וְהִתְהַלַּכְתִּי

בְּתוֹכֲכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים.

(ויקרא כ"ו, י"ב)

והתהלכתי

בתוככם –

אטייל עמכם בגן עדן כאחד מכם ולא תהיו מזדעזעים ממני; יכול לא תיראו ממני? ת"ל

'והייתי לכם לאלהים'.

(רש"י שם, שם)

כי מה שאמר

והתהלכתי בתוככם אין להבין אותו יעודי הגוף אלא יעודי הנפש לעולם הבא, וכענין

שכתוב (בראשית ג, ח) 'מתהלך בגן'.

ודרשו חז"ל

מפסוק זה 'והתהלכתי בתוככם' – אמרו (ספרא

בחוקותי פרק ג, ג): 'עתיד

הקב"ה לטייל עם הצדיקים בגן עדן וכבודו ביניהם'. המשיל השגת התענוג אשר לנפשות

למחול שהוא עגול, כי העיגול אין לו תחילה וסוף וכן אותו תענוג אין לו סוף ותכלית, ולפי

שהעיגול סובב תמיד הנקודה והנקודה באמצע, לכך אמר וכבודו ביניהם. וכן הזכיר

בכאן בתוככם, כי המשיל את ישראל למחול ועצמו לנקודה. ואחר שאמר 'והתהלכתי בתוככם'

אמר 'והייתי לכם לאלהים', והוא מה שאמרו (תענית

לא.) 'וכל אחד

ואחד מראה לו באצבעו', שנאמר (ישעיה

כה, ט) 'הנה אלהינו

זה', והוא משל לקירוב הידיעה וההשגה, כמי שיש לו ידיעה בחבירו והוא מבחין אותו

ומכירו בבירור, ואין להבין לשון זה ממש כדבר העומד לפני האדם, אבל הוא כענין שנאמר

(שמות לב, כג) 'כי זה משה האיש', שכבר היתה להם

ידיעה בו ולא היה עומד עמהם.

ונתבאר בכאן

שכר עולם הנשמות ועירב אותו הכתוב בכלל היעודים הגופניים וסמך על שכלו של משכיל שיבינהו

מתוכם…

(רבנו בחיי ויקרא כו, ט)

מוקדש לזכר אבי פרופ' שאול זלבסקי ז"ל

 ולאמי שתחיה ירדנה, באהבה

מברית לאמנה

מאיר ראובן זלבסקי

א.

דגם הברית

פרשת בחקתי כוללת

פחות משני פרקים (כו,ג-כז, לד) והיא כוללת את הפרשה

הידועה בשמה – פרשת הברכות והקללות.

בפרשנות החדשה מקובל

לראות בפרשה זו סיום לספר ויקרא או לברית אשר כוללת בתוכה, (כמבנים עתיקים של

בריתות במזרח הקדום), את רשימת החוקים שיש לקיים, את מה שכל צד מתחייב בו ולבסוף

ברכות למקיים את הברית וקללות לצד המפר את הברית. בספר ויקרא, פרק כ"ה כולל

את החוקים של שמיטת היבולים ושנת היובל, שחרור עבדים וגאולת בתים וקרקעות ביובל,

עקרונות חשובים שנועדו להבטיח חברה של עובדי ה' אך מצד שני בני חורין (עולם התנ"ך ויקרא, פרק כה).

בפרק כ"ו

מצויות הברכות לשומרי הברית והקללות למפריה, ואכן שלוש פעמים נאמר בקללות שהארץ

"תרצה" את שבתותיה, כעונש על השמיטות שלא קוימו, בו בזמן שישראל נענש

בעונש החמור של הגליה מן הארץ, מה שמאפשר להבין שהברית אכן נכרתה על נושאים אלה.

גם בחינת המבנה מראה

שמדובר ביחידה אחת שכוללת פתיחה בפרק כ"ה "וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר"

וסיום בסוף פרק כ"ו: "אלה החקים והמשפטים והתורת אשר נתן ה' בינו ובין

בני ישראל בהר סיני ביד משה", אך יתכן גם שהברית כוללת גם את החוקים

שנאמרו קודם לכן בספר ויקרא.

הברית כוללת

התחייבויות דו-צדדיות: ישראל נדרש לשמור את חוקי הברית והקב"ה מצידו מתחייב

לברכת הגשם והיבולים, לביטחון ולשלום העם, להרתעה של אויביהם, ולהרבות את העם

בארץ: "ופניתי אליכם והפריתי אתכם והרביתי אתכם והקימותי את בריתי אתכם"

(כו,ט) מוטיב החרב מופיע

בשני הצדדים: בברכה- "וחרב לא תעבר בארצכם" (שם פסוק ו) ואילו בקללה מופיע הביטוי "והבאת עליכם חרב נקמת

נקם ברית" (שם, כה).

