בְּמִסְפַּר שָׁנִים אַחַר הַיּוֹבֵל תִּקְנֶה מֵאֵת

עֲמִיתֶךָ בְּמִסְפַּר שְׁנֵי תְבוּאֹת יִמְכָּר לָךְ

לְפִי רֹב הַשָּׁנִים תַּרְבֶּה מִקְנָתוֹ וּלְפִי מְעֹט

הַשָּׁנִים תַּמְעִיט מִקְנָתוֹ.

(ויקרא כה,

ט"ו-ט"ז)

במספר שנים אחר היובל

תקנה – זהו פשוטו ליישב המקרא על אופניו: על האונאה

בא להזהיר כשתמכור או תקנה קרקע, דע כמה שנים יש עד היובל, ולפי השנים ותבואות

השדה שהיא ראויה לעשות, ימכור המוכר ויקנה הקונה, שהרי סופו להחזירה לו בשנת היובל,

ואם יש שנים מועטות וזה מוכרה בדמים יקרים הרי נתאנה לוקח, ואם יש שנים מרובות

ואכל ממנה תבואות הרבה, הרי נתאנה מוכר. לפיכך, צריך לקנותה לפי הזמן, וזהו שנאמר 'במספר

שני תבואות ימכר לך' – לפי מנין שני התבואות שתהא עומדת ביד הלוקח תמכור לו.

(רש"י ויקרא כה, טו)

ולפי שנמשך מזה יושר

התכונה, וכל מדה טובה בהגבלת התשוקות, וצמצם החמדות בקנינים העולמיים, אמר בסמוך

וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מי עמיתך אל תונו איש את אחיו, במספר שנים אחר היובל

וגו'. לומר, כי יגיע מהמוסר הקודם או המוסרים, כי הם מעצמם ויושר רצונם וטוב לבבם

לא יחפצו בעול ובאונאה, וכאשר ימכרו ממכר או קנה אותו, יזהרו מההונאה בו, כקונה

כמוכר, ולא יקחו זה מזה, רק מה שיאות אליו לפי ממכרו לפי רוב השנים ולפי מיעוט

השנים, כי מספר שני תבואות הוא מוכר וקונה, לא זולת. ולזה חתם ואמר ולא תונו איש

את עמיתו ויראת מאלהיך כי אני ה', כי זה מה שכוון מהמצוה הזאת ומכל המצות כלן. וזה

מה שכוונו באומרו ועשיתם את חקותי ואת משפטי תשמרו ועשיתם אותם וישבתם על הארץ

לבטח.

(ספר עקידת יצחק – שער

סט)

כל השערים ננעלים חוץ משערי אונאה.

(בבלי בבא מציעא נט, ע"ב)

כי לי הארץ… כי גרים

ותושבים אתם עמדי

אפרים חמיאל

לאחר שהתורה נכנסה כבר בפרשיות

הקודמות לצוויים עתידיים בגין מועדי ה', והיא כבר פירטה את המחוייבויות האישיות של

בני ישראל לקיום חלקם בברית ולהפגנת יתרונם הרוחני והמוסרי על בני עמים אחרים, היא

עוברת לרמה הציבורית והלאומית. כזכור מיציאת מצרים ומתן תורה, לעם ישראל- עם עבדי

ה' – כציבור, יש מחוייבויות נוספות במסגרת הברית, שנועדו להפגין ולהבטיח קיומה של

אומה לדוגמא ולמופת גם בתחומי כלכלה וחברה, מתוך הכרה שהכל – גופנו החופשי, אדמתנו

ורכושנו – משלו באו לנו וכולנו שווים לפניו. התורה מפרטת בפרשתנו את דיני שמיטה

ויובל לגבי קרקעות, בנינים ועבדים, וכן דיני ריבית.

