"…אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת"

(במדבר ח', ב')

"וַיֹּאמֶר אֵלַי מָה אַתָּה רֹאֶה וָאֹמַר רָאִיתִי וְהִנֵּה מְנוֹרַת זָהָב כֻּלָּהּ וְגֻלָּהּ עַל רֹאשָׁהּ וְשִׁבְעָה נֵרֹתֶיהָ עָלֶיהָ שִׁבְעָה וְשִׁבְעָה מוּצָקוֹת לַנֵּרוֹת אֲשֶׁר עַל רֹאשָׁהּ. וּשְׁנַיִם זֵיתִים עָלֶיהָ אֶחָד מִימִין הַגֻּלָּה וְאֶחָד עַל שְׂמֹאלָהּ. וָאַעַן וָאֹמַר אֶל הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי לֵאמֹר מָה אֵלֶּה אֲדֹנִי. וַיַּעַן הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי וַיֹּאמֶר אֵלַי הֲלוֹא יָדַעְתָּ מָה הֵמָּה אֵלֶּה וָאֹמַר לֹא אֲדֹנִי. וַיַּעַן וַיֹּאמֶר אֵלַי לֵאמֹר זֶה דְּבַר יְהוָה אֶל זְרֻבָּבֶל לֵאמֹר לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת.

(זכריה ד', ב'-ו')

מה נשתנה? תמורות בפרשת פסח שני

אביעד עברון

ביציאת מצרים, עם קבלת הציווי על חג הפסח, נצטוו בני ישראל לחוג אותו לדורות (שמות יב, יד). והנה שנה חלפה מאז יצאו בני ישראל ממצרים, ובאחד בחודש הראשון מזכיר ה' למשה להתכונן לחג הפסח הקרב "כְּכָל חֻקֹּתָיו וּכְכָל מִשְׁפָּטָיו תַּעֲשׂוּ אֹתוֹ" (במדבר ט, ג). עם ישראל עושה את הפסח כפי שנצטווה, אבל מתברר כי לא כולם יכולים לעשות את הפסח:

"וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂת הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אַהֲרֹן בַּיּוֹם הַהוּא. וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה אֵלָיו אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִב אֶת קָרְבַּן ה' בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל." (ו–ז)

אותם האנשים שהיו טמאים פנו למשה בבקשה פשוטה: תן לנו להקריב את הפסח במועדו בתוך בני ישראל. אנחנו כבר מכירים את סוף הסיפור, ויודעים שהפתרון שיינתן הוא אפשרות נוספת להקרבת הפסח כעבור חודש ימים, ובלשון חז"ל "פסח שני". אולם אם נקרא את בקשתם באופן מדוקדק, ניווכח שהטמאים לא קיבלו את בקשתם המדויקת. הם לא ביקשו הזדמנות נוספת להקריב את הפסח, אלא לעשות זאת "במועדו" וגם "בתוך בני ישראל", כלומר להקריב עם כולם על אף טומאתם. משה פונה אל הקב"ה לקבל תשובה לבקשתם.

פרשת פסח שני היא אחד מארבעה 'סיפורי שאילתות' המופיעים בתורה (הסיפורים הנוספים: המקלל – ויקרא כד; המקושש – במדבר טו; בנות צלפחד – במדבר כז ובמדבר לו), ומתארים לקונות או בעיות בחוק המקראי הידוע, שבגינן משה פונה אל ה' במטרה לקבל חוק מתוקן. עיון בסיפורים אלה יכול לשמש דגם מצוין להבנת "גישת התמורות". גישת התמורות מבקשת לטעון כי הכפילויות, הפערים והסתירות בחוקי התורה נובעים על פי רוב משינויים ותמורות שהתרחשו בהלכה, מסיבות כאלה ואחרות. את יסודות הגישה התוו הרב אביה הכהן ומו"ר הרב דוד ביגמן, והיא פותחה בקובץ המאמרים "גישת התמורות" (בעריכת חכם ד"ר חזי כהן והח"מ), וממשיכה להתפתח בישיבת מעלה גלבוע כל העת. בניגוד למקומות שבהם נדרש הפרשן לעמוד בעצמו על התמורות, בסיפורי השאילתות מוצגות התמורות במפורש ומתוכם אפשר ללמוד על דרכי השתנות החוק המקראי.

אחת מההבנות היסודיות של גישת התמורות היא שמצוות התורה מורכבות ממארגים של פרטים המקיימים ביניהם איזונים ומציגים יחד תמונות רחבות ומורכבות. כאשר מתחוללת תמורה, השינוי אינו קורה רק בפרט אחד אלא משפיע על שאר המארג, ועל העיצוב הרחב יותר של אותה המצווה. לכן אבקש שנתבונן בפרשת הפסח השני, וכיאה לפסח נשאל: מה נשתנה? מה התחדש בדיני הפסח השני אל מול חוקת הפסח שבשמות יב? וכיצד תמורה זו משיבה לבקשתם של הטמאים?

