"ַיִּתְחַטְּאוּ הַלְוִיִּם וַיְכַבְּסוּ בִּגְדֵיהֶם וַיָּנֶף אַהֲרֹן אֹתָם תְּנוּפָה לִפְנֵי יְהוָה וַיְכַפֵּר עֲלֵיהֶם אַהֲרֹן לְטַהֲרָם"

(במדבר ח', כ"א)

וטהרתם אותם. ולמה היו צריכים טהרה, והלא אהרן שהיה מקריב לא היה צריך טהרה לא הוא ולא בניו, שהיו נכנסים לפני ולפנים מן ההיכל, ולוים לא היו משמשים אלא לישא את המשכן ואומרים שירה, והיו צריכים טהרה בזו, ולמה כן, לפי שהקב"ה לקחם בחלקו הלוים, שנאמר תחת פטרת כל [רחם] בכור (בבני) [כל מבני] ישראל (פסוק ט"ז), ואותם בכורות לא נפסלו,  אלא על שעבדו ע"ז, וע"ז נמשלה במת, שנאמר ויאכלו (מזבחי) [זבחי] מתים (תהלים ק"ו כ"ח), ומצורע נמשל במת, שנאמר אל נא תהי כמת (במדבר י"ב י"ב), ואומר בשנת מות המלך עוזיהו (ישעיה ו' א'), לפיכך הצריכם הזייה של מי חטאת, כשם שעושים לטומאת מת, ולפי שנכנסו במקום הבכורים שהיו כאלו טמאי מתים, ולפי שהיו הבכורות כמצורעים, לכך נאמר והעבירו תער על כל בשרם, ככתוב בטהרת המצורע והיה ביום השביעי יגלח וגו' (ויקר' י"ד ט'), וכשם שנאמר במצורע יכבס בגדיו, נאמר בלוים וכבסו בגדיכם, שצריכים טבילה.

(במדבר ח', ח' – מדרש אגדה)

אל מול פני המנורה

גד ספקטור

"דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת:"

המנורה על שבעת קניה, נמשלת בתורת הקבלה והחסידות כדימוי או ציור לפניו של האדם ולחושיו. הפה הוא העמוד האמצעי של המנורה –  מייצג את הדיבור וחוש הטעם, האכילה. האף, על שני נחיריו הוא כשני הקנים הבאים –  מייצגים את חוש הריח המכוון אל נשמת האדם ורוחו וליראת שמיים. העיניים – מייצגות את חוש הראייה וההסתכלות פנימה.  ושני הקנים החיצוניים את שתי האוזניים – חוש השמיעה.

בכל חוש ובכל התנהגות יש באפשרותנו להאיר את הפנים "חכמת אדם תאיר פניו" ע"י תיקון החושים והתנהגות חיובית או להבדיל, לכבות אותם חס וחלילה.

פרשת בהעלותך מתאפיינת בשימוש מורחב במילים ודימויים אלו של חושי האדם. דימוי זה של המנורה עובר לאורך כל סיפורי הפרשה, לחיוב או לשלילה. אנו רואים את עולם החושים ופני האדם עומדים זה כנגד זה, כתיקון וכשבירה, חטא או מצוה, והם כחוט שני התופר את כל סיפורי הפרשה. התיאור האוטופי של פתיחת הפרשה בפרשיות המנורה, חצוצרות הכסף, פסח שני, עמוד הענן ומסעות דגלי בני ישראל [1] ועד השבר של עזיבת יתרו, חטאי המתאוננים וקברות התאוה. ופרשות שבעים הזקנים ואלדד ומידד וחטא מרים ואהרון שבתוכם משבר ותיקון.

 נדמה לי שדרך ריבוי הדימויים ומילות המפתח מנסה הפרשה  ללמד אותנו רעיון מחודש,  אנסה לעשות סקירה חלקית של רעיון זה מול כל אחד מחלקי פני המנורה וחושי האדם.

