דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם

כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר

אֲנִי נֹתֵן לָכֶם

וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'.

(ויקרא פרק כה)

לה' הארץ ומלואה

שבת לה' – לשם ה', שלא תכוון שתשבות הארץ אחת לשבע שנים, כדי שתוסיף תת כוחה, כמנהג

עובדי אדמה, אלא לכבוד ה' שציווה על שביתת השנה השביעית, ולו הארץ ומלואה.

 (ביאור רבי יצחק שמואל רג'יו ויקרא כה, ב)

וְהָאָרֶץ

לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת, כִּי לִי הָאָרֶץ, כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי.

(ויקרא

כה, כג)

כי לי הארץ – אל תרע עינך בה שאינה שלך.

(רש"י

שם, שם)

כי גרים ותושבים אתם עמדי – שמא תאמרו: הרי נתת

לנו הארץ לאחוזת עולם, ואנחנו אזרח הארץ, על כן אמר שאף על פי שכנגד שאר העמים

אזרח הארץ אתם, עמדי אתם גרים ותושבים, כי לי הארץ, ואתם דומים לגרים שבאו מארץ

רחוקה, ואדוני הארץ הרשה אותם להיות תושבים בארצו, וכן הוא באמת כי האדם דומה בארץ

לגר, כי נשמתו ממעל, וירד מקומו למטה לשבת בארץ, כמו שכתבתי על פסוק 'ימי שני

מגורי'.

 (בראשית מז, ט). (ביאור רבי יצחק שמואל רג'יו שם, שם)

מה עניין שמיטה אצל הר

סיני?

מנחם קליין

התמיהה של חז"ל 'מה עניין

שמיטה אצל הר סיני?' הפכה בעזרת רש"י למושג ולמטבע לשון. התמיהה התעוררה

בחז"ל עקב הפתיחה הלא-שגרתית של הפרשה. הפרשה עוסקת בדיני שמיטה שהינה עוד

אחת מתרי"ג המצוות, אבל קודם לצווים המפורטים של שנת השמיטה מופיע הפסוק

"וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר". מה הרבותא?

"והלא כל המצוות נאמרו מסיני" (רש"י בשם

תורת כוהנים).

התשובה של המדרש היא שהפסוק בא

ללמד לא רק על השמיטה אלא על התורה כולה. כשם שהשמיטה על כל כלליה ופרטיה נמסרה

בסיני, כך כל המצוות כולן. לרש"י יש הסבר שונה במקצת. השמיטה היא מצווה שלא

מופיעה שוב בספר דברים, בניגוד למצוות אחרות שעיקרן מופיע בארבעת החומשים הראשונים וחלק

מפרטיהן נמסר רק בספר דברים. לפיכך מדגיש כאן המקרא שכל הכללים והפרטים של מצוות

שמיטה נמסרו בסיני. יתר על כן, אומר רש"י, כל מה שנאמר בערבות מואב נאמר קודם

לכן בהר סיני.

לפרשנות של תורת כוהנים ולזו של

רש"י יש מכנה משותף. שתיהן עוסקות בקשר שבין פרטי המצוות לכלליהן ולמקור

הסמכות שנתן אותן. הר סיני אינו ציון של מקום מסוים, אלא של מקור סמכות ותכנים

מפורטים. במילים אחרות, הר סיני זהה לתורה כמערכת מצוות שניתנה בידי הקב"ה.

גישתם של אבן עזרא והרמב"ן

שונה. אבן עזרא סבור כי הקביעה שפרשת השמיטה נאמרה בהר סיני באה ללמד שבמקורה פרשה

זו היא חלק ממעמד הר סיני ונאמרה לפני כל הציוויים על בניית המשכן ומערכת

הקורבנות. לדעתו, הר סיני מציין את המעמד הייחודי של הורדת עשרת הדברות ומתן שורה

של מצוות בעקבותיהן. כתיבת הפרשה כאן אינה מעידה על הסדר הכרונולוגי שלה, ולכן

הפסוק הראשון מציין כי היא נאמרה בהר סיני.