כידוע, התחדשה ההזדמנות השנייה לקיום הפסח באיחור של חודש. אולם אין זה החידוש היחיד. חידוש משמעותי נוסף בחוק הפסח המעודכן שנמסר בפרשת הפסח השני, הוא עונש "כרת" למי שנמנע מהקרבת הפסח במועדו ללא סיבה מוצדקת. מן המפורסמות שפסח הוא אחת משתי מצוות עשה היחידות שיש בביטולן כרת, ומשום כך לא תמיד שמים לב לעובדה שהוא אינו מופיע כלל בחוק הפסח בשמות יב, ומתחדש רק בפרשת פסח שני!

לו קראנו את פרשת הפסח בשמות מבלי להכיר את הפרשה בבמדבר, והיינו שואלים את עצמנו מה דינו של מי שנבצר ממנו להקריב את קורבן הפסח, סביר להניח שהתשובה הייתה זהה לכל שאר המצוות שזמנן עבר: אין דבר, תבוא שוב בשנה הבאה. עבר זמנו בטל קורבנו. בין אם ההימנעות נגרמה מכורח או מרשלנות, אין סנקציה המוטלת על הנמנע מקורבן הפסח. סביר גם להניח שאין חשש אמיתי להימנעות מחמת עצלות, שכן בדרך כלל האדם מחכה בציפייה ובהתרגשות למצוות שקורות אחת בשנה, והוא לא ישׂושׂ לוותר עליהן סתם.

חידוש עונש הכרת קשור קשר הדוק לאופייה של ההזדמנות השנייה. משעה שנוספה ההזדמנות השנייה, אין יותר אפשרות לפספס. מי שלא הקריב את הפסח במועדו מחויב להקריב במועד ב. ולא זו בלבד, התורה מודעת לכך שבפתיחת האפשרות למועד נוסף נפתחים גם שערי דחיינות שעלולים להוביל להידלדלות המחויבות לפסח המרכזי. משום כך מבהירה התורה כי האפשרות לדחייה היא רק מסיבות מוצדקות מאוד, ומי שנמנע מהקרבת הפסח ללא סיבה מוצדקת, ייענש בכרת!

"וְהָאִישׁ אֲשֶׁר הוּא טָהוֹר, וּבְדֶרֶךְ לֹא הָיָה, וְחָדַל לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח – וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ, כִּי קָרְבַּן ה' לֹא הִקְרִיב בְּמֹעֲדוֹ, חֶטְאוֹ יִשָּׂא הָאִישׁ הַהוּא" (יג).

אולם עונש הכרת אינו רק סייג שמטרתו למנוע דחיינות. הוא מעיד על שינוי עמוק יותר באופיו של הפסח, שמשתקף כבר בבקשתם של הטמאים. חג הפסח הוא במהותו מכונן זהות, אולם כינון זהות יכול להתקיים בכמה מעגלים. בפסח שבספר שמות, זה המתרחש מיד ביציאת מצרים, הזהות המכוננת היא קולקטיבית. כינון הזהות הקולקטיבית נעשה אל מול קולקטיב אחר שממנו נפרדנו ביציאת מצרים – העם המצרי. הקולקטיב אמנם מורכב מסך הפרטים שלו, אך הוא יכול לספוג את היעדרותם של אחדים.

לעומת זאת, מוקד הזהות בספר במדבר משתנה. הטמאים מבקשים לא להפסיד את הפסח בגלל טומאתם, ולמעשה משקפים תפיסה שבה מוקד הזהות הוא שייכותו של הפרט אל הברית, ולא עמידתו של עם מול עם אחר. משעה שזו התפיסה של העם, הקב"ה מעדכן את דיני הפסח ומעצב אותם בהתאם לתפיסה החדשה. אמנם ניתנת האפשרות להקרבה במועד נוסף, אך אפשרות זו מוגבלת לסיטואציות של 'בלית ברירה'. מי שנמנע מהקרבת הפסח ללא סיבה מוצדקת נענש בכרת, העונש החמור שמסמל את הוצאתו של האדם מכלל ישראל, שהרי מעתה אדם הנמנע מהקרבה מוציא את עצמו מן הכלל. נראה שלא בכדי מתחדשת תפיסה זו "בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים", שהרי הם כבר אינם עומדים מול המצרים, אלא מול בני עמם בלבד.

כאשר מזיזים כלי אחד על לוח השחמט, כל תמונת המשחק משתנה. כך גם בעולם ההלכתי, במקרא וגם בהמשך הדורות: שינוי אחד תמיד יגרור שינויים אחרים. אין מדובר בהכרח בהתפתחות המייצגת התקדמות למקום טוב יותר. התמורה בדיני הפסח בבמדבר פרק ט' משקפת היענות והקשבה של הקב"ה לצרכי הדור ולרצונותיו, אך מבהירה כי להיענות זו יש השלכות נוספות. לכל פרט יש עמידה בפני עצמו, יש לו שייכות אישית בברית עם ה' המתחדשת בכל שנה בפסח, ויש לו גם אחריות ומחויבות נוקשות יותר.

