וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ

הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה

וַיָּשֻׁבוּ

וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ: מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר.

זָכַרְנוּ אֶת

הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם

אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים

וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים.

 וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל

בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ. (במדבר יא, ד-ו)

את הקשאים ואת האבטחים – רבי אמי ורבי

אסי: חד אמר: טעם כל המינין טעמו במן, טעם חמשת המינין הללו לא טעמו בו. וחד אמר: טעם כל המינין

טעמו טעמן וממשן, והללו – טעמן ולא ממשן.

(בבלי יומא עה ע"א)

הללו לא טעמו – שהן קשין לעוברות ומיניקות, כדאמרינן בספרי:

משל אומר לאשה 'לא תאכלי בצל מפני התינוק'.

(רש"י שם שם)

טעמן ולא ממשן – כלומר שההרגשה היתה

כה חזקה שהיה נראה להם כאילו טועמין ממשן, אבל במינים אלה טעמן את טעמן ולא ממשן.

(פירוש הרב שטיינזלץ)

נפשנו יבשה – היא הנפש

המתאוה הנטועה בכבד.

(אבן עזרא יא

ו)

ועתה נפשנו

יבשה, כאילו יחלום הרעב בכח המדמה שלו

שאוכל בשר ובאמת 'אין כל, כי בלתי אל המן עינינו', שבאמת הוא רק מן לא בשר, וכן

אמר בספרי (פסקא פ"ז) 'וחכמים אומרים:

המן היה משתנה לישראל לכל דבר שרוצים, אלא שלא היו רואים בעיניהם, שנאמר 'אין כל

בלתי אל המן עינינו', לעינינו אין לנו אלא מן בשחר ומן בערב'.

(מלבי"ם שם, שם)

בין הנשגב לקטנות

משה לביא

קומה ה' ויפוצו

אויביך וינוסו משנאיך מפניך –

לעיתים השיבוץ הליטורגי והטקסי של פסוק מהווה גם פרשנות מעמיקה לכתוב. שירת פסוק

זה בעת פתיחת ארון הקודש בבית הכנסת מטעינה את המאורע בהכרה שהגענו לרגע השיא, כל

מה שהיה עד עכשיו, במידה מסויימת, אינו אלא הכנה לקריאה

בספר התורה, שעכשיו, עם פתיחת הארון, היא מתאפשרת. אכן, גם בתוך המהלך השלם של מסע

נדודיהם של ישראל במדבר משובצים פסוקים אלו ברגע של שיא, תמה העצירה הגדולה, אפשר

לנסוע. מאז פרשת יתרו, אז הגיעו בני ישראל לחורב וקיבלו את התורה, הרי הם עומדים

במקומם. התורה ניתנה; ומשפטיה ניתנו; ישראל חטאו בעגל, המשכן הוקם, תורות הקרבנות,

הטומאה והטהרה הקשורות לעבודת המקדש נלמדו, המשכן נחנך, בני ישראל נספרו, והתארגנו

במחנותיהם – מאמצע ספר שמות ועד פרשתנו בשליש הראשון של ספר במדבר התרחשו כל

הדברים הללו, וישראל, למעשה, עומדים במקומם. ברמז אפשרי למבנה כיאסטי העוטף את כל

העצירה הגדולה הזאת יתרו, שהצטרף לישראל עם חנייתם, מבקש לעזוב אותם עכשיו, עם

חידושו של המסע. עתה הם נוסעים, החצוצרות מחצצרות, שומעים את תרועתן עד לכאן; המסע

מתחדש, "קומה ה' ויפוצו אויבך וינוסו משנאיך מפניך".

"ויהי העם

כמתאוננים רע" – ברגע הזה, ברגע חידושו של המסע הכל מתפורר לפתע. מי ששמע

פעמי השלמת הגאולה, וראה כבר את הארץ הנכספת מתקרבת, עם ההכרזה החגיגית על חידושו

של המסע מוצא עצמו, לפתע, נשבר ומתמוטט אל מול קטנות חיי יום יום.

"העם כמתאוננים רע", "ויבכו… מי יאכילנו בשר… נפשנו יבשה, אין

כל… וישמע משה… ויחר אף ה' מאד ובעיני משה

רע".

