וכבר

היתה נהוגה הדלקת הנרות בעסק גדול על קבר רשב"י בל"ג בעומר עוד מימים קדמונים, ורבנו עובדיה מברטנורא במכתבו לאחיו משנת רמ"ט, כך הוא כותב:

'בי"ח באייר יום מיתתו (של רשב"י), באים מכל

הסביבות ומדליקים אבוקות גדולות, לבד מה שמדליקים עליה נר תמיד'.

(ספר התודעה – פרק עשרים ושבעה)

ויקרא לו

יעקב גלעד. הפסוק הזה מרמז על ל"ג בעומר, כי גל הוא אותיות

ל"ג. ויבואר הענין על ידי מאמר חכמינו ז"ל

בים סוף נדמה להם כבחור במתן תורה נדמה כזקן. המשל בזה לתינוק שמרגילין

אותו לילך לבית הספר ומרגיל אותו אביו על ידי דבר שהתינוק מתאוה

לו, דהיינו שאומר לו ששם בבית הספר יש דבר שהתינוק מתאוה

לו ועל ידי זה מרגילו לילך לבית הספר וכיון שמרגילו אז לומד עמו הרבה תורה כך

הקדוש ברוך הוא הראה לנו בים סוף ניסים ונפלאות ולא היה עיקר הטעם של הניסים ונפלאות

הניסים והנפלאות עצמם, רק הניסים והנפלאות עשה והראה לנו כדי שנדע שיש אלוה בעולם ונתאוה לו לעבדו ולכך עשה לנו ניסים ונפלאות בים סוף כדי שעל

ידי זה נתאוה לקבל התורה ביום מתן תורה ולעבדו בלבב שלם

ונמצא עיקר הניסים והנפלאות היה בים סוף כדי שנקבל התורה במעמד הר סיני ונתאוה לו לעבדו ולקבל התורה. והבחינה הזאת של יציאת מצרים

מאירה עד ל"ג בעומר ומל"ג בעומר מתחיל ההארה

של מעמד הר סיני שהיא קבלת התורה. וכבר כתבנו שההארה של יציאת מצרים היה הכנה למתן

תורה והנסים והנפלאות היה כדי שנתאוה למתן תורה על ידי

הניסים. וזהו 'ויקרא לו יעקב גל עד', כלומר כיון שמגיע ג"ל שהוא מרומז על ל"ג בעומר אז מתחילין להאיר בחינות הארה קבלת התורה. ומלת ע"ד הוא

מלשון עד"י עדיים (יחזקאל טז, ז) הורד עדייך (שמות לג, ה) כלומר שעד ל"ג בעומר היה ההארה של

יציאת מצרים ומל"ג בעומר מאיר ההארה של קבלת התורה

שמרומז במלת ע"ד שרומז על התורה.

(ספר קדושת לוי, פרשת ויצא)

על החירות

משה מאיר

פרשת בהר מכילה סדרה

של פרשות משנה, המורות על חובת גאולת אדם שנמכר לעבד:

וְכִי תַשִּׂיג יַד גֵּר וְתוֹשָׁב עִמָּךְ

וּמָךְ אָחִיךָ עִמּוֹ וְנִמְכַּר לְגֵר תּוֹשָׁב עִמָּךְ אוֹ לְעֵקֶר מִשְׁפַּחַת

גֵּר. אַחֲרֵי נִמְכַּר גְּאֻלָּה תִּהְיֶה-לּוֹ אֶחָד מֵאֶחָיו

יִגְאָלֶנּוּ. (ויקרא כ"ה, מ"ז מ"ח)

בתום פרשיות אלה

העוסקות בשעבוד האדם או בשעבוד ממונו, מופיעים שני פסוקי סיום:

לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם אֱלִילִם וּפֶסֶל

וּמַצֵּבָה לֹא תָקִימוּ לָכֶם וְאֶבֶן מַשְׂכִּית לֹא תִתְּנוּ בְּאַרְצְכֶם לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת עָלֶיהָ כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם. אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ

וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ אֲנִי ה'. (ויקרא כ"ו, א' ב')

הפסוקים הללו נראים

מנותקים מהנושא הקודם, ועל כן מחלקי התורה לפרקים העמידו אותם כתחילה לפרק חדש.