פרשתנו עוסקת בציווי התורה לעם

כולו להפגין את בטחונו בברית המתמדת בינו לבין ה', שבה העם חי חיים מקודשים

ברוחניות ובמוסריות על פי המצוות האלוהיות, וה' בתמורה מבטיח את התנאים האידאליים

של שלום, פרנסה, נכסים וחרות. לפיכך ביצוע מצוות ה' מבטיח את מימושם של תנאים אלו:

מחד גיסא משקפות המצוות מוסר נעלה, שבאומה רגילה אין אפשרות לקיימו, ומאידך גיסא

את חלקן אפשר לבצע רק על ידי השגחה אלוהית ייחודית. בשום עם אחר, שאין לו השגחה

אלוהית צמודה, לא תיתכן הפסקת עבודת האדמה, החזרת נכסי נדל"ן שנמכרו, שחרור

עבדים שנקנו, ואי תשלום ריבית על הלוואות כספים. כל הבירורים והעונשים שנמסרו לביצוע

בידי ה', מתבצעים רק כאשר יש השגחה ישירה. עם ישראל אמור להיות עם ייחודי, גוי

קדוש בקדושת המצוות, ומשימתו היא להפגין את הצלחתו המוסרית והכלכלית של עם שחי חיי

ברית עם ה', מתוך שאיפה לקרב את כל האנושות לחקות את המודל, ולהביאה להכרה בה'

ובמוסר האלוהי.¹

גוי קדוש למופת קשה מאד לקיים,

ועם ישראל, גם כשישב לבטח בארצו ועסק בעיקר בחקלאות ושמר על קשר ישיר עם ה' במקדש

ולאחר מכן באמצעות הנביאים, לא עמד באתגר הגדול שהוצב בפניו. החורבן והגלות שגררו

את ניתוק הקשר הישיר עם ה', באו גם בשל אי קיום מצוות השמיטה (ויקרא כ"ו ל"ב-ל"ה). בתקופה הקדומה נצברו

נכסים בעיקר בנדל"ן (שדות ובתים) וכח אדם (עבדים ושפחות) וכן כסף וזהב.

החקלאות בארץ ישראל חשופה לבצורות, פגעי טבע ומעשי שוד ולכן כשלון כלכלי יכול לבוא

גם על חרוצים ומוכשרים. לפיכך חוקקה התורה חוקים מאזנים לגבי קרקעות, בתים, עבדים

והלוואות, תוך שהיא מדגישה את החובה להתנתק מהתרבות הבלתי מוסרית של מצרים שהיתה

מושחתת לא רק מבחינה מינית (ויקרא י"ח ג') אלא גם מבחינה כלכלית וחברתית וקידשה מעמדות ועבדות וכן ריכזה

נדל"ן ועושר בידי האליטה השלטת (ויקרא כ"ה ל"ח, נ"ה).