הרמב"ן ממשיך את הקו שהתווה

אבן עזרא וגם הוא קושר את פרשת השמיטה למעמד הר סיני. אלא שבניגוד לאבן עזרא הוא

חושב כי פרשת השמיטה נאמרה עם הורדת הלוחות השניות ולא בצמוד למעמד הר סיני

הראשון. לפי הרמב"ן הטכסט משקף נכונה את מקומה הכרונולוגי של פרשת השמיטה,

שכן לאחר הורדת הלוחות השניות נמסרו הצווים על המשכן והקרבנות ולאחריהן נצטוו

ישראל על השמיטה.

כללו של דבר, הר סיני מציין על פי

אבן עזרא והרמב"ן מעמד מכונן. אלא שעדיין זקוקים אנו להסבר אודות הקשר המהותי

והתוכני שבין מעמד הר סיני לבין פרשת השמיטה. מה המיוחד בשמיטה שקושר אותה למעמד

הר סיני?

פרשת בהר כולה עוסקת בדיני קניין ומכירה של נכסי דלא ניידי [קרקעות ובתים], ועבדים.

העבדים בחברה העתיקה היו בגדר רכוש ולא בגדר בני אדם. בעליו של העבד קנה לא רק את

עבודתו של עבדו ולא רק את התוצר של העבודה, אלא גם את העבד עצמו. העבד היה סוג של

רכוש, וכמו הנדל"ן הוא היה רכוש 'קשיח'. קו אחד מחבר בין דיני קניין ובעלות

על רכוש קרקעי לבין הדינים העוסקים ברכוש האנושי. עיון בסופו של הקו, בסופה של

הפרשה, מעמיק את הזיקה למעמד הר סיני המופיעה בראשיתה. הקריאה בפסוקים האחרונים של

הפרשה מגלה דמיון רב לפתיחה של עשרת הדיברות מפרשת יתרו. 'אנוכי ה' אלוהיך אשר

הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים' במקביל ל:'כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם אשר

הוצאתי אותם מארץ מצרים אני ה' אלהיכם'. (הקבלה זו אף

נדרשת על ידי חז"ל כנימוק לרציעת אזנו של העבד המסרב להשתחרר בשנה השביעית,

ובלשונם (ילקוט

שמעוני תורה פרשת משפטים רמז שיח):"מה ראתה אזן לירצע יותר מכל האברים כולן? לפי

ששמעה בהר סיני 'כי לי בני ישראל עבדים' עבדי הם, ופרק ממנו עול שמים והמליך עליו עול בשר ודם,

לפיכך אמר הכתוב תבוא אזן ותרצע שלא שמרה את מה ששמעה") 'לא תעשה לך פסל וכל

תמונה' במקביל ל: 'לא תעשו לכם אלילים ופסל מצבה לא תקימו לכם'. 'זכור את יום השבת

לקדשו' במקביל ל: 'את שבתותי תשמרו'. אלו הן הדיברות הרלבנטיות להבנת עניין השמיטה

והבעלות על רכוש קרקעי בארץ ישראל. מדוע דווקא דיברות אלו? ומדוע הוסיף הכתוב לפרשתנו את עניין 'ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחוות עליה'

ואת הציווי 'ומקדשי תיראו אני ה' ? לשם כך יש לעמוד בקצרה על מאפייניו הראשיים של

המקום הקדוש.

