דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן

וְאָמַרְתָּ אֵלָיו:

בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת,

אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת. (במדבר ח, ב)

'יאירו שבעת הנרות': כל השבעה

יאירו וישפיעו אור עליון לישראל שיורו היות אור הימנים ואור השמאלים, מכוון ופונה

אל אור הקנה האמצעי שהוא עיקר המנורה, ושכן ראוי שכוונת המימינים העוסקים בחיי עולם,

והמשמאלים העוסקים בחיי שעה העוזרים למימינים, כאמרם 'אלמָלֵי עלייא לא מתקיימי אתכליא'

(חולין

צב, א) תהיה להפיק רצון האל יתברך באופן שיושג מכוונו בין כולם וירוממו את שמו

יחדו כמו שקבלו עליהם כאשר העיד באמרו 'ויענו כל העם יחדו ויאמרו כל אשר דבר ה'

נעשה' כלומר, בין כולנו נשלים כוונתו.

 (ספורנו במדבר ח , ב)

…בעוד נשיאי ישראל

הקריבו את חנוכת המזבח – וכך ביטאו את יחס האומה למקדש – נתבאר לאהרון ואחר כך

לשבטו (פסוק ה' ואילך), מה יחסם למקדש בקרב האומה. להעלות את הנרות – כך

ש"אל פני המנורה יאירו שבעת הנרות", שכל הרב-גווניות של שאיפות הרוח

תתאחד בשאיפה אל ה' – הנה זה תפקיד הכהן ומשמעות עבודת הלויים. מה שהנשיאים ביטאו

בימים הגדולים של החנוכה – על כך ישקדו הכהנים יום יום; הם ידאגו לכך, שרוח זו תהא

שורה בעם בכל יום, וחיי האומה יבשילו בכל עת לקראת שלמותם הרוחנית והמוסרית.

(הרש"ר

הירש שם, שם)

וכי תבאו מלחמה בארצכם…

יואל קרצ'מר – רזיאל

והמצוה הנ"ט היא שצונו לתקוע בחצוצרות

במקדש עם הקרבת כל קרבן מקרבני המועדים… וכן אנחנו מצווים לתקוע בחצוצרות בעתות

הצורך והצרות כשנצעק לפני השם יתעלה…

במילים אלה מגדיר הרמב"ם בספר המצוות את

מצוות החצוצרות המופיעה בפרשתנו. והנה, ההגדרה 'בעתות הצורך והצרות' נראית רחבה

בהרבה מהניסוח בתורה, 'וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם'. פער זה

מתחדד בהקשר לשיח הישראלי בן זמננו, המבחין בחדות בין 'מלחמה' ובין צרות אחרות.

כך, מידת הגיוס הפנימי, משקל הצעדים התקציביים, היקף הסיקור החדשותי, ואף רמת

האנרגיה הדתית בתקופת מלחמה גדולים לאין שיעור מאלה המיוחדים למשברים ואתגרים

אחרים.

מקורם של דברי הרמב"ם במדרש ספרי זוטא

לבמדבר: '"וכי תבאו מלחמה" – יכול כיון שתבאו בשעת מלחמה, ומניין על

שדפון ועל ירקון ועל חסיל ועל כל צרת צבור? אמר '"על הצר הצורר אתכם

והרעותם"'. עמדה זו מובעת אף בפי רבי עקיבא במדרש המקביל, ספרי במדבר. אולם

סתם הספרי, המשתייך לבית מדרשו של רבי ישמעאל, דורש אחרת: '"וכי תבאו מלחמה בארצכם… על הצר

הצרר" – במלחמת גוג ומגוג הכתוב מדבר…'. בעוד שפשט הפסוקים עוסק במלחמה נגד

צר, מדרש אחד מרחיב את מצוות התרועה לאסונות אחרים המשפיעים על החברה ואילו המדרש

השני מצמצם את המצווה למלחמה אפוקליפטית בלבד.

מבט רחב יותר בסדר היום של שני

מדרשים תנאיים אלה בבואם לדון בפרשת החצוצרות עשוי ללמד אותנו על משמעותה של

מחלוקת זו.

הקורא את דרשות הספרי על פרשה זו,

מגלה כי דיני תקיעת שופר בראש השנה פרושים לפניו, שזורים אל תוך דרשות הפסוקים.