אחת השאלות

שני, האם ייתכן שהאל יפר את בריתו?

דומה שהתורה מתייחסת

לקושי זה בפסוק מ"ד "ואף גם זאת בהיותם בארץ איביהם לא מאסתים ולא

געלתים לכלתם להפר בריתי אתם כי אני ה' אלקיהם", משמע, ה' מחוייב לברית אף אם

עם ישראל הפר אותה, ובניגוד לישראל ש"מאסו" בחוקים ו"געלו" את

המשפטים, אומר הכתוב שה' – אף שגם הוא מאס וגעל את ישראל, לא יכלה אותם, משמע

שהכילוי הוא הפרת הברית המוחלטת, ולא הגליית העם או כל העונשים האחרים שבאים

כתוצאה מהפרת הברית מצד ישראל.

אך יש תנאי – העם

נדרש לשוב בו מחטאיו כדי לזכות בחסד זה: "אז יכנע לבבם הערל ואז ירצו את

עונם" (פסוק מא), והשאלה היא מה יקרה

אם לא ישוב מחטאיו? האם חסד ה' ואי הפרת הברית הוא מוחלט או שהוא תלוי בתשובה? אם אכן

יש תלות בתשובה הבעיה היא שהתשובה אינה מוכרחת לבוא, ואם לא- כלומר שגם אם לא

ישובו לה' הוא לא יפר את בריתו – אם כך, איך יתוקן המצב שאליו התדרדר העם? האם עם

חוטא ראוי לגאולה?

נראה שהנביאים

התייחסו לבעיה הזו של הברית, הפרתה, העונש והשיבה לברית. ואפשר לראות כמה אפשרויות

לסיום הגלות והעונש על ישראל:

האחת – העונש היה

זמני ומדוד והגיע זמן הגאולה. כך למשל ישעיהו מ': "דברו על לב ירושלם וקראו

אליה כי מלאה צבאה כי נרצה עונה כי לקחה מיד ה' כפליים בכל חטאתיה". אכן מידת

הדין שולטת כאן והעונש תם ונשלם , אך יש גם נימה של אהבה ורחמים מצד ה':

ברגע קטן עזבתיך וברחמים גדולים אקבצך בשצף קצף הסתרתי פני רגע

ממך ובחסד עולם רחמתיך אמר גואלך ה' (ישעיהו נד, ז-ח)

נדמה שהנביא מביע

חרטה של האל על עונש כבד שניתן לישראל, עונש שיצא מכלל שליטה. ואמנם הנביא ממשיך

ואומר:

כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה וחסדי מאתך לא ימוש וברית שלומי לא תמוט (שם, י)

אבל כיצד נוכל

להבטיח שלא יחזור שוב המחזור של חטא/עונש /גלות?

ירמיהו מנבא על ברית

חדשה אשר ה' יכרות עם ישראל. שלא כברית הישנה שהופרה שוב ושוב הוא אומר שאת הברית

החדשה הוא יכתוב על לבם: "ונתתי את תורתי בקרבם ועל ליבם אכתבנה" (ירמיהו לא,לב), גם יחזקאל מנבא "ונתתי לכם לב חדש

ורוח חדשה אתן בקרבכם והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר" (לו, כו) אך יחזקאל מדגיש שהוא יעשה זאת מיזמתו ובכחו: "ועשיתי את אשר בחקי תלכו" עד כמה שזה נשמע

מוזר – ה' ייצור עם חדש שישמע לו! ההסבר של יחזקאל הוא שה' עושה זאת למען שמו

הגדול (ולכן הוא לא יכול לסמוך על התשובה של ישראל) אך למי שחושב שבחירה חופשית

היא עקרון יסוד, הרעיון הזה נשמע די תמוה.

כמובן שישנם גוונים

רבים והסברים נוספים בנביאים ואני רק נגעתי בקצה הדברים, אבל הנקודה המרכזית לדעתי

היא הבעיה בדגם של ברית ושמירתה, הפרה מול עונש, הן במישור התיאולוגי והן במישור

העובדתי – אין תמיד קשר בין מעשי העם לבין הגמול, בין תשובה לגאולה או בין החטא

לעונשו. ספר מלכים מסתיים בנימה קודרת המביעה את הרעיון שהפרת הברית הסתיימה

בחורבן שאת סופו אין לחזות, מהלך שנדמה שלא היה אפשר לעצור, אף שהיו מלכים צדיקים

כחזקיהו ויאשיהו, המשקולת נטתה לכיוון החורבן עקב הפרת הברית. כבר בספר דברים אומר

משה לקראת סוף נאומו: "כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחיתון וסרתם מן הדרך אשר

צויתי אתכם וקראת אתכם הרעה באחרית הימים" (דברים לא,כט) וגם כאן עולה התמיהה על שלילת הבחירה לכאורה ואיך מנהיג

שאומר דבר כזה יכול לצפות שישראל ילכו בדרך הטובה?