מקום קדוש מייצג מפגש המתרחש בו

בין הארצי והחומרי לבין השמימי והרוחני. המקום הקדוש מעניק משמעות לחיי המאמינים

באמצעות מפגש עם הסדר הנסתר של העולם, או עם הישות הדתית הנוכחת בו. על ידי כך

מאפשר המקום הקדוש לקהל המאמינים הרחב להתקשר ישירות עם האל לרוב לצרכי מחילה

וכפרה, אך לא רק להם. רבים מהמאמינים גם סבורים ששם יוכלו לקבל מרפא, ולהשיג הצלחה

וישועה. חברי האליטות משתמשים במקום הקדוש, כדי להכריע בשאלות משפטיות ופוליטיות,

ולקבל לגיטימציה להחלטותיהם ולעצם שלטונם. שנית, במקום הקדוש מסומל הנשגב בממשות

חומרית כל שהיא, ושם גם מתחוללת האנשה של הקדושה. הללו מתורגמים למעשי פולחן

ולטכסים המתחזקים את המפגש ואת הקדושה ויוצרים להן מעגלי השפעה רחבים. שלישית,

המקום הקדוש מובדל פיסית ומובחן גם בזמן מהסביבה. המקום הקדוש מגודר, הכניסה אליו

אינה חופשית אלא מוגבלת, והיא מותנית בשורה של טכסים ובראשם טכסי היטהרות. השהות

המתמדת בתוך המקום הקדוש מותרת רק לנשגב, לקדוש שזהו מקומו. משרתי המקום הקדוש

והמבקרים בו נמצאים שם על בסיס ארעי, כאשר המשרתים בקודש שוהים בו מתוקף תפקידם

זמן ממושך יותר מאשר המבקרים. האחרונים רשאים או מצווים לבקר שם בזמנים נתונים, אך

לא לשהות שם דרך קבע. בתוך המקום הקדוש יש מדרג של אתרים או חדרים, הירארכיה של

קדושה המסננת את הבאים וקובעת מי ייכנס, להיכן ולכמה זמן.

המקום הקדוש קשור לממד חומרי בולט

בו מתרחש המפגש עם השמימי: להר, לעץ, לאבן או לנהר. במקרה שלנו, הר סיני מציין את

המפגש הישיר עם הקב"ה. החיבור בין החומרי לשמימי הינו מורכב ועדין, וישנה סכנה

שהמאמינים יעוותו אותו, כפי שהתרה רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק:

'ואל תדמו כי המקדש והמשכן המה עניינים קדושים בעצמם חלילה, השם יתברך שורה בתוך

בניו, ואם המה כאדם עברו ברית, הוסר מהם כל הקדושה, והמה ככלי חול, באו פריצים

ויחללוה, וטיטוס נכנס לקודש הקדשים וזונה עמו ולא

ניזוק, כי הוסר קדושתו. ויותר מזה, הלוחות מכתב אלוהים, גם המה אינם קדושים בעצם

רק בשבילכם, וכאשר זנתה כלה בתוך חופתה, המה נחשבים לנבלי חרש ואין בהם קדושה מצד

עצמם, רק בשבילכם שאתם שומרים אותם'. (משך חכמה שמות לב, יט).

פסל ומצבת אבן הן דוגמאות לעיוות

המזהה לחלוטין בין המסומל האלוהי המטה-פיסי לבין הסמל החומרי. לא לחינם מציינים

חז"ל כי הר סיני היה הנמוך שבהרים, ובמסורת היהודית לא ידוע מיקומו המדויק של

ההר. היהדות רצתה לגמד את הממד החומרי של המפגש עם ה', כדי לא להפוך אותו לאתר

פולחן.

בראשית מעמד הר סיני, מציג ה' את

עצמו ומיד מזהיר שלא לגלם את ישותו העל-חומרית והאל-חומרית בפסל או מצבה. ביתר שאת

תקפה אזהרה זו, כאשר החוויה הדתית של המפגש עם ה' מתמסדים במקום קדוש ובארץ הקודש.

ארץ ישראל היא ארץ סלעית, ובית המקדש נבנה מאבן. הסלע, ההר, המצבה והאבן הם

מאפייני המקומות הקדושים של ארץ ישראל במקרא. ישנה סכנה שהסלע, ההר והארץ ייהפכו

לאתרי פולחן בזכות עצמם, ובזאת עם הארץ יהיה לעובד אלילים. לכן מזהירה פרשתנו לבל נשתחווה לאבן המשכית. אבן שהיא רק קליפה לתוכן על-חומרי

אל לה להיות מושא לפולחן. מיד אחר כך מוסיף הכתוב 'את שבתותי תשמרו ואת מקדשי

תיראו', ללמד שקדושת המקום ראוי שתהיה זהה לקדושת הזמן. מה הזמן הוא על-חומרי, מופשט

וקדושתו אינה יכולה להיות מושא לפולחן אלילי, כך ראוי שנתייחס לקדושת המקום. מורא

מקדש עליו מצווה הכתוב אינו בא ללמד רק על המורא מפני ה' השוכן במקדש, אלא גם על

המורא מפני הפיכת האבן ממנו נבנה בית המקדש לקדוש בזכות עצמו.

