וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ

וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד

וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן

הָאָרֶץ

 וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם. (ויקרא כו, ו)

השלום כאתגר וכברכה

'וחרב לא תעבר בארצכם': לא

תהיו רגילים להשתמש בחרב.

("העמק

דבר" לנצי"ב מוולוז'ין

)

אל השלום

החברתי יתווסף השלום המדיני: כל מאורעות המלחמה שמחוץ לארצכם – אפילו יהיו קרובים

לגבולותיכם – לא יהיו נוגעים בכם.

(הרש"ר הירש שם, שם)

ונתתי שלום בארץ – זוהי שני סדרי הברכות השניות,

שהן לעומת חיה רעה וחרב, שאין הכתוב מדבר על שלום יושבי הארץ זה עם זה, שהרי הֵחֵל

'אם בחוקתי תלכו', ואם איש את רעהו ישנאו, אינן הולכים בחוקות השם, אלא מדבר על

השלום עם החיות הרעות וזוחלי עפר ועם העמים הצוררים אותם, ועליהם אמר 'ונתתי שלום

בארץ', וכדרך (איוב ה, כג) 'וְחַיַּת הַשָּׂדֶה הָשְׁלְמָה לָךְ'.

(ביאור

רבי יצחק שמואל רג'יו, שם, שם)

והנה בבריאתו של עולם נאמר בחיות

שנתן להם העשב לאכלה… כי הוא הטבע אשר הושם בהם לעד, ואחר כך למדו הטרף פני

החטא הממית כאשר פירשתי. וכשהותר שחיטת בעלי החיים לבני נח

אחרי המבול והזהיר על האדם (שם ט ה) 'ואך את

דמכם לנפשותיכם אדרוש… את נפש האדם', ולא נפש חיה מיד חיה בחברתה, נשארו על

מנהגם לטרוף. ובהיות ארץ ישראל על השלמות, תשבת רעת מנהגם

ויעמדו על הטבע הראשון אשר הושם בהם בעת יצירתם…

ועל כן

אמר הכתוב על ימי הגואל היוצא מגזע ישי, שישוב השלום בעולם ויחדל הטרף ורעת

הבהמה וכל הרמש, כאשר היה בטבעם מתחילה.

(רמב"ן שם, שם)

אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ… וְנָתַתִּי

גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם

פנחס לייזר

המתבונן

בפרשתנו, בפרשת 'והיה אם שמוע'

(דברים כח) ובמסכת תענית, יכול לקבל רושם שיש קורלאציה

ברורה בין התנהגותנו לבין ירידת הגשמים ועצירתם.

קריאה

פשטנית זו של המקורות מצביעה על קשר ישיר בין מעשינו לבין "תגובת

השמים", כאילו מעשינו הם מעין כפתור הלוחץ על מאגר הגשמים. גישה זו גם עלולה

להביא אותנו לפרשנויות תיאולוגיות פשטניות ואף מסוכנות ביצירת הרושם שדרכי

הקב"ה בעולם נהירים לנו. הרחבתה של גישה פרשנית זו למאורעות היסטוריים הביאה

הוגי דעות חרדים ל'הסביר' את השואה כעונש לציונים

ולחילופין, כעונש על שלילת הציונות ע"י חלק מרבני הציונות הדתית.

אמנם,

קשה יותר להוציא פסוקים או מאמרי חז"ל מפורשים מפשוטם מאשר להפריך הסברים של

רבנים בני זמננו, המושפעים מהשקפת עולמם. יחד עם זאת, גישה פשטנית המתיימרת להבין

את דרכי ה' בעולם, גם על בסיס הבנת הפסוקים ומאמרי חז"ל, עלולה לגרום לאנשים

לאבד את אמונתם, כי הרי העובדות עלולות לטפוח על פניהם של תיאולוגים חובבנים אלו;

האם באמת המציאות תואמת את הטיעון שהגשם יורד כאשר אנחנו 'הולכים בחוקות ה"?! האם

אכן ברור לנו ששנת בצורת מוכיחה לנו שמצבנו הרוחני והמוסרי ירוד יותר מבעבר?

נראה

לי שהמציאות מורכבת יותר, שדרכי ה' קשות יותר לפענוח, ושהתורה אינה באה להצביע על

קשר סיבתי בין התנהגותנו לבין תופעות הטבע ומאורעות היסטוריים.

קיימים

מאמרי חז"ל עשויים לתמוך בגישה פרשנית זו:

אמר רבי

אבהו: גדול יום

הגשמים מתחיית המתים, דאילו תחיית

המתים לצדיקים, ואילו גשמים – בין לצדיקים בין לרשעים. (בבלי תענית

ז, ע"א)

ניתן לקרוא מאמר זה כתומך

בגישה של "עולם כמנהגו נוהג". תופעות הטבע פועלות על פי חוקיות משלהן

וחוקיות זו היא המבטאת את רצון האל בעולמנו הפיזי.