ב. 

האם קיימת עוד

הברית?

שאלה עקרונית היא

האם הברית היא חלק מעולמו של היהודי/הדתי? האם היא צריכה להיות? בנושא זה הדעות

חלוקות. ישעיהו ליבוביץ כתב:

יש לחזור ולהדגיש שהברית אינה ניתנת להפרה ולעולם גם לא תהא

מופרת מצד מי שתוארו הוא 'זוכר הברית', אולם הצד השני יכול בהחלט להפר אותה, ואם

הוא מפר אותה הרי שהברית איננה קיימת גם אם זכרה קיים ועומד לגבי 'זוכר הברית' (שיחות על פרשת השבוע עמ' 608)

ליבוביץ מבחין כך

נראה בין זכר הברית מצד הקב"ה, מצדו היא נצחית אבל מן הצד השני – האדם

היא ניתנת להפרה. משמע, יש צד אחד שבו נותרת הברית לנצח, ואילו האדם או העם יכול

לקיים את הברית ויכול להפר אותה. ליבוביץ מדגיש את האחריות המוטלת על האדם ללא קשר

לנסיבות או למאורעות ההיסטוריים, שעוברים עליו.

דויד הרטמן מדגיש את

נצחיותה של הברית אולם טוען שעל בני האדם למלא אותה בתוכן:

המאמינים בנצח הברית המיוסדת על המצווה יודעים כי לא רק

ה', אלא אף בני אדם צריכים לשאת באחריות לעיצובה של תרבות בה תתגשם ההבטחה הנבואית,

כי "כולם למקטנם ועד גדולם" יהיו שותפים באושר שבידיעת ה' (דויד הרטמן, "מסיני לציון חידושה של ברית" עמ' 56

ההדגשה במקור).

ישנן גם דעות נוספות

ורדיקליות באשר לברית, ביחוד לאחר השואה (כך למשל ריצ'רד רובינשטיין בספרו After

Auschwitz) אך אין כאן המקום

להיכנס לכך. בלי להיכנס לשאלה על מעמד הברית ותוקפה בימינו, נראה לי שאפשר לקבל

השראה ממושג אחר שיש בתנ"ך – מושג האמנה.

ג.  

מברית לאמנה

ספר נחמיה מתאר טקס

שנראה כמו ברית. עזרא הסופר אוסף את העם וקורא בפניהם את התורה. תגובת העם לדברים

היא בכי ואבל: "כי בוכים כל העם כשמעם את דברי התורה" (נחמיה ח,ט) הניגוד החריף בין המציאות לתורה הביא אותם

לידי עצב וייאוש. עזרא אומר להם: "לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות

לאין נכון לו כי קדוש היום לאדנינו ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעזכם" (שם,י) ואמנם העם עושה כך. בהמשך מתואר חג הסוכות

שנחגג בשמחה גדולה ובקריאת התורה כל ימי הסוכות.

מהו הגורם לשמחה? ייתכן

שהשיבה אל שמירת התורה וחוקיה גרם לה, היינו החזרת העטרה ליושנה וההבנה שיש כאן

אירוע בעל משמעות היסטורית, אך בנוסף לכך נאמר "וילכו כל העם לאכל ולשתות… כי

הבינו בדברים אשר הודיעו להם" (שם,יב) משמע,

ההבנה של התורה, פרשנותה על ידי הלויים והחכמים גרמה לעם להפנים את התורה

ומצוותיה, ולא קללות או איום בענשים, ההפך אומר עזרא, "חדוות ה' היא

מעזכם", יש לקיים את התורה בהבנה ומתוך שמחה ולא בפחד ובעצבות.

לאחר מכן נושאים

הלויים נאום הסוקר את תולדות ישראל מבחינה דתית, שבו מתוארים ישראל כמי שהפרו את

התורה, את העונש מידי האל , התשובה, וחוזר חלילה במעגל שאין לו סוף. כמו בפרשתנו

גם כאן נאמר: "וברחמיך הרבים לא עשיתם כלה ולא עזבתם" (נחמיה ט,לא), עד שהגיעו למצב הנוכחי שבו הם עבדים בארצם.

ואז מסופר "ובכל זאת אנחנו כרתים אמנה ועל החתום שרינו לויינו

כהנינו… ראשי העם… כל הנבדל מעמי הארצות.. כל יודע מבין" (שם י, א-כט).

