וַתִּסָּגֵר מִרְיָם מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים

 וְהָעָם לֹא נָסַע עַד הֵאָסֵף מִרְיָם.

(במדבר י"ב, ט"ו)

ובמדרש תהלים (תהילים ל״ט, ב׳) 'אמרתי אשמרה דרכי מחטוא בלשוני' קשה לשון הרע מעבודה זרה, שכשחטאו ישראל במדבר לא נחתם עליהם גזר דין עד שחטאו בפיהם, שנאמר (דברים ה׳, כ״ה) 'וישמע ה' את קול דבריכם וגו" וכתיב (מלאכי ב׳, י״ז) 'הוגעתם ה' בדבריכם' – במעשיכם לא נאמר, אלא בדבריכם, וכן אמר (ישעיהו ג׳, ח׳) 'כי כשלה ירושלים ויהודה נפל כי לשונם ומעלליהם אל ה", וכן הוא אומר (ירמיהו י״ב, ח׳) 'היתה לי נחלתי כאריה ביער נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה', וכי בקולה שנאה והלא בקולה אהבה, שנאמר (שיר השירים ב׳, י״ד) 'השמעיני את קולך', אלא בקולה אהבה ובקולה שנאה, בקולה אהבה 'השמעיני את קולך וגו", בקולה שנאה 'נתנה עלי בקולה וגו' – הוי אומר: מות וחיים ביד לשון, וכן מרים נענשה בצרעת, שנאמר (במדבר י״ב, א׳) ותדבר מרים ואהרן במשה, מה היה ענשה? צרעת, דכתיב (שם) ויפן אהרן אל מרים והנה מצורעת וכתיב (שם) 'ויחר אף ה' בם', מה כתיב אחריו? (דברים כ״ד, ט׳) זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים, והלא דברים ק"ו, ומה מרים שלא דברה אלא באחיה ושלא בפניו, ולא נתכוונה אלא להחזיר לו אשתו כן, המספר לשון הרע בפני חבירו, על אחת כמה וכמה, מה כתיב למעלה מן הענין (שם) 'השמר בנגע הצרעת', ואף אהרן שהיה כהן גדול נגעה בו ידו של הקב"ה, שנאמר 'ויחר אף ה' בם'. בם – באהרן ומרים, אלא שאהרן נתרפא מיד ומרים לאחר שבעה ימים, שנא' (במדבר י״ב, ט״ו) 'ותסגר מרים מחוץ למחנה שבעת ימים', וזהו שאמר (ויקרא י״ד, ב׳) 'זאת תהיה תורת המצורע' מצורע -מוציא שם רע, ולכך היה קרבנו שתי צפרים חיות. ודרשו חז"ל: אמר הקב"ה: יהא קרבנו ציפורים שקולן מצפצף, יבא הקול ויכפר על הקול. וכן אתה מוצא בנחש הקדמוני על שאמר לשון הרע על בוראו, לפיכך נצטרע, שנאמר (בראשית ג׳, י״ד) 'ויאמר ה' אלהים אל הנחש: כי עשית זאת ארור אתה מכל הבהמה. במה איררו? בצרעת: נאמר כאן 'ארור אתה' ונאמר להלן (ויקרא יט) 'צרעת ממארת היא'.

 (רבינו בחיי בן אשר: כד הקמח, לשון הרע א׳:ה׳)

וְהָעָם לֹא נָסַע – זֶה הַכָּבוֹד חָלַק לָהּ הַמָּקוֹם בִּשְׁבִיל שָׁעָה אַחַת שֶׁנִּתְעַכְּבָה לְמֹשֶׁה כְּשֶׁהֻשְׁלַךְ לַיְאוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ב') "וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק" וְגוֹ' (סוטה ט').