פה – בעולם המתוקן של ציוויי ה' לגבי  ענן ה' ותפקידו בסדר מסעות הדגלים, אנו נוסעים "על פי ה'." הדימוי "על פי ה'" כמו פזמון, חוזר מספר רב של פעמים בפרשיות אלו. מול זה אנו פוגשים את חטא המתאוננים (גם פה אולי, יש משחק מילים פונטי בהקשר של ענן ומתאוננים). האש אוכלת "ותאכל האש" "ויצעק העם אל משה" ומיד אח"כ "מי יאכילנו בשר". ובעיקר אנו פוגשים את חטא מרים המדברת במשה "וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח: {ב} וַיֹּאמְרוּ הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר ה' הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר וַיִּשְׁמַע  ה':" ותשובת ה' אליהם תוך התייצבות המתייצבת לצידו של משה אליהם – "פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ…וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה" – המהווה תיקון על ידי דיבור ה' על משה.

אף – הביטוי חרון אף ה' חוזר בפרשה חמש פעמים: פעם אחת בחטא המתאוננים, שלוש פעמים בחטא קברות התאווה, בנוסף להבאת השְׂלו ע"י "רוח נסע מאת ה'" "עד אשר יצא מאפכם" ופעם אחרונה בחטא מרים ואהרון. מול זה חמש פעמים מוצגת הרוח כביטוי חיובי והשראה בפרשה אלוהית על שבעים הזקנים, חמש פעמים: "ואצלתי מן הרוח" מופיע פעמיים, "וכנוח עליהם הרוח", "ותנח עליהם הרוח", "כי יתן ה' את רוחו עליהם".

עיניים – מראה המנורה ומראה הענן עומדים מול מראה הצרעת של מרים. והאירוע נחתם  במילים "במראה אליו אתודע", "ומראה ולא בחידות ותמונת ה' יביט".

יתרו בפרשת עזיבתו מתואר ע"י משה  "והיית לנו לעיניים" – חסרון העיניים ונקודת המבט הנוספת למשה מביאים אותו לנקודת שבירה: "לא אוכל לבדי שאת אתכם". אל מול מעשה קברות התאווה שהוא רע בעיני הקב"ה וכן "בעיני משה רע", עולה בקשתו של משה ברגע השבירה שלו מול הקב"ה: "אם מצאתי חן בעיניך ואל אראה ברעתי".

גם המן – האוכל הבא מן השמיים כשבני ישראל מואסים בו, מתואר: "וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינו. וְהַמָּן כִּזְרַע גַּד הוּא וְעֵינוֹ כְּעֵין הַבְּדֹלַח." נשיאת העיניים אל הקב"ה ומראה העין של המן מוצגים באור שלילי על ידי העם. המיאוס במן, הנפש היבשה, נתפסת כמאיסה בקב"ה.

אזניים – משה שומע את העם ואת בקשתם של הטמאים בפסח ונותן את הפתרון של 'פסח שני'. משה שומע את תלונות קברות התאוה, ומתאר את הבכי "כי בכיתם באזני ה'". הקב"ה שומע את דברי מרים ואהרון ומוכיח אותם "שמעו נא דברי…" ונעמד לצד משה כתיקון לשמיעת הדברים עליו.

הדגש על עולם הדימויים הגופניים בפרשה מלמד אותנו רבות על השימוש הנכון לנו כבני אדם בכל איבר בפנים בעיני הפרשה.