ולא רק דיני התקיעה ממש, אלא אף דיני הברכות – מלכויות, זכרונות ושופרות. לעומת

זאת, בספרי זוטא נעדר כל דיון בדיני ראש השנה. לא זו בלבד, אלא שבכל מקום שבו

חוזרת בפרשה המילה 'חצוצרות' שב הספרי זוטא ומדגיש – 'ולא בשופרות'.¹ כבר הירושלמי (ר"ה פ"ג ה"ה, נח

ע"ד) עמד על כך

שבית מדרשו של רבי עקיבא לומדים את הלכות השופר בראש השנה מפרשת יובל, ואילו בית

מדרשו של רבי ישמעאל לומדים אותן מפרשת החצוצרות.

נראה כי שני בתי המדרש נבדלים בהבנתם העקרונית

את פרשתנו. הספרי רואה את החצוצרות כחלק מהשפה הטקסית הדתית, ועל ידי כך הוא יוצר

שרשרת: חצוצרות > שופר של ראש השנה > שופר של גאולה: 'אין שופר אלא של

חירות, שנאמר "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול", אבל איני יודע

מי תוקעו, תלמוד לומר "וה' א-להים בשופר יתקע…' (ספרי שם). התקיעה בחצוצרות המתייחסת, אם כן, לא רק לכאן

ולעכשיו, אלא מכוונת כל כולה אל המטא-היסטוריה, ואל הגאולה העתידית. ההיבט הטקסי

של החצוצרות במדרש זה מודגש בפתיחתו: 'לפי שהוא אומר "על פי ה' יחנו ועל פי

ה' יסעו", שומע אני הואיל ונוסעים על פי הדיבר וחונים על פי הדיבר לא יהיו

צריכים חצוצרות? תלמוד לומר, "עשה לך שתי חצוצרות כסף" – מגיד הכתוב שאף

על פי שנוסעים על פי ה' וחונים על פי ה' צריכים היו חצוצרות'. כלומר, אין המדובר

בכלים פונקציונליים, אלא בכלים טקסיים.

הספרי זוטא, לעומת זאת, מצמצם את החצוצרות

לתפקיד של כינוס ותפילה. אין כל קשר לשופר של ראש השנה ואין כל אזכור של הגאולה

העתידית.²

מכאן מובן הפער בפרשנות המלחמה האמורה בפרשתנו.

הספרי הרואה את התקיעה כפעולה דתית-טקסית, מייחד את הפעלתה למלחמה שהיא בעלת ערך

דתי, מלחמת גוג ומגוג. הספרי זוטא, הרואה בחצוצרות מכשיר לכינוס ולתפילה אינו

מבדיל בשל כך בין מלחמה ובין כל צרה אחרת.

אגב כך, אנו נחשפים לשתי תובנות מעניינות של

הדרשנים התנאיים. מסתבר כי הספרי אינו רואה את המלחמה הרגילה כפעולה בעלת ערך דתי.

ישנה מלחמה אחת, עתידית, שיש בה ערך דתי ויש ללוותה בטקס החצוצרות. מלחמה אחרת

אינה נכנסת בקטגוריה אחת עם מסע המחנות על פי ה' במדבר או עם קרבנות המועדים, לפני

ה'. הספרי זוטא, מצד שני, עוקר גם הוא את ייחודה של המלחמה הרגילה: מבחינת הצורך

בכינוס ובתפילה בפני ה', אין למלחמה ערך מוסף על פני סכנות אחרות האורבות לחברה

האנושית. במקביל לאנרגיה האנושית המופעלת בשעת מלחמה, יש להציב אנרגיה למניעת

תרחישי אסון אחרים המתרגשים לבוא לעולם.

1. דרשה אחת בספרי זוטא נראית

כמקלקלת חלוקה זו: '"ובראשי חדשיכם" – אלו ראשי חדשים; "וראשי

חדשיכם" – רבה ראש השנה'. אולם בקטע הגניזה של המדרש מופיע "כשאמר

"ראשי חדשיכם", "ובראשי חדשיכם" – רבה כל חודש וחודש".

נראה כי בנוסח זה, המדרש עושה מאמץ שלא להעניק לאש השנה מעמד מיוחד במצוה זו.

2. יתכן שלכך מכוונת הדרשה

הסתומה בספרי זוטא שם, '"תעשה" – עושה את לכנוס'. כלומר, הספרי זוטא

מעצים את ההיבט הפונקציונלי של החצוצרות כנגד זה הטקסי.

יואל קרצ'מר הוא חבר

קיבוץ עין צורים ומלמד בבית המדרש מיסודם של בוגרי ישיבת הקיבוץ הדתי וקהילת

ידידיה בירושלים.