(רש"י שם, שם)

על התנשאות וענווה

מוטי קפלן

פרקה האחרון של פרשת והעלותך מספר על מרים, אהרון, והאישה הכושית אשר לקח משה. הסיפור מעלה תמיהות רבות, הקשר בין חלקיו רופף: מה לאישה הכושית, ולטרוניית מרים ואהרון בדבר מנהיגותו של משה. ומה לשניהם עם העמדת משה כעניו מכל אדם? על העדר הקשר בין חלקי הסיפור עמדו כמה מן המפרשים, ובכך ידובר בהמשך. נבחן תחילה כיצד נתפסה האישה הכושית – שהיא עילת הסיפור – בעיני המפרשים. בדבריהם אפשר למצוא שתי דעות: את הראשונה ביטא אונקלוס המשנה את הכתובים ללא היסוס, ומוסיף בגוף התרגום את מה שכלל לא נכתב בו "וּמַלֵּילַת מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל עֵיסַק אִתְּתָא שַׁפִּירְתָא דִּנְסֵיב, אֲרֵי אִתְּתָא שַׁפִּירְתָא דִּנְסֵיב רַחֵיק". ובתרגום חוזר לעברית – ותדבר מרים ואהרון במשה על אודות האישה היפה אשר נשא, כי אשה יפה נשא, ועתה גירשה…" במקום שחור, לבן, במקום לקח, גירש…

בספרי מתוארת האשה כיפת-מראה, נאה במעשיה וביופיה. "צפורה, צפו וראו מה נאה האשה:" ומוסיף כי פירש משה מפריה ורביה. (ספרי יב א). ובעקבותיו רש"י: "הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית – עַל שֵׁם נוֹיָהּ נִקְרֵאת כּוּשִׁית, כְּאָדָם הַקּוֹרֵא אֶת בְּנוֹ נָאֶה – "כּוּשִׁי", כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּשְׁלֹט בּוֹ עַיִן רָעָה (תנחומא במדבר). כלומר בלשון סגי נהור. הספרי כותב שמשה פרש מצפורה, ורש"י מרחיק ואומר "האשה הכושית אשר לקח", ועתה גירשה.

ובמה דיברו אהרן ומרים? טענתם: מדוע פרשת (או גרשת) ממנה? אם משום היותך נביא, גם אנו נביאים, ולא פרשנו, אל תתנשא עלינו. אך נשוב לתמיהה, מה לכל זאת עם היותה כושית? לא-כלום. ציון העובדה כי אשת משה הכושית, היא לאמיתו של דבר אישה יפה, אינו מעניינו של הסיפור, אינו מעלה ואינו מוריד ואינו נקשר להמשך הדברים.

דברי חז"ל ובעקבותיהם מפרשי התורה, המתאמצים להפוך שחור ללבן, לקח לגרש, עוררו אי-נחת בקרב המפרשים. ראשון בהם ר' יוסף כספי. ואילו דבריו: "אמר יוסף: מפליא (מתפלא) אני על הקדמונים, שלמים הם ממני… איך נפל בדמיונם שיפרשו דבר מן התורה היפך הכתוב, כשיחליפו שם אל שם הפכי לו… ומה שפירש אונקלוס… מאין לו לפרש 'כושית' – יפה, שהם הפכים כשחור ולבן? ועוד, מאין לו להוסיף מילות הפכיות אחר 'כי אשה כשית לקח', כאילו כתוב עזב או הרחיק? ואם היתה זאת כוונת נותן התורה, למה לא כתב כן? ועוד: מי התיר לנו לעשות זה? אונקלוס או חכמי התלמוד… ומדוע לא נעשה כן אנחנו, ואיש הישר בעיניו יעשה?… הייקרא פירוש המילות בהיפך? בתמורה והפכות ומחיקה ונתיצה… חי ה' נשגבה בעיני זאת הדרך המוסכמת מכל הקדמונים עמודי עולם והאמונה… לא אוכל לה"…

ר' יוסף כספי אינו חושש לצאת כנגד מדרשי הלכה, שאמרום תנאים, ולא מול אונקלוס. מי נתן לכם רשות להפוך את הכתוב? והוא מוסיף להשגתו הלשונית גם טענה ערכית:

ואוסיף… ידוע כי תורתנו השלמה נמשכת אל שלמות הטבע, ולא נצטווינו שנעיק לפעולת הטבע… ולכן לא נצטווינו בפרישה מאישה, כי המעשה ההוא הכרחי לנו בטבע… ואין ספק כי משה רבנו אדון הנביאים… שחיה מאה ועשרים ולא כהתה עינו ולא נס ליחו, אם הוא יהיה פורש מאישה כמו שאמרו הקדמונים… אין בם ממש… משה האיש המשובח ועד עולם, והם אמרו 'כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו ושלמות פעולותיו הטבעיות לא חלשו בהיותו בן שמונים, כמו שאמרו הקדמונים, ואף לא בהיותו בן מאה… אם כן אין לשפוט עליו שפרש מאישה. כי אינו אגוסטי וכרמלי' (בלעג לנזירים הנוצרים הפורשים מנשים).