מילה אחת לא קיימת

כאן והיא ברית. ההבדל בין ברית לאמנה הוא שהברית היתה בעיקרה מהלך בין משה

או מנהיג אחר ובין ה', בעוד שהאמנה נכרתת על ידי נציגי העם והיא מעין הסכם. בעוד

שהברית עומדת על קיום החוק והפרתה גוררת עונשים קשים עד כדי הגליה וגרוע מכך,

האמנה מחייבת את החתומים עליה אך מחייבת גם הבנה והסכמה. היא מביאה לקֵרוב העם

לתורה ולשמחת הלב. עזרא הבין שמשהו בדגם הישן לא עובד יותר והוא יוצר שפה דתית

חדשה.

המהלך המתחיל כאן

משמעותו פרשנות וניסוח של התורה, ומאוחר יותר החלפת הכהנים בחכמים, מה שיהפוך

לתורה שבעל-פה שנראה שאת ניצניה אנו רואים כאן.

ויקראו בספר בתורת האלהים מפרש ושום שכל ויבינו במקרא (שם ח, ח)

נדמה לי שבדורנו,

ובחברה בה אנו חיים, נדרש שימוש יצירתי במושגים הישנים. לא ברית הנקבעת

מלמעלה באופן חד צדדי אלא אמנה חברתית שתפנה אל הציבור, פרשנות חדשה

לפסוקים העתיקים ולהלכות הקדומות כך שהתורה תהפוך שוב למקור של ערכים, למקור של

לימוד והתחדשות בדרך של עזרא, דרך הקבלה וההבנה המלאה העשויה לגרום עצב אך גם אושר

ושמחה, באשר היא דרך כנה, פתוחה לכולם וסובלנית לכל אדם.

מאיר ראובן זלבסקי עוסק במחשבים, בצילום וביצירה, לומד בבית המדרש אלול

"התיקון" לחורבן הבית ולגלות ושלום ירושלים כרוכים

באהבת השלום ורדיפה אחריו

אמר רבי יהושע בן לוי:

אמר להם הקב"ה לישראל אתם גרמתם להחריב את ביתי ולהגלות את בניי. היו

שואלים בשלומה, ואני מוחל לכם. מה טעם "שאלו שלום ירושלים" (תהלים קכב) (ואומר (ירמיה כט) "ודרשו את שלום העיר") ואומר (תהלים קכב)

יהי שלום בחילך (ואומר "למען אחי ורעי וגו" ומי בחילך) ואומר (שם קכב)

"למען אחי ורעי וגו'" ומי שהוא אוהב שלום ורודף שלום ומקדים שלום ומשיב שלום,

הקב"ה מורישו לחיי העולם הזה והעולם הבא (שם לז) וענוים יירשו ארץ והתענגו על

רוב שלום.

(מסכת דרך ארץ זוטא פרק השלום, משנה טו)

…ולעולם הבא,

כשיחזיר הקדוש ברוך הוא את הגלויות לירושלים, בשלום מחזירן, שנאמר:

"שאלו שלום ירושלים, ישליו אוהביך" (תהל' קכב, ו). וכן הוא אומר: "הנני נוטה אליה כנהר שלום" (ישעיה סו יב).

(מדרש תנחומא

צו סימן ז)

…השלום איננו

רק דבר של נטיה מוסרית, עבודת-השלום היא עבודה קולטורית תדירה, רוממה

ואדירה, עבודה שצריכה להפנות אליה תמיד את כל הכחות היותר פוריים שבאומה. אנו

צריכים לשום אל לב: מה יהיה האחרית מכל הפירודים ההולכים ומתרבים, המפלגות

הפדרציות והפרקציות, האגודות והמנינים, הזרמים והבמות, אם לא ימצא לנו תל-תלפיות

אחד שישא את הדגל הכללי של האומה ויעסוק בלא- הרף בכל

התעמולות היותר רצויות בעבודת אחדות האומה, השויית המחלוקת והתקשרות-השאיפות. כשם

שאנו מכירים ומאמינים שתשועת ישראל תבא על-ידי התחלה של קץ-המגולה, שנעשה אנו

בכח אשר נתן לנו ה' לעשות חיל, לרכוש את הארץ, לגאול אותה לעבדה ולבנותה, לכבש

אותה בכיבושים קולטוריים ומעשיים, כן עלינו לדעת יותר ויותר, כי רוח ה' אשר על

אליהו, להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, לעשות שלום בעולם, להשוות

את המחלוקת (מסכת עדיות), צריכה להתגלות גם בפעולה נפשית שלנו, פעולת האומה

כולה, על-ידי כחותיה היותר טובים, תלמידי-חכמים

המרבים שלום בעולם.

(מתוך מכתב אל נציגי המזרחי בקונגגרס

הציוני, אגרות הראי"ה לרב קוק זצ"ל , אגרת תקעא)