אביעד עברון מלמד בישיבת מעלה גלבוע ועורך את פרסומי הישיבה

למה הזדמנות שנייה?

הרעיון שעומד מאחורי "פסח שני" הוא העיקרון של הזדמנות שניה. גם אם פספסת והחמצת, זה לא הסוף, יש עוד הזדמנות! עיקרון זה הוא רעיון יהודי מהותי. היהדות מלמדת אותנו שוב ושוב, שגם אם לא הצלחנו ולא עמדנו ביעד, ניתן לחזור ולנסות שוב.

אבל למה דווקא פסח? למה דווקא בפסח לומדים את העיקרון של ההזדמנות השניה?

אולי הסיבה היא בגלל שפסח הוא הבסיס לכל התקדמות והצלחה בחיים – בפסח יצאנו לחירות. עבד לא פועל עבור עצמו, הוא משועבד לגמרי וכל מה שהוא עושה נזקף לזכות האדון שלו. בן החורין לעומת זאת יכול לפעול וליצור. יש לו קיום עצמאי וממילא הוא יכול לרומם את עצמו או חלילה להיפך. דווקא בפסח התורה מלמדת אותנו שאפשר לבחור ולהתחיל הכל מההתחלה. גם מי שפספס את רכבת החירות יכול לחזור ולעלות עליה. לאדם יש זכות בחירה והוא תמיד יכול להתחיל לבחור בטוב, לצאת לחירות מכל מה שמשעבד אותו וליצור לעצמו חיים טובים, אמיתיים ושמחים יותר!

(ירמיהו ראק, מהאינטרנט)

רגעי רוממות מול רגעי השפל

זו הפעם הראשונה שמופיעה המילה "העם" בספר במדבר והעם הזה מופיע כאן לא בגדולתו כמו שראינו ברגעיו הגדולים "ויענו כל העם יחדיו ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה", וכמו שנאמר אחרי מתן תורה (שמות יט', ח') "וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר ואת ההר עשן וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק"(שמות כ', ט"ו), וכבר פירשו עמידה זו 'מרחוק' כרתיעה של חרדת כבוד מפני גדולת ה' ומהדר גאונו. ואילו כאן מופיע העם בכל קטנוניותו. וראו קדמונינו בכינוי זה שניתן להם כאן ובזה שלא נקראו בשם 'בני ישראל' (כפי שכונו עד כה בספר במדבר) סימן לגנותם.

(נחמה ליבוביץ, עיונים בספר במדבר)

העוסקים בצורכי ציבור כענישה

מי הם שבעים הזקנים שמשה מצטווה לאסוף ולאצול עליהם מן הרוח אשר עליו?
במקרא הם מתוארים כ'זקני העם ושוטריו', והמדרש ‒ באופן טבעי ‒ מזהה אותם עם 'שוטרי בני ישראל', האנשים שהיו ממונים על עבודת בני ישראל במצרים, כמסופר בספר שמות פרק ה:
"ויוכו שוטרי בני ישראל", את למד שהיו כשרים והיו מוסרין עצמן על ישראל וסבלו מכות כדי להקל משאם מעליהם, ולפיכך זכו לרוח הקודש (…) אמר הקב"ה: הן לקו עליהם לפיכך יזכו לרוח הקדש ונתנבאו נביאים עליהם

(שמות רבה ה, כ).

אם כך, דומה שאצילת הרוח היא מעין פיצוי לשוטרים על מסירות הנפש שגילו במצרים, אך המדרשים מזכירים לנו שמינוי לתפקיד ציבורי עשוי להיות תענוג מפוקפק מאוד:
"ולקחת אותם אל אהל מועד", אמר לו (=הקב"ה למשה): קחם בדברים תחילה (=שכנע אותם), אמור להם דברי שבח: אשריכם שנתמניתם, וחזור ואמור להם דברי פגם: היו יודעים שטרחנים וסרבנים הם (=ישראל), על מנת כן תהיו מקבלים עליכם שיהיו מקללים אתכם וסוקלים אתכם באבנים (ספרי בהעלותך צ"ב).

אלדד ומידד, שניים מהזקנים, חרגו מתפקידם והתנבאו מחוץ לאוהל מועד, ויהושע מציע לאדונו להיפטר מן המתחרים הפוליטיים: 'אדני משה, כלאם!' את המלה 'כלאם' דורשים חז"ל לא כ'כלא אותם' אלא כ'כלה אותם':
מאי 'כלאם'? אמר לו: הטל עליהן צרכי ציבור, והם כלים מאליהם.

(בבלי סנהדרין יז ע"א).

בימינו, כאשר מינויים נתפסים כ'ג'ובים', כפיצוי או כטובה ששכרה בצדה, ראוי להזכיר לנבחרינו את המשמעות האמִתית של השירות הציבורי: עבודה קשה, כפוית טובה ומתסכלת.

(ד"ר גילה וכמן מתוך אתר 929)