"צו אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְיִקְח֨וּ אֵלֶ֜יךָ שֶׁ֣מֶן זַ֥יִת זָ֛ךְ כָּתִ֖ית לַמָּא֑וֹר לְהַעֲלֹ֥ת נֵ֖ר תָּמִֽיד׃ מִחוּץ֩ לְפָרֹ֨כֶת הָעֵדֻ֜ת בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֗ד יַעֲרֹךְ֩ אֹת֨וֹ אַהֲרֹ֜ן מֵעֶ֧רֶב עַד־בֹּ֛קֶר לִפְנֵ֥י יְהֹוָ֖ה תָּמִ֑יד חֻקַּ֥ת עוֹלָ֖ם לְדֹרֹֽתֵיכֶֽם׃ (ויקרא כד' ב'-ג')

לכל חוש ואיבר בפנים יש צד חיובי וצד שלילי בפרשתנו. גם במנורה ראינו שיש הארה מלאה בשבעת הקנים במהלך היום מול אש תמיד שבמהלך הלילה בוערת רק בקנה אחד. אולי ניתן לראות זאת גם כמשל לכך שגם כשאנו נמצאים בחטא, בבדידות, ללא הארת הפנים עדיין דולק לנו נר תמיד. עלינו כבני אדם לשאוף תמיד להאיר את המנורה או לבקש להגיע ל"הארת פנים" – בפנינו האישיים ומשם לפנינו כעם וכחברה.

גם משה בבדידותו הוא סוג של נר תמיד בלילה, אך בשביל הארת כל פני וקני המנורה הוא צריך את גיבויו  של הקב"ה, משפחתו, אשתו וזקני העם. 

חלקים נרחבים של הפרשה עוסקים בבדידותו של משה כמנהיג. לאחר הפתיחה המרשימה  והאוטופית של התנהלות מחנה ה' ובני ישראל, משה נעזב על ידי יתרו למרות הפצרותיו של משה  שיישאר עמו. משה מרגיש בדידות גדולה אל מול העם ואולי גם מרגיש כך מול מרים ואהרון.  הוא מגיע לנקודת שבירה ומטיל ספק ביכולתו להנהיג את העם. הקב"ה שמנסה לעמוד לצידו, מצרף אליו את זקני העם "ולקחת אתם אל אוהל מועד והתייצבו שם עמך" לאחר מכן משה מקבל גיבוי חד משמעי ממנו מול מרים ואהרון. משה בבדידותו נושא לו אשה כושית ובכך מרחיק את אהרון ומרים שדעתם אינה נוחה מהאשה שבחר. הקב"ה באופן מרשים, מחזיר אותם להיות משפחה על ידי כך שהוא לוקח צד ומגבה את משה ומצד שני, מביא את משה להתפלל על מרים אחותו, לעצור את מסעם של בני ישראל ולחכות לה עד שתחלים.

אסיים בדברי משה בפרשה – "ומי יתן וכל עם ה' נביאים כי יתן ה' את רוחו עליהם" – אנו חווים בתקופה זו משבר של הרוח וקושי גדול ביננו – קני המנורה של החברה הישראלית. איננו מצליחים להעלות את אור פני המנורה הישראלית בצורה המיטבית. אני מתפלל שייתן ה' רוחו עלינו, על כל אחד ואחת, שיאיר תכונותיהם הטובות כך שנראה מעלת חברנו ולא את חסרונם. שלא כוחות של שבר ועצימת עיניים יובילונו, אלא ושנזכה לכוחות של תיקון והארת פנים זה לזו, וזו לזה.

גד ספקטור – חבר מעלה גלבוע, איש חינוך.

בהעלותך את הנרות

זה שאמר הכתוב: ה' חפץ למען צדקו, יגדיל תורה ויאדיר (ישע' מב כא).

אמר ליה הקדוש ברוך הוא למשה: לא בשביל שאני צריך לנרות של בשר ודם הזהרתי על הנרות, אלא כדי לזכותם.

ולמה ציוה אתכם?

כדי לזכות אתכם. לכך נאמר: בהעלותך את הנרות. הוי, ה' חפץ למען צדקו, יגדיל תורה ויאדיר.

אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: הוו זהירין להדליק את הנרות לשמי, ואני מאיר לכם אורה גדולה לעתיד לבא. לכך נאמר: קומי אורי כי בא אורך וגו' (ישע' ס א).