על רקע זה נקל להבין

את גודל המשבר שחווה משה, את היאוש הגדול שאוחז בו, את

ההיפוך המרתק שנוצר ביחסיו עם האל – אם קודם פגשנו את האל בייאושו מן העם, עתה זה

משה שמבקש לרדת מן הבמה "למה הרעת לעבדך… האנכי הריתי את כל העם הזה? אם

אנכי ילדיתיהו? כי תאמר אלי שאהו בחיקך כאשר ישא האמן

את היונק?… לא אוכל אנכי לבדי… אם ככה את עשה לי הרגני נא הרג…" משה

שואל את נפשו למות, שאילה שניתן להבין אותה בדיוק על רקע התבוסה הגדולה שבניגוד

שבין "קומה ה'" לבין "מתאוננים רע", בין פאר המסע, תרועת

הפסטיבלים, החגיגיות הטקסית, תחושת העוצמה והניצחון, היציאה למסע, הציפיה הגדולה לבין שגרת החיים הקטנים, דרישות היום יום, לא

במקרה מביא משה כאן את דימוי האומן עם היונק, דימוי של חווייה

תובענית, יומיומית, מתישה, לא מתגמלת בטווח הקצר, משתלטת, משכיחה את הגדולה ואת

התקוות הגדולות, ומרכזת את האדם בדרישות של האחר המוחלט, התלותי, חסר הקיום

העצמאי. 'יש לי יום יום חג' לא עובד כאן, מסתבר.

נראה לי, כי דמותו של

משה, וכי היא ההתרחשויות סביב דמותו בהמשך הפרשה מנהירים עוד את התמונה העומדת כאן

לנגד עינינו. משה רבנו של 'הרגני נא הרוג', של הייאוש המוחלט מן ההתמודדות עם שגרת

החיים של האדם, הוא משה רבנו של 'לא כן עבדי משה… פה אל פה אדבר בו ומראה ולא

בחידות ותמונת ה' יביט'. לא במקרה פירשו חז'ל כי דברי

הרכילות של מרים על משה עסקו בטענה כי עזב את אשתו, עזב אותה מתוך מחשבה שמי שמדבר

עם האל דבר יום ביומו, אינו יכול להיות עם האישה, כשם שבני ישראל, נדרשו שלא להיות

עם אישה בעת מעמד הר סיני. תודעת הנשגבות סותרת את חיי יום יום.

שני הדברים אינם יכולים, לכאורה, להתקיים יחד. צעקתו של משה 'אל נא רפא נא לה',

המוסבת על מרים 'אל נא תהי כמת אשר בצאתו מרחם אמו ויאכל חצי בשרו', מהדהדת פתאום

את הדברים שהתרחשו קודם לכך בפרשה – הפחד מפני הבשר הנאכל, הרי הוא רגע גילויו של

הבשר, הבשר הנדרש למאכל, כמו גם בשר הגוף המתבטא גם בקשר עם האישה אותו ניתק משה.

בצעקתו זו של משה, יש לשמוע גם את צעקתו של רבי שמעון בר יוחי

המגלה את עובדת קיומו של הבשר בשעה כאשר נוזלת דמעה על סדקי גופו לאחר צאתו מן

המערה. ייתכן שגם לא מקרה הוא שמשה מזכיר כאן לפתע את התינוק, אותו יונק שלא היה

לו כוח אליו ברגע המשבר, ועתה, לפתע, הוא זוכה להכיר בו, לחשוב עליו, לרחם עליו,

לראות את מצוקתו ולהכיר בה.

על רקע ימיהם, הדברים

הללו של חז"ל על משה, כמו גם הסיפור הנרמז על רבי שמעון בר יוחיי מתפרשים ככל הנראה כחלק מן ההתמודדות עם האתגר הנזירי,

עם המודל הדתי האחר ההולך ומתפתח בימיהם, ובו אלו שפונים אל הנשגב מתנתקים מקטנות

חיי יום יום. אבל הדברים, כמדומני, בעלי קיום רב זמני,

הרבה מערב לרדוקציה ההיסטורית שלהם לקונטקסט של ימי חז"ל. פרשתנו מציעה חיפוש

קיומי אחר דרכו של האדם לנסוע במסעו, לפנות אל הנשגב, לחוש בנשגב, להכיר בו, לחוות

אותו, ובו זמנית להצליח להתקיים כאן, עכשיו, מתוך פשרות קטנות של חיי יום יום.