קשורה לעניין זה מצוות השמיטה הנוהגת

בארץ הקודש בלבד. לפתחה של ההתנחלות בארץ ישראל רובצת הסכנה שבני ישראל המתנחלים

בה ייגזרו גזרה שווה בין בעלותם על הנדל"ן לבין קדושתה: כזו כן זו, שתיהן

לעולם עומדות, ופולחן הבעלות על הארץ יחליף את ההתכוונות אל ה' העל-חומרי או יאפיל

עליה. לעומת זאת מדגיש המקרא 'והארץ לא תימכר לצמיתות כי לי הארץ כי גרים ותושבים

אתם עמדי'. גאולת הארץ אינה תפיסת בעלות נצח עליה בידי אדם מישראל. עיון בפרשה

מגלה כי המילה גאולה מציינת בעלות אנושית חולפת על קרקעות בתים ועבדים. מצוות שמיטה

מונעת מהבעלות על רכוש קרקעי בארץ הקודש להיות נושא לפולחן בהפקיעה ממנה את הממד הנצחי.

מצוות השמיטה מלמדת שהקרקע של המקום הקדוש אינה אלא חומר, מצע להתגלות ולמפגש עם

ה'.

מנחם קליין, חבר מערכת

"שבת שלום", מלמד במחלקה למדע המדינה באוניברסיטת בר-אילן

קדושה בחיים קשורה לברית ולזיכרון, לא לאבנים

מתות

לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם אֱלִילִם

אֲנִי ה'.

(ויקרא כו, א-ב) 

"ומקדשי תיראו" – שנת היובל, כי כן כתוב

"קֹדש תהיה לכם".

(אבן עזרא שם,

שם)

הסמל המזכיר את השגחתי בכל מקום הוא "שבתותי"; והמקום המקדש את כל חייכם, למען תשרה שכינתי ביניכם, הוא "מקדשי" – מקדש תורתי. ולפיכך: "את שבתֹתי תשמרו ומקדשי תיראו אני ה'".

לא בפסל ובמצבה, אלא בשבתות ה' נסמל את הנהגת ה'. שבתות ה' הן שבת בראשית ושבתות הארץ – שבת, שמיטה ויובל. הן מעצבות על ידי רעיון ה' את כל חיינו כבני אדם וכאזרחים; והן מראות את כניעתנו לה' על ידי מעשים גדולים של הקרבה והודאה. ובשתות ה' – במשמעות מורחבת – כוללת גם את מועדי ה'. הללו הם זמני היוועדות, הבאים להזכיר את הנהגת ה'. כל אלה שבתות ה' הן לנו אות, ברית ומועד; הן לא חוטבו מן האבן המתה, אלא הן סמלי הכרה, ברית וזיכרון, הארוגים מן החומר החי של מעשינו. הן מזכירות את הנהגת ה' – לא כשהיא לעצמה  – אלא בהשפעתה המעצבת את מעשינו. בהכנעה ובהקדשה של כל חיינו הן מחברות "ומועידות" אותנו אל ה'.

(הרש"ר הירש שם, שם)

השמיטה כחוויה שוויונית המעודדת שלום

'מקץ שבע שנים': כי שנת

השמטה גורם גם כן ההקהל והשלום על ידי שלא יזרע ולא יצמיח בו ואכלו אביוני עמו

כי אינו רשאי להחזיק בתבואת שנת השבע כבעל הבית וזה בלי ספק סיבת השלום כי

כל דברי ריבות נמשכין ממדת

שלי שלי זה אומר כולה שלי, וכל זה אינו כל כך

בשנה השביעית כי ב'קום ועשה' אין הכל

שוים, אבל ב'שב ואל תעשה'

הכל שוין, וזה באמת ענין השלום…

(כלי יקר דברים לא, יב)