וְכִי יָמוּךְ

אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ

 וְהֶחֱזַקְתָּ

בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ.

(ויקרא כה, לה)

גר

ותושב וכו' –

הואיל וגר צדק הוא בכלל "אחיך", יש לפרש את

"גר ותושב" כעין האמור באברהם: "גר ותושב אנוכי עמכם" (בראשית

כג, ד); באתי אלכים מן הנכר, והריני יושב

עמכם; לא נולדתי כאן ולא האזרחתי ביניכם – אך אני יושב

עמכם. והרי זה המושג של "גר ותושב". הוא לא נכנס לכלל ישראל; אך הוא פרש

מעבודה זרה וקיבל על עצמו מצוות בני נוח; ועל ידי כך קיבל זכות מגורים בארץ ישראל (ראה פ' שמות יב, מג-מה). וכך גם

להלן בפסוק מז. ובכן עליך לסייע גם לנכרי היושב בקרבך –

שעדיין איננו בכלל "אחיך" – למען יצא א קיומו עמך; עליך לתמוך בו כך,

שימצא את קיומו עמך – וחי עמך.

(הרש"ר

הירש שם, שם)

…מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד

על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתה על יסודות

החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שויון

זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת,

מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה נאמנה

לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות. מדינת ישראל תהא מוכנה לשתף פעולה עם

המוסדות והנציגים של האומות המאוחדות בהגשמת החלטת העצרת מיום 29 בנובמבר 1947

ותפעל להקמת האחדות הכלכלית של ארץ-ישראל בשלמותה.

(מתוך מגילת העצמאות)

"שֶׁתְּבַטֵּל

מִלְחָמוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים מִן הָעוֹלָם"

– השלום כתהליך סינרגטי לקראת הגאולה

לאה

שקדיאל

ההרהורים הבאים צפו ועלו בקרבי

על רקע התפילה לשלום מאת רבי נתן, תלמידו של רבי נחמן מברסלב, וכן על רקע עיון מחודש

בקובץ שערכה ד"ר

יעל לוין "שים שלום – תפילות לשלום העולם",

המכנס את כלל התפילות לשלום העולם מתוך "ליקוטי תפילות", קובץ שיצא לאור

בשנים האחרונות (ספרי מגיד-קורן).

את היכרותי הראשונה עם התפילה

לשלום של רבי נחמן מברסלב עשיתי באמצעות אישי, משה לנזמן, שהביאה בשנות השמונים

לפגישה של הגרעין הדתי "משמיע שלום" שבחר להתיישב אז בירוחם. אחת

מפעולותיו הראשונות הייתה להקים בית כנסת ראשון בעיירה שיתפלל בנוסח

"אחיד", מה שנקרא אז "נוסח בני עקיבא", דהיינו נוסח ספרד,

במטרה למשוך אליו צעירים ארצישראליים בני כל העדות, כפי שאכן קרה. הצעתו של משה

התקבלה. בית הכנסת "משמיע שלום" הפך כעבור שנים מועטות לבית כנסת

"אפיקים בנגב", קלט אליו רבים וטובים שבאו להתיישב בירוחם מאז, בניינו

צמח לגובה וגם לרוחב, ואנו גאים להיכלל בקבוצת בתי הכנסת (כמו "ידידיה"

בירושלים) אשר מוסיפים את התחינה המרגשת הזו לשלום אחרי התפילה לשלום המדינה:

יְהִי

רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ, ה' אֱ-לֹהֵינוּ וֶאֱ-לֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ,

שֶׁתְּבַטֵּל

מִלְחָמוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים מִן הָעוֹלָם, וְתַמְשִׁיךְ שָׁלוֹם גָּדוֹל

וְנִפְלָא בָעוֹלָם

וְלֹא

יִשְׂאוּ עוֹד "גּוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא

יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה",

רַק

יַכִּירוּ וְיֵדְעוּ כָּל יוֹשְׁבֵי תֵבֵל הָאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ,

אֲשֶׁר

לֹא בָאנוּ לָזֶה הָעוֹלָם בִּשְׁבִיל רִיב וּמַחֲלֹקֶת

חַס וְשָׁלוֹם

וְלֹא

בִשְׁבִיל שִׂנְאָה וְקִנְאָה

וְקִנְטוּר וּשְׁפִיכַת דָּמִים חַס וְשָׁלוֹם,

רַק

בָּאנוּ לָעוֹלָם כְּדֵי לְהַכִּיר וְלָדַעַת אוֹתְךָ תִּתְבָּרַךְ לָנֶצַח.

וִיקֻיַּם

מִקְרָא שֶׁכָּתוּב:

"וְנָתַתִּי

שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד

וְהִשְׁבַּתִּי

חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר

בְּאַרְצְכֶם" (ויקרא כו, ו).