וּבְיוֹם

יִהְיֶה עַל הַמִּשְׁכָּן כְּמַרְאֵה אֵשׁ עַד בֹּקֶר. כֵּן יִהְיֶה

תָמִיד – הֶעָנָן יְכַסֶּנּוּ וּמַרְאֵה אֵשׁ לָיְלָה. וּלְפִי הֵעָלֹת

יִשְׁכָּן שָׁם הֶעָנָן שָׁם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

(במדבר ט, טו-יז)

סבלנות, המתנה והתמודדות עם חוסר

הוודאות כביטויים לאמונה

הענן היה שבט הרועה,

שרועה ישראל גילה בו לצאן מרעיתו היכן ומתי יחנו, מתי ולאן יסעו. וכמתואר כאן, לא

היה אפשר לחזות מראש את רצונה ואת כוונתה של הנהגה זו. עתים חנייה ממושכת, עיתים

חנייה של ימים ספורים בלבד; עיתים חנייה של לילה אחד, של יום ולילה, של יומיים,

חודש או שנה… נראה שלא המאמצים של מסעות ארוכים, אלא בעיקר ההמתנה הסבלנית

בחנייה ממושכת היא המובלטת כאן כניסיון לעם. אין הכתוב אומר דבר על משך זמן המסעות,

אך הוא מזכיר פעמים אחדות את ההמתנה בשהייה ממושכת… נראה אפוא, שהכתוב מדגיש

בעיקר את הסבלנות של המתנה וציפייה ממושכת. דבר זה מובן אם נזכור את המדבר הגדול

והנורא, שלא הסביר פנים לעוברים בדרכיו, ונזכור בייחוד שהעם ידע יפה שמחוז חפצו לא

היה במדבר אלא מחוצה לו, וכל שהייה באחר ממקומות המדבר רק הרחיקה אותו ממחוז חפצו

המובטח…בתרגילים אלה קנו את מידת הכניעה השקטה והסבלנות המצפה באמונה שעתידים הם

להיות זקוקים לה בנדודיהם ב"מדבר העמים" (יחזקאל כ, לה) במשך מאות

רבות של שנות גלות, ועליה אמר הנביא: "אם יתמהמה, חכה-לו" (חבקוק ב, ג).

(הרש"ר

הירש במדבר ו, טז-כב)

"וטהרת אותם" – עבודת הקודש עלולה

להכשיל ודורשת זהירות

חזר להזהיר על הטהרה, כי מעלת עבודת הקודש, כשם שהיא

מגביה לב האדם בדרכי ה', כך יש להיזהר שלא תוסיף מכשול על ידי גאות על שארי בני

אדם וחילול השם באיזו עבירה קלה, וגם כל הגדול מחברו יצרו גדול לעשות עבירות שאינם

בשארי בני אדם, ונמצא הקריבה לקודשה גורם לטומאה, וכדבר חגי הנביא (ב,

י"ג) "ואשר יקריבו שם טמא הוא"… וכמו שאירע באמת אחר

כך לקֹרח ולבאים אחריו מבני לוי, שגדולתם היא הכשילתם, על כן באה אזהרה

דלאחר שיעבדו את אוהל מועד, יהיו נזהרים בטהרה לפי ערכם.

("העמק

דבר" לנצי"ב על במדבר ח, ט"ו)

וְהָאסַפְסֻף

הַמִּתְאַוִּים.

(במדבר פרק יא)

 מיהו "אספסוף"?

מהו 'והאספסוף'?

רבי שמעון בר אבא ורבי שמעון בן מנסיא – אחד מהן אומר: אלו הגרים שעלו עמהן ממצרים

ונאספין עמהם, שנאמר (שמות יב) 'וגם ערב רב עלה אתם'.

ואחד מהן אומר:

והאספסוף אלו סנהדרין, שנאמר (במדבר יא) 'אספה לי שבעים איש'

מה כתיב שם? (שם) 'ותבער בם אש ה' ותאכל בקצה המחנה' – בקוצים שבמחנה, ומנין שאותן

זקנים שעלו להר סיני נשרפו? שנאמר (תהלים קו) 'ותבער אש בעדתם'

ואין עדה אלא סנהדרין, שנאמר (במדבר טו) 'והיה אם מעיני

העדה נעשתה'.