ר' יוסף כספי הולך על כן בכיוון שונה: "לכן אני אומר, כי פירוש מה שכתוב בכאן לפי ביאור בלשון העברי, כי כושית היא אישה מארץ כוש, כי משה אחרי נשאו ציפורה לקח אישה כושית על ציפורה, ובוודאי מחכמה עשה זה, והנה לא ידענו מתי… כי לא נזכר בתורה עדיין… אבל בעבור (מפני) שלא נזכר זה עד עתה, בעבור (כדי) שלא ניבהל (נופתע) באמרו 'על אודות האשה הכשית אשר לקח', שלא שמענו זה מעולם, אמר אחר זה 'כי אשה כשית לקח', כאילו אמר: דעו שאישה כושית לקח… כי אולי חלתה ציפורה, ואולי מרדה בו, ואולי סיבה אחרת לא ידענו מה, ולכן דיברו על משה בהוסיפו אישה על אישה, כי די לאחת לאיש השלם.

חז"ל מבקרים את משה על שהתנזר מאשתו, ר' יוסף כספי – על שלא הסתפק באישה אחת. מעניין…

נשוב לתהיות בדבר הנתק בין חלקי הסיפור: אברבנאל והמלבי"ם מעלים שאלות – השגות על פרשנות חז"ל המקובלת. הנה תמציתן: אברבנאל: למה חזר שנית כי אשה כושית לקח? ואיך שני הנביאים היו מגנים שאדון הנביאים יפרד מפרישות המשגל? ומה ראה הכתוב לשבח את משה במידת הענוה, כמ"ש 'והאיש משה עניו מאד'? וכן המלבי"ם: מה היו הדברים על אודות הכושית? אם על צפורה מדבר, למה קראה בשם כושית והיא מבנות מדין? ולמה אמר פה שמשה ענו מאד? שניהם עומדים על הקשר הרופף, או העדר הקשר בין חלקי הסיפור.

לאחר שנוכחנו בקשיים המעיקים בפרשנות חז"ל והראשונים, נפנה לפרשנות אחרת. ראשיתה בתרגום יונתן, והיא מובאת ברשב"ם ובאבן עזרא וכולם מתבססים על אגדה קדומה (ומפוקפקת..):

וְאִשְׁתְּעִיוּ מִרְיָם וְאַהֲרן בְּמשֶׁה פִּתְגָמִין דְלָא מְהַגְנִין עַל עֵיסַק אִתְּתָא כּוּשְׁיָיתָא דְאַסְבוֹהִי כוּשָׁאֵי לְמשֶׁה בְּמֵיעַרְקֵיהּ מִן קֳדָם פַּרְעה וְרִיחְקָהּ אֲרוּם לְאִיתָא אַסְבוֹהִי יַת מַלְכְּתָא דְכוּשׁ וְרָחִיק מִינָהּ. וְאָמְרוּ הַלְחוֹד בְּרַם עִם משֶׁה מַלֵיל ה' דְאִתְפְּרַשׁ מִתַּשְׁמִישׁ דְעָרִיס הֲלָא אוֹף עִמָנָא מַלֵיל וּשְׁמִיעַ קֳדָם ה'.

הדברים מתבססים על אגדה עתיקה המובאת בפ' הרשב"ם – "דמשה רבינו שמלך בארץ כוש ארבעים שנה ולקח מלכה אחת ולא שכב עמה… והם לא ידעו כשדיברו בו שלא נזקק לה, זהו עיקר פשוטו… (רשב"ם במקום).

תרגום יונתן ורשב"ם, ובעקבותיהם מפרשים נוספים קוראים כושית כפשוטו, אשה מארץ כוש. אך גם כאן תעלה השאלה, מה הקשר להיותה כושית עם המשכו של הסיפור, עם טענותיהם כלפי משה, ובהמשך ציון היותו עניו מכל אדם.¹

מפרשים בני הדורות האחרונים ראו את הפרשה באור אחר, שד"ל ב"המשתדל" מייחס את טענת מרים ואהרן לתפיסתם כי משה מתגאה על עמו, ומבכר אישה זרה על פני ישראלית: "אולי חשבו לגאווה מה שלא לקח משה אישה מבנות ישראל… והוא לקח לו אישה כושית מאלה שהתחברו לישראל בעלותם ממצרים, וידוע כי מצרים קרובה לכוש וייתכן שהיו מאנשי כוש מתגוררים במצרים…" שד"ל מסיים במחשבה מפתיעה המביטה לטווח ארוך: "ואולי לכך לא רצה להתחתן עם בת ישראל, כדי שלא יוכלו בניו בעזרת קרוביהם להשתרר על הציבור".