ספרה

של יעל לוין בא ומגלה את עינינו. ראשית, לא רבי נחמן

הוא שניסח תפילה זו ממש, אלא תלמידו הנאמן רבי נתן שטרנהארץ

(תק"מ-תר"ה, 1780-1844) הוא אשר עשה זאת, על פי תורותיו של רבו, שנמסרו

לחסידיו בעל פה. המדובר בכל מה שמוכר לנו ככתביו של רבי נחמן, כולל הספר

"ליקוטי תפילות" על שני חלקיו. מסתבר גם כי, כפי שמופיע בדברי המבוא

המוערים, בשנת תשכ"ח הופיע ספרו של יונה כהן, "מלחמת המגן

והישועה", ושם, בעמ' 29, מסופר כי בירושלים הופצה

תפילה זו כבר בימים המתוחים והדאוגים שלפני מלחמת ששת הימים. עוד מתחוור כי הגרסה

של התפילה הזו, המופיעה אחרונה באסופה (מתוך ליקוטי תפילות,

חלק שני, נג), כוללת במקור עוד

פסקה שנשמטה מן הגרסה הפופולרית של התפילה:

וּבְכֵן

תְּרַחֵם עָלֵינוּ

וְתִתֵּן

הַגֶּשֶׁם וְהַמָּטָר בְּעִתּוֹ וּבִזְמַנּוֹ

וְלֹא

תַעֲצֹר הַשָּׁמַיִם מִן

הַמָּטָר

בְּכָל

עֵת שֶׁהָעוֹלָם צְרִיכִין

לוֹ,

וִיקֻיַּם

מִקְרָא שֶׁכָּתוּב:

"וְנָתַתִּי

גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ

וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ" (ויקרא כו, ד).

אני

מבינה מדוע אלה מאיתנו, המבקשים למצוא משענת תורנית ורוחנית לערך רדיפת השלום

כהיפוכה של המלחמה ושפיכות הדמים, יאמצו גרסה ברורה יותר של התפילה, ללא תערובת של

נושאים אחרים. עם זאת אנו מחויבים להכיר כי הוצאת נושא מצומצם זה מהקשרו – הן

בקטעי הברכה של פרשת בחוקותי, והן בתורותיו של רבי נחמן

– חידדה עבורנו דבר מה על חשבון הבנה מעמיקה יותר של המושג "שלום". השלימות שבה מדובר אינה יכולה בשום אופן להתמצות על ידי

הגדרתה כסיום הזוועה של המלחמה. שביתת הנשק בינינו לבין אויבינו היא תנאי הכרחי

ל"שלום", אך אינו מספיק. הכיסופים אל השלימות

נדרשים גם לברכת הגשם ולפריון האדמה, לשלווה ולהרמוניה לא רק של ישראל בין הגויים,

אלא גם של האנושות בתוך הטבע הסובב אותה (ואם אתם נזכרים עכשיו בתורתו של הראי"ה קוק זצ"ל, אין זה מקרה, אלא שנקודה זו חורגת

ממסגרת הרשימה הנוכחית).

אני

נזכרת ב"פסוקי דזמרה" המרגשים אותי כל בוקר

מחדש:

שַׁבְּחִי יְרוּשָׁלִַם אֶת ה', הַלְלִי אֱ-לֹהַיִךְ

צִיּוֹן.

כִּי

חִזַּק בְּרִיחֵי שְׁעָרָיִךְ בֵּרַךְ בָּנַיִךְ בְּקִרְבֵּךְ.

הַשָֹּם

גְּבוּלֵךְ שָׁלוֹם חֵלֶב חִטִּים יַשְׂבִּיעֵךְ (תהלים קמז, יב-יד)

כמה

שונה מזמור זה, היוצא מלבו של עם יושב בטח על אדמתו ובמדינתו, בבירתו המבוצרת,

מתפילתם של יהודים כמו רבי נחמן ורבי נתן המיטלטלים בין תהפוכות המלחמה והשלום

באירופה של התגוששות צבאות של אימפריות לא להם… ובכל זאת גם כאן אותה התופעה:

הלחן הספרדי הידוע לפסוקי תהלים אלה קוטע אותם לצורך הבלטת הנושא הביטחוני, אבל

ההקשר הרחב כולל גם ברכות נוספות, לפריון האדמה ולרווחה כלכלית.