(במדבר רבה פרשה טו)

"ותדבר מרים ואהרן במשה": המניעים ללשון הרע

ואם יהיה בחבריך מי שיש לו יתרון

עליך בעבודת האל, ומעשהו טוב ממעשיך, והוא משתדל להתקרב אליו יותר ממך,

יסיתך היצר בו, ויאמר לך: כל אשר ייראה מהשתדלות זולתך בעבודה הוא חסרון נראה

ממך, ולולא הוא, היית נראה בעיני בני אדם צדיק מכל בני דורך; השיא עליו, קנא בו

ושטום אותו, וחקור על מומיו וגנותו וארוב למכשוליו, ואם תוכל להוציא עליו דיבת שקר

כדי להפחית שמו אצל בני אדם, עשה! אז תשיב עליו: ואיך אמאס מי שאהבו האלוהים ואגנה

מי ששיבחו הבורא…?

( מתוך

"חובות הלבבות" לרבי בחיי אבן פקודה, שער ייחוד המעשה, פרק ה')

"והאיש משה ענו מאד"

"ומשה נגש אל הערפל"

– גרם לו ענותנותו, שנאמר "והאיש משה ענו מאד". מגיד הכתוב שכל מי

שהוא עניו , סופו להשרות שכינה עם האדם בארץ, שנאמר "כה אמר יי רם ונשא שוכן

עד וקדוש שמו ". ואומר "רוח יי עלי". ואומר "ואת כל אלה ידי

עשתה" ואומר "זבחי אלהים רוח נשברה". וכל שהוא גבה לב גורם לטמא את

הארץ ולסלק את השכינה, שנאמר "גבה עינים ורחב לב אותו לא אוכל". וכל גבהי

לבב קרואים תועבה, שנאמר "תועבת יי כל גבה לב". עבודה זרה קרויה תועבה, שנאמר

"ולא תביא תועבה אל ביתיך". כשם שעבודה זרה מטמאה את הארץ ומסלקת את השכינה.

ומשה נגש אל הערפל לפנים מג' מחיצות. חשך וענן וערפל. חשך מבחוץ ענן מבפנים

ערפל לפני לפנים, שנאמר "ומשה נגש אל הערפל".

(מכילתא יתרו

מסכת דבחדש פרשה ט)

ויש דעות שאסור לו

לאדם לנהוג בהן בבינונית, אלא יתרחק מן הקצה האחד עד הקצה האחר והוא גובה לב, שאין

דרך הטובה שיהיה אדם עניו בלבד אלא שיהיה שפל רוח ותהיה רוחו נמוכה למאד ולפיכך

נאמר במשה רבינו 'ענו מאד' ולא נאמר 'ענו' בלבד ולפיכך צוו חכמים 'מאד מאד הוי שפל

רוח'. ועוד אמרו שכל המגביה לבו כפר בעיקר, שנאמר 'ורם לבבך ושכחת את ה' אלקיך' .

(משנה תורה

לרמב"ם, הלכות דעות ב , ג)

…גאותם והתנשאותם של בני אדם, נובעת מכך שאין הם מכירים

את מעמדם בפני אלוהים, ולכן רק משה האיש הוא הזוכה לתואר יחידאי זה של "ענו

מאד" (ולא סתם 'ענו'), מה שלא נאמר על שום נביא אחר זולת משה .

(מתוך שבע שנים של

שיחות על פרשת השבוע לפרופ' י. ליבוביץ)

יראה

וענווה: אברהם, משה והלל לעומת יצחק ושמאי

וזהו טענת הגר בפרק במה מדליקין וקפדנות שמאי ברחיקתו, דשמאי

הוא מדרגת היראה כנודע שמצדה הגבורה והקפדנות מדרגת יצחק אבינו ע"ה,

כנודע שממנו התחלת ענין ישראל … ולכך הוא ריחק הגרים שם בפרק במה מדליקין. ומצד

היראה השלם בה הוא ממש היפך זה כנ"ל. וענותנותו של הלל קרבתן כענין משה

רבינו ע"ה ענו מאד, לכן קרב הערב רב וטען נגד מיכה כנ"ל. וכן

אברהם אבינו ע"ה היה ענו כמו שאיתא בברכות "אי ענו ? תלמידו של אברהם

אבינו ע"ה" לכך הוא אב לגרים כדתנן בבכורים. כי מצד העניוות שהוא

הערכת חסרונו מול גודל השם יתברך אין מקום התנשאות נגד גר זה שבא במקלו ובתרמילו

כי מי שאמר לשמן שידלק הוא יאמר לחומץ וידלק ויוכל לשום אור בחומץ גם כן כענין "לב

טהור ברא לי אלקים" ובריאה הוא יש מאין.

(ספר אור זרוע לצדיק

לרבי צדוק הכוהן מלובלין)