אבל בחלוקת המסורת הם מסיימים את פרשיות הממכר לעבד, ושאלת הקשר במקומה עומדת.

רש"י מציע פשר וקשר, בעקבות תורת כוהנים:

'לא תעשו לכם אלילם'. כנגד זה הנמכר לנכרי,

שלא יאמר הואיל ורבי (האדון שלי) מגלה עריות אף אני כמותו, הואיל ורבי עובד עבודת

אלילים אף אני כמותו, הואיל ורבי מחלל שבת אף אני כמותו, לכך נאמרו מקראות הללו.

הרמב"ן מחדד את הפירוש:

ופירושה, שהזכיר הכתוב עבודה זרה ושבת, שיזהר

בהן העבד הנמכר לגוי, ומורא המקדש, שיבוא שם ברגלים ויירא ממנו, והוא הדין לכל

המצות, אבל הזכיר אלה שהן אבות ללמד על כולן.

התבוננות בדברי

רש"י ובדברי הרמב"ן מורה שלמעשה ישנן שתי

שאלות ביחס לפסוקים האלה: האחת – מה הקשר בינן ובין פרשיות העבדות, השנייה – מדוע

הוזכרו דווקא מצוות אלה? ביחס לשאלה הראשונה מורים הן רש"י והן הרמב"ן, כי מדובר בציוויים לעבד הקוראים לו לשמור את

המצוות גם בהיותו משועבד. ביחס לשאלה השנייה מורה הרמב"ן

כי אין מדובר דווקא במצוות הללו, והן אבות לכל יתר המצוות. העבד נקרא לקיים את כל

המצוות בזמן שעבודו, לא רק את המוזכרות בפרשה.

על פי פשוטו של מקרא,

מדובר דווקא במצוות הללו. איסור עבודת אלילים, איסור השתחוויה לריבונו של עולם

מחוץ למקדש (זה פשרה של אבן המשכית, עליה משתחווים), ומצוות השבת. מה יש במצוות

אלה, שחשוב להזכיר אותן לעבד?

נדמה לי שהמכנה המשותף

של מצוות אלה הוא מושג החירות. ערך החירות הוא ערך היסוד של התורה, הוא המכונן את

הזהות של עם ישראל:

וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ

מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה,

עַל-כֵּן צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ

לַעֲשׂוֹת אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת. (דברים ה'

י"ד)

כִּי יִמָּכֵר לְךָ

אָחִיךָ הָעִבְרִי אוֹ הָעִבְרִיָּה וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ

שָׁנִים, וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת תְּשַׁלְּחֶנּוּ

חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ. וְכִי תְשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ לֹא

תְשַׁלְּחֶנּוּ רֵיקָם. הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ מִצֹּאנְךָ וּמִגָּרְנְךָ

וּמִיִּקְבֶךָ, אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ תִּתֶּן לוֹ. וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ

מִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ, עַל כֵּן

אָנֹכִי מְצַוְּךָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה הַיּוֹם. (דברים ט"ו י"ב-ט"ז)

וְעָשִׂיתָ חַג

שָׁבֻעוֹת לַה' אֱלֹהֶיךָ מִסַּת נִדְבַת יָדְךָ אֲשֶׁר

תִּתֵּן, כַּאֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ.

וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ,

אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר

בִּשְׁעָרֶיךָ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ בַּמָּקוֹם

אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם. וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרָיִם, וְשָׁמַרְתָּ

וְעָשִׂיתָ אֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה. (דברים ט"ז י'-י"ב)

לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר יָתוֹם, וְלֹא

תַחֲבֹל בֶּגֶד אַלְמָנָה. וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ

בְּמִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם,

עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַדָּבָר

הַזֶּה. (דברים כ"ד י"ז-י"ח)