הנה

המלך ששמו גזור מן המילה שלום, היא השלימות: "וּשְׁלֹמֹה

הָיָה מוֹשֵׁל בְּכָל הַמַּמְלָכוֹת,

מִן הַנָּהָר אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים וְעַד גְּבוּל

מִצְרָיִם מַגִּשִׁים מִנְחָה וְעֹבְדִים אֶת שְׁלֹמֹה

כָּל יְמֵי חַיָּיו… וְשָׁלוֹם הָיָה לוֹ מִכָּל עֲבָדָיו מִסָּבִיב. וַיֵּשֶׁב

יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל לָבֶטַח…". כך היינו קוראים במלכים א' ה, א-ה, אילו

היינו מסתפקים בציור השלום כביטחון פיסי וצבאי בלבד, בבחינת "אין בין העולם

הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכויות בלבד". אלא שהפסוק השלם כמובן מלא הרבה

יותר מבחינת תוכנו: "וַיֵּשֶׁב יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל לָבֶטַח, אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ,

מִדָּן וְעַד בְּאֵר שָׁבַע כֹּל יְמֵי שְׁלֹמֹה".

הגפן והתאנה, חלב החיטים….

הלקח

המתבקש מכאן עולה בקנה אחד עם הביקורת שצמחה במחצית השנייה של המאה העשרים על תורת

החירויות השליליות של הליברליזם המערבי: רק החזקים ממילא יכולים להסתפק בסילוק

המכשולים למימוש חירותם, כגון מלחמה ופשע, אפליה והגבלים עסקיים, השתקה ודיכוי.

לכל האחרים דרוש הרבה יותר כדי להיגאל, ולכן יש להוסיף לרשימת הזכויות המוכרות גם

זכויות פוזיטיביות, הזכות למים נקיים, לבריאות, לעבודה, לרווחה, לחינוך. אי אפשר

לנו בלא מצוות לא תעשה. אבל ההתעלמות ממצוות עשה מכשילה את המטרה. רק "סוּר

מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב", שניהם יחד, מוגדרים בהמשך הפסוק במסגרת "בַּקֵּשׁ

שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ" (תהלים לד, טו).

אין

פלא איפוא כי הנביאים מחדדים את התפישה המזהה את השלום

עם השלימות, המתממשת כאשר כל העולם כולו מכיר בא-ל האחד

הכולל את המציאות כולה. ולא בכדי ציינו חז"ל כי השלום הוא אחד משמותיו של

הקב"ה, הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו… נראה לי חשוב לציין כי גם

בתורתו של רבי נחמן, כפי שעולה מן התפילה המפורסמת, קשור השלום ל"הכרת האמת

לאמיתה" על ידי "כל יושבי תבל", כי הייעוד האנושי אינו המחלוקת כי

אם האמת המאחדת, הכרת ה' יתברך. וכפי שאני למדה מפיהם של בקיאים ממני בתורתו של

רבי נחמן, האיום הגדול על השלום הגאולי הוא הכפירה, לא

מלחמות ולא אסונות טבע אפוקליפטיים: משמע, השלום הוא שלמות התודעה האנושית מעל לכל,

ומכאן גם שלמות המציאות האנושית, ולא רק קץ המלחמות ושפיכות הדמים.

לאה

שקדיאל, אשת חינוך ופעילה חברתית, ירוחם.

"וְלֹא תוֹנוּ…

וִישַׁבְתֶּם עַל הָאָרֶץ לָבֶטַח" – הישיבה בארץ לבטח תלויה בקיומה

של חברה מתוקנת.

רבי עשה סעודה לתלמידיו. הביא

לפניהם לשונות רכין ולשונות קשין.

התחילו בוררין את הרכין ומניחין

את הקשין, אמר להם: בני, כך יהא לשונכם רך אלו עם אלו, לפיכך

משה מזהיר את ישראל 'ולא תונו איש את עמיתו'.

'אל תונו' באונאת דברים הכתוב מדבר… הא כיצד? אם היה בעל תשובה, לא

יאמר לו 'זכור מעשיך הראשונים', אם היה בן גרים לא יאמר לו 'זכור מעשה אבותיך', היה

גר ובא ללמוד תורה לא יאמר לו 'פה שאכל נבלות וטרפות שקצים ורמשים יבוא ללמוד תורה

שיצתה מפי השכינה?!', אם היו יסורין

באין עליו או שהיה מקבר את בניו, לא יאמר לו כדרך שאמרו חבריו לאיוב 'הלא יראתך כסלתך זכר נא מי הוא נקי אבד', אם היו חמרין

מבקשין תבואה [ממנו] לא יאמר להם 'לכו אצל פלוני ויודע שלא

מכר מעולם'. רבי יהודה אומר: אף לא יתלה עצמו על המקח בשעה שאין לו דמים, שהרי הדבר

מסור ללב ונאמר בו 'ויראת מאלהיך'.

(ילקוט שמעוני תורה בהר רמז תרסא)

ולא תונו איש את עמיתו

– כאן הזהיר על אונאת דברים, שלא יקניט איש את חברו לא ישיאנו עצה שאינה הוגנת לו לפי

דרכו והנאתו של יועץ.

ואם תאמר: מי יודע אם נתכוונתי

לרעה?