מאז השתנו גם פני הכלכלה והחברה

ללא הכר, כך שהחקלאות הפכה מענף דומיננטי לענף שולי, והנחלות והשבטים של ימי קדם

אינם ידועים לנו. אולם המסרים של התורה במצוות השמיטה, היובל, העבדים והריבית הם

נצחיים. התורה קוראת לנו לאמץ את הרעיון של שמיטה באופנים מתחדשים. לקיים שבתון

שנתי לכל אדם פעם בשבע שנים, פסק זמן להתרעננות ולהתחדשות פיזית ונפשית. התורה

קוראת לנו להתארגן על פי רעיון היובל הנצחי ולמצוא דרכים לצמצם את הפערים הכלכליים

בין עשירים – כרישי נדל"ן, טייקונים ותאגידי ענק לבין עניים ועובדי קבלן, בין

בעלי אחוזות ודיירי מגדלי פאר לבין מחוסרי דיור, ולאפשר לאלה שכשלו הזדמנות חדשה,

לא רק על ידי שנחלק להם מזון, אלא בעיקר על ידי שנעניק להם חכות, דהיינו נצייד

אותם בהכשרה וכלים כדי שיוכלו להיחלץ מן השפל בו הם נתונים. התורה, שאינה קובעת את

צורת המשטר המדיני העדיפה עליה, מבטיחה עם זאת כי תהיה מצד אחד תמורה לחריצות,

ליוזמה ולמוטיבציה, אך מצד אחר תישמר גם זכותם של האזרחים מידי פעם לחזור לתנאי

פתיחה סבירים וכך להימנע מפערים גדולים מידי בחברה.²

התורה קוראת לנו לראות באדמה פיקדון

שאנו אחראים לו, ולהתארגן לפרויקטים לשמירת הסביבה והצלתה מאסון אקולוגי, שבא

בעקבות הדורסנות האלימה של האדם המתועש המנצל עד תום את הטבע ואוצרותיו ומזהם

אותם. התורה קוראת לנו לתמוך בחלש כלכלית או בנמצא בעמדת מיעוט, באחר, יהיה זה

הלוי, העני, היתום, האלמנה, או הגר והתושב הנכריים. הארץ והנכסים הם של ה' וכולנו

גרים ותושבים עליה, ועל הרוב השולט בחברה ובכלכלה להימנע משלילת זכויות מבן מיעוט

ומהחלש ולתמוך בהם כך שיוכלו להתאושש ולדאוג לעצמם בתוך החברה. אם אינם מסוגלים,

יש חובה לספק להם אמצעי מחיה וקיום מינימליים.

1. על עם ישראל כמודל

מופתי ראו רש"ר הירש, ויקרא כ"ה י', י"ח-י"ט.

2. ראו ח"י חמיאל,

לימודים בפרשת השבוע, בהר א, עמ' 221-218.

ד"ר אפי חמיאל חוקר מחשבת ישראל בעת החדשה ומלמד

באוניברסיטה העברית.

שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ

שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ. וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת

שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ, שַׁבָּת לַה' שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר.

מצוות שנת השמיטה דומה למצוות השבת, כי כמו שמצוות השבת היא לחזק בלב העם אמונת היותם גוי קדוש, כן מצוות השמיטה

תביא בלבם

האמונה כי גם אדמתם אדמת קודש, אחרי שהיא שובתת בשנה הזו כשביתת האל ביום השביעי – ועיין דברי דון יצחק בנחלת

אבות פרק ה' משנת גלות בא לעולם, כי נעמו – וכמו שבמדבר היה ה' נותן להם ביום השישי לחם יומיים, כן בהיותם על אדמתם היה מצווה להם את ברכתו בשנה השישית, שתהיה תבואתה מספקת גם לשנת השמיטה. ואמנם קדושת הארץ היתה סיבה חזקה להרחיק את העם מלמטמאה ומלחללה במעשים מתועבים. וגם בהכרח כשתשבות האדמה ינוחו קצת מעבודתם גם העבדים והבהמות, וזה דומה

למנוחת העבד והבהמה ביום השבת. והיות

תבואת השנה ההיא הפקר, הוא חמלה על העניים והוא משווה העשיר והעני ומשפיל גאוות העשיר ומזכיר אותו

כי כל בני אדם שווים הם. וכן

שמיטת הכספים היא חמלה וחנינה לעניים. וכמו שהעם מלבד שביתתם ביום השביעי, ניתנו להם חגים אחרים לשבות בהם ולשמוח לשם ה', אדמת הקודש מלבד שנת השמיטה ניתנה לה

שנת היובל. והיובל משווה העשיר לעני כמו השמיטה

וכמו השבת, מצד השביתה מעבודת האדמה, ומצד הפקר התבואות; ונוסף בו

חזרת הקרקעות לבעליהם ויציאת העבדים חפשי, והיא חמלה גדולה על העניים וחיזוק גדול

לשווי בני המדינה…

ולעבדך ולאמתך – בפרשת

משפטים אמר: 'ואכלו

אביוני עמך', וכאן

הוסיף העבדים והתושבים שאינם מבני ישראל. ודע כי ברש"י על 'ולשכירך ולתושבך' כתוב בכת"י שבידי וברע"ח: 'אף הגוים' (לא הגרים), וכן הוא

בת"כ – בהר פרשתא א.