כִּי תַחְבֹּט

זֵיתְךָ לֹא תְפַאֵר אַחֲרֶיךָ, לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה. כִּי תִבְצֹר כַּרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל אַחֲרֶיךָ, לַגֵּר לַיָּתוֹם

וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה. וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ

בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ

לַעֲשׂוֹת אֶת הַדָּבָר הַזֶּה. (שם

כ'-כ"ב)

הזיכרון של עבדות

מצרים מוביל בראש ובראשונה להתחשבות בעבד. כאן הקשר הוא ברור וראשוני. שנית

הזיכרון מוביל לדאגה לגר ליתום ולאלמנה, ואף כאן החיבור מובן. אמנם הם אינם עבדים,

אבל מי שאינו מוגן הן מבחינה פיזית והן מבחינה כלכלית הוא למעשה במעמד של עבד.

פרשת השבת כפי שהיא מופיעה בספר דברים, אף היא מכילה את החובה לדאוג לעבדים שינוחו

כאדוניהם ביום השבת. מכאן אפשר להאיר את פרשתנו: החובה לשמור את השבת מופיעה לאחר

פרשיות העבדים מכיוון שיש קשר עמוק ביניהן. זהו קצה הקרחון לסדרת מצוות המורות על

דאגה לחלש ולעבד, והן שונות מכל המצוות האחרות. מה שמייחד אותן הוא הקשר העמוק

לחוויית העבדות שנחקקה בזיכרון הלאומי, והיא אמורה ליצור עולם שאיננו מתעלם מהעבד

ומהחלש. אך מדוע מובלט האיסור לעבוד אלילים? מדוע מופיע כאן האיסור להשתחוות מחוץ

לבית המקדש? ומדוע בסופו של דבר מופיעה החובה לירא את המקדש, דווקא כאן?!

נדמה לי כי אפשר

להעלות השערה על הקשר בין איסור עבודת האלילים ובין זיכרון מצריים. האדם נוטה

לברוח מהחופש, כפי שהבליט אריך פרום בספר בשם זה. העבדות לא רק נכפית על האדם, אלא

הוא חותר אליה. האלילות היא ביטוי לכמיהה של האדם להשתחוות לכוח. מי שהיה במצריים

נכווה בכוויית השעבוד והוא 'חולה' חירות. הוא לא יהיה מוכן להשתעבד לא לעץ לא לאבן

לא לאדם ולו בעל סמכות כזאת או אחרת. זו אלילות. תאמרו – אם כך גם השעבוד לריבונו

של עולם סותר את ערך החירות?! באה התורה ומאשרת ואוסרת לבנות אבן משכית להשתחוות

עליה אפילו לשמים (לשון רש"י) מחוץ למקדש. ריבונו של עולם לא חפץ במשתחווים,

בחסרי חירות. יהודי צריך להיות בן חורין. והפרשה חותמת בנקודת קצה חדה: גם במקדש

לא מצופה מהאדם לירא מריבונו של עולם, אלא מהמקדש עצמו. אם יש קורטוב של הכרח של

מנוס מחופש ושל יראה, הפנה אותו למקדש ולא ליושב מרומים. אלוהים אוהב את העומדים

מולו בקומה זקופה, היודעים גם להתעמת אתו כאברהם וכמשה. רק מי שערך החירות בוער

בקרבו, לא יוכל לשאת פגיעה בעבד או בגר ביתום ובאלמנה. רק הוא יחלץ לגאול את אחיו

שנמכר לעבד. העבדות הטביעה בנו רגש חירות מעשית, הדואגת לבל יהיה כל שיעבוד

בסביבתנו.

משה מאיר. מחנך, מנחה קבוצות בית מדרש. דר' למחשבת ישראל. ספרו

"שניים יחדיו", פילוסופיה דתית-חילונית חדשה יצא לאור לפני כשלוש שנים בהוצאת

מאגנס.

"כי לי הארץ"

אל תרע עינך בה, שאינה

שלך.

(רש"י ויקרא

כ"ה, כ"ג)

הזהיר שלא למכור

בארץ ישראל מכירה קיימת והוא אמרו: "והארץ לא תמכר

לצמיתות".