לכך נאמר 'ויראת מאלהיך' – היודע מחשבות הוא יודע. כל דבר המסור ללב, שאין מכיר

אלא מי שהמחשבה בלבו, נאמר בו 'ויראת מאלהיך'.

(רש"י

ויקרא כה , יז)

"כי לי

הארץ"

אל תרע עינך בה, שאינה

שלך.

(מתוך פירוש

רש"י על ויקרא כ"ה, כ"ג)

הזהיר שלא למכור בארץ

ישראל מכירה קיימת והוא אמרו: "והארץ לא תמכר

לצמיתות".

 (מתוך ספר המצוות לרמב"ם, מצוות לא תעשה

רכז)

משרשי המצוה (שלא לשנות מגרשי ערי הלויים ושדותיהם) : לפי שערי

הלויים היו נכונים לצרכי כל שאר השבטים, כי הוא השבט הנבחר לעבודת ה' וכל עסקם היה

בחכמה, שלא היו טרודים בעבודת האדמה כשאר שבטי ישראל, ועליהם נאמר "יורו

משפטיך ליעקב ותורתך לישראל" (דברים לג,י) ומתוך שהחכמה בתוכם

היה עסק כל ישראל תמיד עמהם, מלבד שהיו בתוך עריהם ערי

מקלט הרוצח, ומתוך כך גם היו עיני כל ישראל על עריהם כי לא ידע אדם מה ילד יום,

ולכן היה בדין להיות אותן הערים אשר יד הכל שוה בהן ולב הכל עליהם להיותן

בתכלית היופי והחמדה, ושבח כל עם ישראל בכך, ומפני כן באה הצוואה עליהם שלא לשנות

בעניינם דבר כי אדון החכמה ייסדן ותקנן והגביל גבולם וירא כי כן טוב…

 (מתוך ספר החינוך, מצוות לא תעשה שמג)

כי שנת השמיטה גורם גם-כן ההקהל והשלום, על ידי שלא יזרע ולא יצמיח בו ואכלו אביוני עמו, כי אינו רשאי להחזיק בתבואת

שנת השבע כבעל הבית וזה בלי ספק סיבת השלום, כי כל דברי ריבות נמשכין

ממידת "שלי

שלי", זה אומר

כולה שלי וכל זה אינו כל כך בשנה השביעית, כי בקום ועשה

אין הכל שוים, אבל בשב ואל

תעשה הכל שוין, וזה באמת ענין השלום .

 (כלי יקר

דברים לא , יב)

לה' הארץ ומלואה

שבת לה' – לשם ה', שלא תכוון שתשבות הארץ אחת לשבע שנים, כדי שתוסיף תת כוחה,

כמנהג עובדי אדמה, אלא לכבוד ה' שציווה על שביתת השנה השביעית, ולו הארץ ומלואה.

 (ביאור רבי יצחק שמואל רג'יו

ויקרא כה, ב)

כי גרים ותושבים אתם עמדי – שמא תאמרו: הרי נתת לנו הארץ לאחוזת עולם, ואנחנו

אזרח הארץ, על כן אמר שאף על פי שכנגד שאר העמים אזרח הארץ אתם, עמדי אתם גרים

ותושבים, כי לי הארץ, ואתם דומים לגרים שבאו מארץ רחוקה, ואדוני הארץ הרשה אותם

להיות תושבים בארצו, וכן הוא באמת כי האדם דומה בארץ לגר, כי נשמתו ממעל, וירד

מקומו למטה לשבת בארץ, כמו שכתבתי על פסוק 'ימי שני מגורי' (בראשית מז, ט).

(ביאור רבי יצחק שמואל רג'יו

שם, שם)

וקדשתם

תשבו.

(ויקרא כה , י)

לכן, כה אמר ה': אתם לא שמעתם

אלי לקרא דרור איש לאחיו ואיש לרעהו; הנני קרא לכם דרור נאם ה' אל החרב אל הדבר ואל

הרעב, ונתתי אתכם לזעוה (לזועה)

לכל ממלכות הארץ. (ירמיה לד, יז)

 'וקראתם דרור' – אין דרור אלא חירות. א"ר יהודה: מה הלשון דרור? כמדייר

בי דיירא ומסחר בכל מדינה.

(סיפרא בהר פרשה ב)

עם הכרזת היובל, חוזרת

האישיות להיות "נושאת" נכסים; מעתה רכושה הוא לה בבחינת מחזיר לאדם את

כבודה המשפטי של האישיות; והרי זה תיאור מדויק של החזרת החירות.

(פירוש הרש"ר

הירש על ויקרא כה, י).

"חופש"

הוא הפך שיעבוד העבדות והמלאכה ו"דרור" הוא החירות הפך השיעבוד לאיש ואדנותו עליו.

(רבי

שלמה אהרון ורטהיימר בתוך "עיונים חדשים בספר ויקרא" לפרופ' נחמה ליבוביץ ז"ל, עמ'

417)