(שד"ל ויקרא כה, ב-ו)

"ושבתה הארץ שבת לה": שתהיה הארץ בטלה מכל

מלאכת אדם בשנה השביעית… 'ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ'… לכך צותה התורה

מצוה זו, שיהיו כל מיני הממשלה ואדנות שבתחתונים בטלים בעבודת הארץ, כדי שיתבונן

האדם בלבו, כי אין עקר האדנות והממשלה, אלא לאדון הכל ברוך הוא.

(רבינו בחיי ויקרא כה , ב)

השמיטה כחוויה

שוויונית המעודדת שלום

'מקץ שבע שנים': כי שנת השמטה גורם גם כן ההקהל והשלום

על ידי שלא יזרע ולא יצמיח בו ואכלו אביוני עמו כי אינו רשאי להחזיק בתבואת שנת

השבע כבעל הבית וזה בלי ספק סיבת השלום כי כל דברי ריבות נמשכין ממדת

שלי שלי זה אומר כולה שלי, וכל זה אינו כל כך בשנה השביעית כי ב'קום

ועשה' אין הכל שוים, אבל ב'שב ואל תעשה' הכל שוין, וזה באמת ענין השלום.

(כלי יקר דברים לא, יב)

וַעֲשִׂיתֶם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי

תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וִישַׁבְתֶּם עַל הָאָרֶץ לָבֶטַח. וְנָתְנָה הָאָרֶץ פִּרְיָהּ

וַאֲכַלְתֶּם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח עָלֶיהָ.

(ויקרא כה, יח- יט)

וִישַׁבְתֶּם עַל הָאָרֶץ לָבֶטַח – זה הביטחון המדיני כלפי חוץ.

וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח עָלֶיהָ – תהיו בטוחים בפריחה פיסית בפנים.

וישבתם 'לבטח' – לא נאמר כאן 'וישבתם בטח',

אלא 'לבטח': עצם הישיבה, אופן ישיבתנו בארץ יהיה לנו לביטחון, יעניק לנו ביטחון;

הוא יגרום, שלא נהיה זקוקים להגנה מפני אויבים ולא לאמצעי ביטחון כנגד שידפון. וכן

'ואכלתם לשבע': דרך אכילתנו תביא לידי ברכת השובע. זאת, אם נסדיר את ישיבתנו ואת

אכילתנו על-ידי המפשטים והחוקים.

'על הארץ' – עליה: הארץ "תישא" אותנו – בניגוד אל "ותקיא הארץ את

יושביה" (לעיל יח, כה).

 (הרש"ר

הירש שם, שם)

וַעֲשִׂיתֶם אֶת חֻקֹּתַי… וִישַׁבְתֶּם עַל הָאָרֶץ לָבֶטַח – כי יש שני שנאות להלאום, האחת מצד שנאת הדת

המפרדת בין העמים, והשנית מצד שנאת הקנאה מהעושר והמעלה. לכן אמר 'ועשיתם את

חקותי', כי כשתשמרו התורה בכלל, תסוכך ההשגחה עליהם, שלא תהיה עליהם שנאת הדת.

וַאֲכַלְתֶּם לָשֹׂבַע – שאז לא יהיה עליכם שנאה מצד הקנאה, כי תהיו מלאים כל טוב, ולא יחמוד איש את

ארצך. וזה גם כן אמר יחזקאל (כ"ח, כ"ה) 'ונקדשתי בם לעיני הגויים, וישבו על אדמתם'. וישבו עליה לבטח, זה שלא ייפחדו

מפני שנאת הדת. ובנו בתים ונטעו כרמים, ויהיו עשירים מלאים כל טוב, וישבו לבטח,

שלא יפחדו משנאה מפני הקנאה והעושר.

(רבי מאיר שמחה מדווינסק: משך חכמה ויקרא שם, שם)

וְלֹא

תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם.

(ויקרא כה, יז)

תנו רבנן: (ויקרא כ"ה) 'לא תונו

איש את עמיתו' – באונאת דברים הכתוב מדבר – הא כיצד? אם היה בעל תשובה אל יאמר לו 'זכור

מעשיך הראשונים', אם היה בן גרים אל יאמר לו 'זכור מעשה אבותיך', אם היה גר ובא ללמוד

תורה אל יאמר לו 'פה שאכל נבילות וטריפות, שקצים ורמשים בא ללמוד תורה שנאמרה מפי הגבורה'.