 (ספר המצוות לרמב"ם, לא תעשה רכז)

משרשי המצוה (שלא לשנות מגרשי ערי הלויים ושדותיהם) : לפי שערי

הלויים היו נכונים לצרכי כל שאר השבטים, כי הוא השבט הנבחר לעבודת ה' וכל עסקם היה

בחכמה, שלא היו טרודים בעבודת האדמה כשאר שבטי ישראל, ועליהם נאמר "יורו

משפטיך ליעקב ותורתך לישראל" (דברים לג, י) ומתוך שהחכמה

בתוכם היה עסק כל ישראל תמיד עמהם, מלבד שהיו בתוך

עריהם ערי מקלט הרוצח, ומתוך כך גם היו עיני כל ישראל על עריהם כי לא ידע אדם מה

ילד יום, ולכן היה בדין להיות אותן הערים אשר יד הכל שוה בהן ולב הכל עליהם להיותן

בתכלית היופי והחמדה, ושבח כל עם ישראל בכך, ומפני כן באה הצוואה עליהם שלא לשנות

בעניינם דבר כי אדון החכמה ייסדן ותקנן והגביל גבולם וירא כי כן טוב…

 (ספר החינוך לא תעשה שמג)

כי שנת השמיטה גורם גם-כן ההקהל והשלום, על ידי שלא יזרע ולא יצמיח בו ואכלו אביוני עמו, כי

אינו רשאי להחזיק בתבואת שנת השבע כבעל הבית וזה בלי ספק סיבת השלום, כי כל דברי ריבות

נמשכין ממידת "שלי שלי", זה אומר כולה שלי וכל זה אינו כל כך בשנה השביעית,

כי בקום ועשה אין הכל שווים,

אבל בשב ואל תעשה הכל שווין,

וזה באמת ענין השלום .

 (כלי יקר דברים לא , יב)

מאי

ל"ג בעומר? הפסקה במגפה או הפסקת האש והתפכחות מאשליה משיחית ושכרון הכוח?

אמרו: שנים עשר אלף זוגים

תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת עד אנטיפרס, וכולן

מֵתו בפרק אחד, מפני שלא נהגו כבוד זה לזה,

והיה העולם שמֵם, עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום, ושנָאָה להם רבי מאיר ורבי

יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם

העמידו תורה אותה שעה. תנא: כולם מתו מפסח ועד עצרת. אמר רב חמא בר אבא, ואיתימא ר' חייא בר אבין: כולם מתו מיתה רעה. מאי היא? אמר רבי נחמן:

אסכרה.

(בבלי יבמות סב ע"ב)

…וקבלה ביד הגאונים שביום ל"ג

בעומר פסקה המיתה, ונוהגים מתוך כך שלא להתענות בו.

 (המאירי: בית הבחירה שם)

מתוך דברי הגמרא נראה כי תלמידיו

הרבים של רבי עקיבא מתו כולם במגֵפה, אולם רב שרירא

גאון באגרתו ההיסטורית מסביר כי היה זה "שמדא"

– גזירת המלכות או מלחמה שגרמו למיתתם. מדברים אלה נראה כי המדובר

הוא במרד בר כוכבא , שרבי עקיבא תמך בו בהתלהבות רבה. מסתבר כי תלמידי רבי עקיבא

נמנו עם חייליו של בר כוכבא, ועם דיכוי המרד שנעשה באכזריות, מתוך שפיכות דמים

רבה, הושמדו גם הם.

(הרב שטיינזלץ

שם)

אמר רבי יוחנן: רבי היה

דורש (במדבר כ"ד) 'דרך כוכב מיעקב' – אל תקרי כוכב,

אלא כוזב, רבי עקיבא כד הוה חמי ליה להדין בר כוזיבא הוה (כאשר היה רואה את אותו בר כוזיבא)

אמר: 'היינו מלכא משיחא' (זהו מלך המשיח),

אמר לו רבי יוחנן בן תורתא: 'עקיבא, יעלו עשבים

בלחייך ועדיין אינו בא'.

(איכה רבה פרשה ב)