נראה, כי הפרשה אינה

עוסקת רק בהצגת המתח היסודי הזה, אלא גם בחיפוש אחר דרכים לפתרונו. שבעים הזקנים

המצטרפים למשה אמורים להקל על משא בדידותו. אולם אם נכוחים דברינו, ומקורה של

הבעיה היא במתח המהותי שבין הנשגב לבין קטנות חיי יום יום,

הרי ששבעים הזקנים, היוצאים מן המחנה ומצטרפים למשה לא יצלחו. לכך צריך את אלדד ומידד המתנבאים במחנה. הכרתו של משה באלדד ומידד היא הכרה ביכולת למוסס את הניגוד, ובעקבותיה 'ומי יתן כל עם ה' נביאים… ויאסף משה

אל המחנה הוא וזקני ישראל'. במסגרת קצרה זאת, לא באתי לנסות להקיף את כל פרטיה של

הפרשה, ועוד מן המצוי בה יכול להתפרש על רקע הניגוד המתואר. בסופה של הפרשה נאספת

מרים אל המחנה, כמו שנאספו משה והזקנים אל המחנה, והמחנה המכיל את כולם זוכה סוף סוף למה שציפינו שיגיע מיד אחר תרועת החצוצרות, ועתה, לא רק

'ויהי בנסוע הארון', אלא גם 'ואחר נסעו העם'.

משה לביא הוא מרצה לתלמוד ומדרש בחוג לתולדות ישראל

באוניברסיטת חיפה

לפרטים על מסגרת לימוד חדשה בחוג: mlavee@research.haifa.ac.il

ה"חכמות החיצוניות" נחוצות להבנת

התורה

וכבר נתבאר,

ריש פרשת תצוה, שהמנורה בכלל מרומז להאיר על חוכמת

התורה בפילפולה של תורה והחקירה והעיון. והנה שישה קני

מנורה עם הנר האמצעי הן המה שבע חוכמות חיצוניות הטפלים לתורה. ושהתורה צריכה

להם להתפרש (בהן) בכל פרטי שיעורין וכדומה המגיע לביאור

התורה…והגביעים מורים על השקאה, שהתורה משקה בחוכמות, והחוכמות משקות הדעת, לדעת

ולהבין דיקדוקי דבר ה'.

 (העמק דבר לנצי"ב מוולוז'ין)

"ומי יתן כל עם

על רוחניות

הוראינו לדעת שביסוד המנהיגות הרוחנית העליונה לא ניתנה זכות מיוחדת

("מונופולין") על הרוח למישהו. כשרונות הרוח

הניתנים מאת ה' אינם מותנים במשרה ואינם זכויות של מעמד; האחרון שבאומה יכול לזכות

ברוח ה' כיושב ראשונה במלכות.

 (הרש"ר הירש במדבר יא, כט בתרגום נחמה ליבוביץ)

קומה

מפניך": במי המדובר?

ומשה רבנו ידע, כי יקומו לזאת התורה מראשית נתינתה אויבים

ומשנאים. הלא דרישותיה – צדק ואהבת הזולת – הם בניגוד גמור לגזירות

הרודנים ותוקפנותם, המתחברים לבריתות, לשם ערבות הדדית לקיים ממשלתם הזדונית על אף

דרישות הצדק ואהבת הזולת. התוקפנים והחמסנים ההם הלוא ניצבים כאויבים על דרך התורה

ואין נותנים לה מעבר; ודרישות התורה לריסון עצמי ול"קדושים תהיו" – הם

הסתירה הגמורה לחושניותם הגסה, ולא יימלט שההמונים הגסים לא יקומו לה לשונאים

ואפילו ל"משנאים", שלא רק באיבה יתייחסו אליה, כי אם גם ירדפוה בפועל

ממש.

(הרש"ר

הירש במדבר י, לה בתרגום נחמה ליבוביץ)

הקנאה והתאווה

והכבוד מוציאין את האדם מן העולם

קברות התאוה – יכול כך היה שמו מקודם, תלמוד

לומר: 'כי שם קברו…' על שאירע נקרא ולא כן היה שמו מקודם, אבל אי אתה

יודע מי היו אלו המרגילין את ישראל לידי עבירה, הרי הוא

אומר 'והאספסף אשר בקרבו' – אלו הגרים המאוספין מכל מקום, רבי שמעון בן מנסיא

אומר: אלו הזקנים שבהן, שנאמר 'אספה לי' – אם כן היו זקנים עושין קל וחומר לשאר כל אדם, כיוצא בו אתה אומר 'ויראו בני האלהים את בנות האדם' – מה היו בני הדיינין

עושין היו אוחזין נשים מן

השוק ומענין אותן, אם כך היו בני הדיינין

עושין, קל וחומר לשאר כל אדם.