וכתיב: והלכו גוים לאורך, ומלכים לנגה זרחך (שם שם ג):

בהעלותך את הנרות

את מוצא שנתקשה משה במעשה המנורה יותר מכל כלי המשכן, עד שהראה לו הקדוש ברוך הוא באצבע. בשלשה דברים נתקשה משה כו' (לעיל סדר שמיני סימן ח').

מקשה זהב,מהו מקשה?

כלומר, מה קשה היא לעשות. שהרבה יגע משה עד שלא עשה המנורה, שכן הוא אומר: מקשה תיעשה המנורה (שמ' כה לא).

כיון שנתקשה, אמר הקדוש ברוך הוא למשה: טול [ככר] זהב והשליכהו לאש והוציאהו, והיא נעשית מעצמה, וכפתוריה ופרחיה גביעיה וקניה ממנה.

אתה היה מכה בפטיש, ומעצמה נעשית. לכך הוא אומר: מקשה תיעשה המנורה, יו"ד מלא, ולא כתיב תעשה. כלומר, מעצמה תעשה.

מה עשה משה?

נטל את הכיכר והשליכו לאור, ואמר משה: ריבונו של עולם, הרי הכיכר נשלך בתוך האש, כשם שאתה רוצה, תעשה לפניך.

מיד יצאת המנורה עשויה כתיקונה. לכך כתיב: כמראה אשר הראה ה' וגו'. כן עשה משה אין אומר כאן, אלא כן עשה, סתם.

מי עשה?

הקדוש ברוך הוא.

לפיכך אמר לו הקדוש ברוך הוא להזהיר את אהרן להדליק, שנאמר: בהעלותך את הנרות. אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: אם הזהרתם להיות מדליקים לפני, אני משמר את נפשותיכם מכל דבר רע, שנמשלו נפשותיכם כנר, שנאמר: נר ה' נשמת אדם (משלי כ כז):

בהעלותך את הנרות

זה שאמר הכתוב: כי אתה תאיר נרי (תה' יח כט).

אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, אתה אומר שנאיר לפניך, אתה הוא נרו של עולם, והאורה דרה אצלך.

כתיב: הוא גלא עמיקתא ומסתרתא ידע מה בחשוכא, ונהורא עמיה שרא (דני' ב כב),

ואתה אומר: אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות. הוי, כי אתה תאיר נרי.

אמר להם הקדוש ברוך הוא: לא שאני צריך לכם, אלא שתאירו לי כשם שהארתי לכם.

למה?

לעלות אתכם בפני כל האומות, שיהו אומרים: ראו היאך ישראל מאירין למי שהוא מאיר לכל.

משל למה הדבר דומה?

לפקח וסומא שהיו מהלכים בדרך וכו' (לעיל סדר תצוה סי' ד').

והיה הקדוש ברוך הוא מנהיגם ומאיר להם, שנאמר: וה' הולך לפניהם יומם וגו' (שמ' יג כא). כיון שהוקם המשכן, קרא הקדוש ברוך הוא למשה ואמר ליה: אמור להם שיאירו לי, שנאמר: דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלותך.

אמרו ישראל להקדוש ברוך הוא: כי אתה תאיר נרי, ואתה אומר לנו שנאיר לפניך?!

אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: בשביל לעלות אתכם אמרתי שתאירו לי כשם שהארתי לכם בדרך. לכך נאמר: בהעלותך.