אם היו יסורין באין עליו, אם היו חלאים באין עליו, או שהיה מקבר את בניו, אל יאמר לו

כדרך שאמרו לו חביריו לאיוב (איוב ד') 'הלא יראתך כסלתך תקותך

ותם דרכיך זכר נא מי הוא נקי אבד…

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: גדול

אונאת דברים מאונאת ממון, שזה נאמר בו (ויקרא כה) 'ויראת מאלהיך'

וזה לא נאמר בו 'ויראת מאלהיך'. ורבי אלעזר אומר: זה בגופו וזה בממונו. רבי שמואל בר

נחמני אמר: זה – ניתן להישבון, וזה – לא ניתן להישבון.

(בבלי בבא מציעא נח ע"ב)

אזהרה זו פונה אל כל בני החברה הלאומית: אל

יונו איש את עמיתו, וכל יחיד יירא מאלוהיו: יידע, שעיני ה' ואוזניו אל כל יחיד,

וה' גם אלוהי כל אחיו. והרי זו המסקנה הישירה מהלכות שמיטה ויובל – ביחס לחיים משותפים של הבריות בארץ. בזכותן שם ה' נזכר בכל חיי

המסחר; והמחשבה שגורה בלב הבריות, שכולם כאחד שרויים על אדמת ה'; כולם מתהלכים

בארץ ה', ושָם ה' הוא אדון לכל הנכסים; וכמס כניעה הוא דורש, ששלטונו יתגשם בכל

מהלך החיים. ומחשבה זו גוררת את המחשבה התאומה, שעין ה' צופיה בכל חיי הבריות זה

עם זה; כי אין ה' יושב רק במקדש; אלא הוא שוכן בקרב העם ומברך את משאו ואת מתנו;

אך אין ברכת ה' שורה, אלא אם כן המשא והמתן של הכל עם הכל מצמיח ישועה לכל. הברכה

תלויה בכך שאין אחד מאנה ומצער את חבֵרו; שאין אחד מנצל את המעמד שזכה בו כדי לקפח

את חבֵרו; כי אין הברכה שורה, אלא אם כן אמת כל האמיתות מתגשמת בחיי כל אדם וכל

העם – "כי אני ה' אלהיכם".

(הרש"ר הירש ויקרא כה, יז)

כי לי בני ישראל עבדים…

סיבת החירות שלא תאבד

לעד נתבארה זה עתה בכתוב: "לי בני ישראל עבדים, עבדי הם"; אני, בכל

אישיותי, ה', המוכן בכל עת לחדש הווייה ולהעניק עתיד חדש – אני ה' אלהיכ: אני

מנהיג את גורלכם ומדריך את מעשיכם, ולפיכך: "לא תעשו לכם אלילים" שכל

מהותם שליה. בהיותכם "עבָדַי"- בכל ניצוץ הווייתכם ובכל רסיס כוחכם – כבר

זכיתם בחירו עילאית, ושוב אין כוח שיוכל לשלול את ישעכם; ואין לבקש את חסדו המדומה

של אליל על ידי הערצתו המדומה. אולם, אל תטעו גם ביחסכם אלי; אל תשתבשו בבקשת

קירבתי המברכת והמגינה, שהיא תנאי לכל ישעכם.אל תסמלו את נוכחותי על די פסל, ואל

תבקשו להוריד בו את שכינתי; כי לא בפסל תשרה שכינתי ביניכם…

הסמל המזכיר את השגחתי

בכל מקום הוא "שבתתי"; והמקום המקדש את כל חייכם, למען אשר תשרה שכינתי

ביניכם, הוא "מקדשי" – מקדש תורתי. ולפיכך: "את שבתתי תשמרו ומקדשי

תיראו, אני ה'".

(הרש"ר הירש ויקרא כו, נה)