המלבי"ם יוצק תכנים הומאניים בסמיכות שלוש פרשיות: פרשת האישה הכושית, הצרעת וסחר עבדים. "ויש רמז בכאן למסחר עבדים שסמך לזה פרשת שמירת הצרעת. שידוע שמביאים עבדים מארץ כוש שבאפריקא, ומוליכים אותם מרחק רב בהנהגה אכזריה במזון רע, ובמלבושים רעים ומשימים עליהם משמר עד שעי"ז ילקו בצרעת ממארת המתדבקת. וזה שרמז שמלבד וגונב נפש מישראל גם תשמר בנגע הצרעת שלא ידבק בך ע"י שתקנה עבדים מסוחרי האדם אלה… וזה שכתוב בפרשת כי אשה כושית "לקח", פירוש קנה. היינו שקנה מסוחרי העבדים אישה כושית אשר גנבוה מארץ כוש ועשאה בת חורין והכניסה תחת כנפי השכינה (דברים כד).

תהא הפרשנות אשר תהא, השאלות שהעלו אברבנאל, המלבי"ם, ר"י כספי נותרות בעינן: ובעיקר, מה תפקידה של ה"כושית" במעשה? – ואולי רק המלבי"ם ושד"ל מספקים מענה לשאלה זו – טרוניית מרים ואהרן, כעסו של ה', הודאתם על חטא והעונש, מנותקים ממנה כליל. הסיפור כולו חסר חוט מקשר.

בעיניי, דווקא קריאה פשוטה, קריאת הדברים ככתבם, תוליך אותנו לכיוונים חדשים: מרים ואהרן מדברים ביניהם על האישה הכושית שלקח משה. בין אם מדובר בצפורה ("שהיתה מדיינית… ובעבור חום השמש אין להם לבן כלל והיתה שחורה ודומה לכושית" ע"פ א"ע), או כושית ממש (ע"'פ רשב"ם לעיל). לכינוי "כושי", נמצאו פירושים ומשמעויות שונים, ביניהם גם שליליים. ציון חסרון, בתכונות, באופי ובמראה. ראו:"תשעה קבין של שכרות (או שחרות ע"פ ע"י) שנטלו כושים", (קידושין מט ב), רש"י על חששו של אברהם לשרה במצרים "יָדַעְתִּי זֶה יָמִים רַבִּים כִּי יְפַת מַרְאֶה אָתְּ, וְעַכְשָׁו אָנוּ בָאִים בֵּין אֲנָשִׁים שְׁחוֹרִים וּמְכוֹעָרִים אֲחֵיהֶם שֶׁל כּוּשִׁים, וְלֹא הוּרְגְּלוּ בְאִשָּׁה יָפָה." ועד לדברי הרמב"ם במורה נבוכים על "הכושיים והמשוטטים בדרום והדומים להם מאשר אתנו באקלימים האלה, ודין אלה כדין בעלי חיים שאינם מדברים, ואינם אצלי במדרגות בני אדם, ומדרגתם בנמצאות למטה ממדרגת האדם…" (מו"נ ג' נא בתרגום יוסף קפאח). עד כדי כך.

ובכן, נקרא לדברים בשמם, מדובר כאן בגילויי אפלייה, התנשאות, גזענות. מרים מדברת סרה במשה, על אודות אשתו הנחותה בהיותה כושית. וביסוד הדברים, עומדת השקפת עולמה, כי אלהים ברא בריות נחותות-דרגה, כעורות, שחורות, מול בני-מעלה, לבנים, חכמים. ככל שהדברים קשים לשמיעה, זהו פשטם.