ספר קהלת בכללותו מבטא

עמדה דתית דומה וגם המדרש (ויקרא רבה, כ) מדגים את חוסר יכולתנו לראות קשר ישיר בין מעשי האדם וגורלו:

'אחרי מות שני

בני אהרן' – רבי

שמעון פתח:

(קהלת ט) 'הכל כאשר

לכל מקרה אחד

לצדיק ולרשע' לצדיק – זה נח,

שנאמר בו (בראשית ו) 'איש צדיק' אמר ר' יוחנן בשם רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי נח כשיצא מן התיבה הכישו

הארי ושברו

ולא היה כשר להקריב והקריב שם בנו תחתיו.

ולרשע – זה פרעה נכה, כיון שביקש

לישב על הכסא של שלמה, לא היה יודע מנהגיו הכישו

ארי ושברו – זה מת צולע וזה מת צולע היינו דכתיב 'מקרה

אחד לצדיק

ולרשע לטוב

ולטהור ולטמא'.

לטוב – זה משה, שנאמר (שמות ב) 'ותרא אותו

כי טוב הוא'; ר' מאיר

אומר שנולד

מהול.

ולטהור זה אהרן, שהיה עוסק בטהרתן של ישראל שנאמר (מלאכי ב) 'בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב

מעון'.

ולטמא – אלו מרגלים;

אלו אמרו

שבחה של ארץ ישראל ואלו אמרו

גנאי, אלו לא נכנסו ואלו לא נכנסו היינו

דכתיב 'לטוב ולטהור

ולטמא'…

'כטוב כחוטא' כטוב – זה דוד שנאמר (שמואל א טז) 'וישלח ויביאהו והוא

טוב רואי' – א"ר יצחק: טוב ראי בהלכה כל הרואהו נזכר

לתלמודו,

כחוטא – זה נבוכדנצר, שנאמר

(דניאל ד) 'וחטאיך בצדקה

פרוק' זה בנה בית המקדש ומלך

ארבעים שנה וזה החריב בית המקדש ומלך מ'

שנה – הוי

'מקרה אחד…

דבר אחר:

'מקרה אחד'

אלו בני אהרן דכתיב בהון

(מלאכי ב) 'בשלום ובמישור',

לרשע – זה עדת

קרח דכתיב בהון

(במדבר טז) 'סורו

נא' אלו נכנסו להקריב במחלוקת ויצאו שרופין ואלו נכנסו

להקריב שלא במחלוקת ויצאו שרופין.

גם הרמב"ם

(הלכות תשובה פרק ג, הלכה ב) מצביע על כך שהצדק האלוהי איננו מובן לנו ושאיננו

יכולים להבין את חשבונותיו של הקב"ה, וזו לשונו:

אדם שעונותיו מרובין על זכיותיו, מיד הוא מת ברשעו,

שנאמר 'על רוב עונך', וכן מדינה שעונותיה מרובין מיד היא אובדת שנאמר 'זעקת סדום ועמורה כי רבה…',

וכן כל העולם כולו אם היו עונותיהם מרובין מזכיותיהן מיד

הן נשחתין, שנאמר 'וירא ה' כי רבה רעת האדם', ושקול

זה אינו לפי מנין הזכיות והעונות אלא לפי גודלם, יש זכות שהיא כנגד כמה עונות, שנאמר

'יען נמצא בו דבר טוב', ויש עוון שהוא כנגד כמה זכיות, שנאמר 'וחוטא אחד יאבד טובה

הרבה', ואין שוקלין אלא בדעתו של אל דעות, והוא היודע

היאך עורכין הזכיות כנגד העונות.

אחד הסיפורים המובאים

כהסבר ליציאתו של אלישע בן אבויה – אחר לתרבות רעה קשור

לפרשנותו הקונקרטית המוטעית של שני הפסוקים בהם מובטחת אריכות ימים כשכר לקיום מצוה, בניגוד להבנה מדרשית של פסוקים אלו ע"י רבי יעקב (בבלי קידושין

לט ע"ב).

תניא, רבי

יעקב אומר: אין לך כל מצוה ומצוה

שכתובה בתורה שמתן שכרה בצדה, שאין תחיית המתים תלויה בה; בכיבוד אב ואם כתיב: (דברים

ה) 'למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך', בשילוח הקן כתיב: (דברים

כב) 'למען ייטב לך והארכת ימים', הרי שאמר לו אביו עלה לבירה והבא לי גוזלות, ועלה

לבירה ושלח את האם ונטל את הבנים, ובחזירתו נפל ומת, היכן טובת ימיו של זה? והיכן אריכות ימיו של זה? אלא, למען

ייטב לך – לעולם שכולו טוב ולמען יאריכון ימיך – לעולם שכולו

ארוך.

אלישע בן אבויה,

מגדולי החכמים, רבו של רבי מאיר, מאבד את אמונתו, כי המציאות טופחת על פניו ועומדת

בסתירה לתפיסתו התיאולוגית המצפה לתגמול בעולם הזה.