(מדרש תנחומא סימנים ב'-ד')

אור המנורה – סמל לשאיפת התעלות רוחנית

הפרשה נקראת על שם המילה הפותחת להעלות את שלהבת הנרות במנורה: "דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת" (במדבר ח, ב). מצווה זו מסמלת תקווה להארת פני ה' אלינו ושאיפה להידמות לו בהארת פנינו כלפי כל אדם. יתכן שמצווה זו הוזכרה כאן בשלישית (נוסף על: שמות כז, כא / ויקרא כד, א) כשבח לאהרון על קיום המצווה בדקדוק: "וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן … כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה" (שם ח, ג). על דרך הדרש ניתן לראות במילה 'בהעלותך' גם שבח לעם על הקרבת קורבן פסח כהלכתו (בהמשך הפרשה). בניגוד למדרש, שהסיק מאזכור זה את גנותו של העם, "שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא הקריבו אלא פסח זה לבד" (ספרי במדבר סז,

 א. חיזוק הפרשנים שהסיפור נועד לשבח את ישראל מצוי: א) ציון הקיום המדוקדק של מצוות קרבן הפסח במשפט חיווי "כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שם ט, ה), ובקביעת המדרש: "להודיע שבחן של ישראל שכשם שאמר להם משה כן עשו" (ספרי שם).

ב. רצונם העז של טמאי המת להשתתף בקורבן זה, שהוא מעין שחזור הברית עם כל העם שנכרתה ביציאת מצרים. שבח זה עשוי ללמד על פעולות נוספות של העם שיש בהן תיקון לחטא העגל כגון: פרץ ההתנדבות לבניית המשכן (שמות לה), והארגון המופתי של מחנה ישראל במדבר, פרקים א – ב.

(גדעון אדמנית בספרו: 'פשט ומשמעות בין פסוקי הפרשות', הוצאה עצמית)

שתי הפנים של הדלקת המנורה

מטרת התיאור הכפול בשמות ובויקרא היא ללמד על שני הפנים של הדלקת המנורה.

מצד אחד, הכהנים מדליקים את המנורה כנציגי ישראל; זה הפן המתואר בשמות.

מצד שני, הכהנים מתפקדים בהדלקת המנורה כנציגי הקודש; זה הפן המתואר בויקרא.

אולם, הפרשייה בויקרא, שנועדה להדגיש את ההדלקה על ידי הכהנים כנציגי הקודש, פותחת דווקא באזכור והדגשת חלקו של העם, שהרי היא מתחילה במילים ב"צו את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית…"; פתיחה זו חוזרת ומזכירה את חלקו של עם ישראל בהדלקת המנורה. ייתכן כי דווקא בספר המתאר את הקדשת הכהנים ותפקידיהם במשכן, והיוצר רושם כי אין מקום לעם בעבודות אלו, בוחרת התורה להזכיר את החלק שיש לישראל בעבודות הקודש: הכנת השמן והבאתו אל המשכן.

(הרבנית שרון רימון מתוך מאמר באתר 'דעת')

לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי 

אַתָּה חוֹזֵר וְאוֹמֵר שׁוּב:

קָטֹנְתִּי, הֶעָנִי מִמַּעַשׂ

הָעָם בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו

וּבְקִרְבִּי אָזְלַת-יָד וְכַעַס.

אֲבָל בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת

שֶׁל חֶמְלָה וְשֶׁל רוּחַ נְדִיבָה

שֶׁל מַבָּט אוֹהֵב לְנֶפֶשׁ אָדָם

שֶׁל אֱמוּנָה וְשֶׁל עַיִן טוֹבָה

הַטּוֹב הַהוּא אֲשֶׁר הֵיטַבְתָּ

נִיצוֹצוֹת מוּאָרִים שֶׁל שִׁגְרָה

מְשַׁנִּים אֶת מַאֲזַן הַכּוֹחוֹת

וְהַטּוֹב אָז גּוֹבֵר עַל הָרַע.

אַל נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ

אַל תִּכָּנַע לְרוּחוֹת נִשְׁבָּרוֹת

וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בַּמַּשָּׂא הָעָם

וּבְאוֹר-טוּב יָאִירוּ הַנֵּרוֹת.

מיכל כוכבא-כהן

[1] תיאור זה הוא המשך לפרקים הקודמים של חנוכת המשכן, קרבנות הנשיאים וברכת כהנים  שגם בא מופיעה רעיון הארת הפנים.