עכשו יהיה ההמשך טבעי ומובן: להפלייה, להדרה, לגזענות נדרשים שניים. הצד המתנשא, מול הצד הנחשב נחות. ביקורתם של מרים ואהרן על נשיאת אישה כושית בידי משה, מציבה אותם בצד המתנשא, ומכאן מתבקש ההמשך: "ויאמרו הרק אך במשה דבר ה', הלא גם בנו דבר", מרים ואהרן דבקים בדרכם. הם קובעים מידרג לבני אדם, יש נעלים, יש נחותים. והיכן עומדים הם? בוודאי בין הנעלים. ומכאן הדברים מתגלגלים, וכהמשך ישיר ומתבקש לדרך חשיבה זו, הם טוענים: משה שכרך עצמו עם נחותת דרגה, מפחית בכך מכבודו וממעמדו. ועל כן, מסקנה מתבקשת – אנחנו – מרים ואהרן, נותרנו בני מעלה, ובוודאי איננו נופלים ממעלתו של משה, גם לנו מגיע…

לאור זאת, מובנת ומתבקשת תגובת הפסוק. "והאיש משה עניו מאד". מעמדו של משה לא הוקנה לו משום סגולות ומעלות מיוחדות. מעלתו הגדולה, שהוא "עניו מאד" (שפל וסבלן בפי רש"י), הוא אינו מגביה עצמו מעל אחרים (שלא ביקש גדולה על אחיו, אבן-עזרא). אין בו את העניין המעמדי, הוא רואה עצמו שווה לכל, והדברים מודגשים בהמשך הפסוק – "מכל האדם אשר על פני האדמה". משה, בהכרתו העמוקה רואה עצמו שווה לכל אדם על פני האדמה, יהודי כנכרי, אישה כאיש, שחור כלבן. בצלם אלהים ברא את האדם. כל מין האדם שווה לפני האלהים.

זוהי שלילתה המובהקת, המוחלטת, של כל תפיסה המבקשת להדיר, להפלות בין אדם לאדם. ואלהים ממשיך כדבריו, "שמעו נא דברי… פה אל פה אדבר בו, ותמונת ה' יביט". פה אל פה, זהו ביטוי שוויוני, היום נאמר, "אנחנו מדברים בגובה העיניים" ללא מחיצות בינינו, ומול ההמחשה החברית-שוויונית שימו לב להתרסה כלפי מרים: "ואביה ירק ירק בפניה, הלא תיכלם"… מול דיבור "פה אל פה", אשר לו זוכה האיש העניו, הדוגל בשוויון, יריקה בפניה של האשה המביטה מגבוה.

גם אופי עונשה של מרים ממלא תפקיד בסיפור, ואירוניה נסתרת בו: "והנה מרים מצורעת כשלג". הצבע, לבן או שחור, אינו אלא כסות עיניים. איש המעלה האמיתי, יכול שיהיה שחור, כעור, נחות-מוצא ודרגה. ולעומתו האדם צר-העין המתגאה על אחרים – יהיה בחיצוניותו לבן וצח. "והנה מרים מצורעת כשלג". יש לבן שהוא צרעת.

קריאה פשוטה, מאירה את משה כאיש המעלה, שעלה למדרגת נביא הנביאים, הדובר ישירות, פה אל פה, עם אלהים. והכל בשל פשטותו ותפיסת עצמו בהכרתו כשווה לכל אדם. ואלה המתנשאים, צבע עורם אולי ילבין כשלג. אך זו אינה אלא צרעת, ביטוי לסלידתו העמוקה של אלהים מכל גילוי של גאווה, התנשאות וגזענות.

1. חלקים משתי הגישות נמצאים בדברי פרשנות רבים, אך קצרה היריעה מלסכם כאן את הדעות).

מוטי קפלן הוא מתכנן סביבתי

"וטהרת אותם" – עבודת הקודש עלולה להכשיל ודורשת זהירות

חזר להזהיר על הטהרה, כי מעלת עבודת הקודש כשם שהיא מגביה לב האדם בדרכי ה', כך יש להיזהר שלא תוסיף מכשול על ידי גאות על שארי בני אדם וחילול השם באיזו עבירה קלה, וגם כל הגדול מחברו יצרו גדול לעשות עבירות שאינם בשארי בני אדם, ונמצא הקריבה לקודשה גורם לטומאה, וכדבר חגי הנביא (ב, י"ג) "ואשר יקריבו שם טמא הוא"… וכמו שאירע באמת אחר כך לקֹרח ולבאים אחריו מבני לוי, שגדולתם היא הכשילתם, על כן באה אזהרה דלאחר שיעבדו את אוהל מועד, יהיו נזהרים בטהרה לפי ערכם.

(הנצי"ב: העמק דבר במדבר ח, ט"ו)