 איך נוכל אם כן להבין את הנאמר בפירוש בפרשתנו, בפרשת "והיה אם שמוע",

במסכת תענית ובמקומות אחרים?

דומני שהמפתח לקריאה אחרת של

מקורות אלו נמצא במסכת ברכות (ה, ע"א), בסוגיה העוסקת

בייסורים.

אמר רבא

ואיתימא רב חסדא: אם רואה אדם

שיסורין באין עליו – יפשפש במעשיו, שנאמר (איכה ג') 'נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה'. פשפש ולא מצא

– יתלה בביטול תורה, שנאמר: (תהלים צ"ד) 'אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו'. ואם תלה ולא מצא – בידוע שיסורין של אהבה הם, שנאמר: (משלי ג') כי את אשר יאהב ה' יוכיח.

מחד גיסא, ניתן לראות בהסבר צורך

אנושי ולא אמירה תיאולוגית. מאידך גיסא, יש כאן הנחיה מעשית לאדם לגבי המוטל עליו.

הייסורים, וגם לחילופין, האירועים המשמחים, הם הזדמנות עבור האדם להתבוננות

במעשיו, לתיקון דרכיו, ולהכרה בעובדה שהאדם איננו שולט בעולם. כל אירוע מציאותי

אמור אם כן להיות מעין תמרור המזמין את האדם להתקרב אל ה'.

במובן זה, כל הנאמר בפרשתנו, החל מירידת הגשמים בעתם, עצירתם, הברכות והתוכחות

וגם האירועים ההיסטוריים בכל תקופה ותקופה אינם בעלי משמעות תיאולוגית כשלעצמם,

אלא הם מזמינים אותנו להתבוננות במעשינו, ונותנים לנו הזדמנות לשפר את דרכינו

ולהתקרב אל הקב"ה.

פנחס לייזר, עורך שבת

שלום, הוא פסיכולוג.

דיני

התורה נועדו לעיצוב אדם מוסרי

יותר, פן יגרר אחרי יצרו

הרע

…יראה לי שזה שאמר הכתוב "והיה הוא ותמורתו יהיה קדש" כענין שאמר "ואם המקדיש יגאל את ביתו ויסף חמישית כסף ערכך עליו", ירדה תורה לסוף מחשבת האדם וקצת יצרו הרע, שטבע של אדם נוטה להרבות קניינו ולחוס על ממונו, ואע"פ שנדר והקדיש, אפשר שחזר בו וניחם ויפדה בפחות משוויו. אמרה תורה אם פדה לעצמו, יוסיף חומש וכן אם הקדיש בהמה קדושת הגוף שמא יחזור בו וכיון שאינו יכול לפדותה יחליפנה בפחותה ממנה ואם תתן לו רשות להחליף הרע ביפה יחליף היפה ברע ויאמר טוב הוא, לפיכך סתם הכתוב בפניו שלא יחליף וקנסו אם החליף, ואמר "והיה הוא ותמורתו יהיה קדש".

וכל אלו הדברים כדי לכוף את יצרו ולתקן

דעותיו, ורוב דיני התורה אינן אלא עצות מרחוק מגדול העצה לתקן הדעות וליישר כל המעשים. וכן הוא אומר הלא כתבתי לך שלישים במועצות ודעת להודיעך קושט אמרי אמת להשיב אמרים אמת לשולחך.

(משנה תורה לרמב"ם הלכות תמורה ד, יג)

תהליכים היסטוריים וחזון אחרית הימים

קודם ביאת המשיח, יתגבר השקר בעולם וזה סימן גדול על זמנינו אלה כי קרבה זמן ישועתנו, ועל כן מתחזק ומתגבר השקר מאד, אפילו בין אנשים שתעודתם להיות מבקשי אמת. וצריך כל איש חיזוק גדול מאד שלא ייתפס בפח השקר… ויש להתמלא רחמנות על איש הנלכד בפח זה ומתגברת בו מידת השקר.

 (שם משמואל, בחוקותי, עמ' שסח)

וכל ימי עולם הבא כולו סעודה ומשתה שמחה ויום טוב רנה והודאה, גילה רנה וצהלה, תהילה וברכה, השקט ובטח, חיים בלא צער, ימים טובים בלא יגון ושנים רבות בלא צרה ובלא צוקה ובלא יצר הרע ובלא מלאך המות, בלא פחד ובלא רעדה, בלא ריב, בלא משפט, בלא בכי, בלא זעקה, בלא מלחמה, בלא מחלוקת, כי בכל העולם כולו שלום, שנאמר (תהלים לז יא) 'וענוים ירשו ארץ והתענגו על רב שלום… בלא מלחמה ומחלוקת מנין? שנאמר: (הושע ב כ) 'וקשת וחרב ומלחמה אשבור מן הארץ' כי כל בני עולם הבא כולן שלום, מנין? שנאמר: (ויקרא כו ו) 'ונתתי שלום בארץ'.

 (בתי מדרשות מדרש אותיות דר"ע (נוסח ב) – ב)