(ילקוט שמעוני בהעלותך רמז

תשלב)

"כי ירחיב

ה אלהיך את גבולך ואמרת אוכלה בשר" הורה שאין האדם

הומה אחר התאוות, כי אם מתוך הרחבה יתירה "ואין ארי נוהם כי אם

מתוך קופה של בשר" (ברכות לב), לכך אמר "כי ירחיב ה' את גבולך" וזה

יביאך לידי הסרת מסוה הבושה מעל פניך עד שתאמר בפה

מלא אוכלה בשר ודומה זה קצת לפריקת עול מלכות שמים ולחקור איזהו מקומן של זבחים

והסבה לכל זה הוא כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה כי כל הקרב הקרב ביותר אל מקדש ה' יש, עליו מורא מלכות שמים ביותר כמו שנאמר

"ומקדשי תיראו" (ויקרא יט כט) רצונו לומר מן המקדש נמשך שיהיה עליך מורא מלכות שמים, אמנם

כי ירחק ממך המקום גורם לך שרחוק ה מכליותיך, על-כן כל היום תתאוה תאוה, גם בוש לא תבוש מלומר

אכלה בשר, הנני מתיר לך הדבר וזבחת מבקרך וגו כאשר צויתיך,

לא בכל עת כי אם לפרקים בעת התגברות התאוה.

(כלי יקר דברים יב, כ)

'והיה טעמו כטעם

לשד השמן' – אמר רבי אבהו: מה שד זה תינוק טועם

בה כמה טעמים – אף המן כל זמן שישראל אוכלין אותו – מוצאין בו כמה טעמים.

איכא דאמרי: לשד ממש, מה שד זה מתהפך

לכמה גוונין – אף המן מתהפך לכמה טעמים.

 (בבלי יומא עה ע"א)

מה שד זה כל

זמן שהתינוק ממשמש בו מוצא בו כמה טעמים. נראה לי בס"ד

שהתינוק לפי דקות המזג שלו מרגיש בכמה מיני טעמים שיש בחלב הנעשה ומתהווה מכמה

מינים של מאכל שאוכלת האם אשר אלו הטעמים ישנם בחלב שלה בדקות הרבה, דהגדול לרוב גסות המזג שלו אינו מרגיש בדקות הטעמים האלה

שישנם בחלב ולכן תראה שחלב האם ערב מאד לתינוק יותר מן מאכלים טובים וערבים, מה שאין כן הגדול יהיה לו החלב של האשה תפל ומלוח.

אף המן

מתהפך לכמה טעמים. נראה לי בס"ד הטעם שעשה הקב"ה במן ענין הפכיי המתהווה בו תמיד על פי מה שאמרו במדרש: רשב"ג אומר 'בא וראה שחביבין

ישראל ששינה להם מעשה בראשית, לשעבר היה הלחם עולה מן הארץ שנאמר (דברים

ל"ג כ"ח) ארץ דגן וכו', וטל יורד מן השמים שנאמר (שם) אף שמיו

יערפו טל, ועתה נתחלפו הדברים התחיל הלחם יורד מן השמים והטל עולה מן הארץ, דכתיב (שמות ט"ז ד') הנני ממטיר לכם לחם

מן השמים, ותעל שכבת הטל (שם שם י"ד) ותעל מלמטה

למעלה, עיין שם'. ולכן עשה שגם עצמו של מן ישתנה ויתהפך בפיהם, מפני שירידתו היתה בשינוי והיפוך. ועוד רמז לישראל בזה הענין

שהיה מתהפך לכמה טעמים שכל דבר מדברי תורה ראוי שיתהפך אצלם לכמה טעמים, דאמרו רבותינו ז"ל לא ניתן המן לישראל אלא כדי שיתחכמו

על ידו בתורה.

(רבי יוסף

חיים "בן איש חי" – בניהו בן יהוידע יומא עה,

ע"א)