונים ובבית שני היה.

(ר' עובדיה מברטנורא

תענית ד, ו)

היו מלאכי השרת

מסתמין את החלונות שלא תעלה תפילתו של מנשה לפני הקב"ה והיו מלאכי השרת אומרים

לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, אדם שעבד עבודה זרה והעמיד צלם בהיכל אתה מקבלו בתשובה?!

אמר להן: אם

איני מקבלו בתשובה, הרי אני נועל את הדלת בפני כל בעלי תשובה.

מה עשה לו הקב"ה?

חתר לו חתירה מתחת כסא הכבוד שלו ושמע תחינתו, הדא היא דכתיב 'ויתפלל אליו ויעתר לו

וישמע תחינתו וישיביהו ירושלם למלכותו'.

במה השיבו? שמואל

בר בינא בשם רבי אחא: ברוח השיבו כמה דת מר 'משיב הרוח וידע מנשה כי ה' הוא האלהים'

באותה שעה אמר מנשה: אית דין ואית דיין.

 (ירושלמי סנהדרין פרק י, ה"ב)