בעניין זה כמותו¹, מלמדת שהנר בא לפעול בבית פנימה על נפשותיהם של אלה

שהדליקו את הנר וכי "שלום ביתו" היא מטרה חשובה יותר מאשר פרסום הנס,

היינו, גדולתו של האל.

אם הפירוש הראשון גורס שמטרת הדלקת הנרות היא להטיל שלום בין ישראל ובין אביהם

שבשמיים והשני בא לבקש כבוד לישראל בין העמים ולהעמיד את היחסים בין ישראל

והקב"ה כיחסים של זוגיות, שבהם גם הסומא [=ישראל] מסוגל להאיר לפיקח

בין בני האדם אינה יכולה להתקיים ללא נאמנות פנימית של אדם לעצמו ולביתו ומבחינה

זו לפחות, הדלקת נרות של שבת בבית הנה בבחינת פרסום הנס בלבב פנימה.

המשוררת זלדה קראה: "להדליק נרות בכל העולמות – זוהי שבת", בעולמות

הקוסמיים, ברחבי החלד, בזירת הדיון עם אחינו בני האדם וגם בעולמנו הפרטי, בביתנו

שלנו. ואולי יש לחדד ולומר, שכדי להדליק נרות בכל העולמות ולהביא לשבת הקוסמית, יש

להיטיב ראשית כל את הפתיל שבלב ולהעלות את הנרות שבפנים ושבבית.

"נר של שבת לנשי

העם הקדוש ניתן להדלקה" (ע"פ זוהר בראשית

מח, ע"ב)

כבר במשנה מצוין שהדלקת הנרות מסורה לנשים (שבת ב, ו). סביב מצווה זו, אשר הגדירה במידה רבה

הן את השבת והן את הדתיוּת היהודית הנשית לאורך דורות, התפתחו תחינות רבות. כידוע,

התחינות הן תפילות שאינן נמנות על תפילות הקבע והחובה, הן נאמרו על ידי

נשים ברשות הפרט שלהן ובשפת המדינה, ובאמצעותן שטחו הנשים היהודיות לפני האל את

תקוותיהן, צערן וייחוליהן.

תחינה ישנה להדלקת נרות (שנכתבה במקורה ביידיש), אשר הודפסה בספר של תחינות

ובקשות (אמסטרדם 1648) מגלה טפח על האופן שבו נתפשה מצוות הדלקת הנר:

ריבונו של עולם, סיימתי את כל עבודתי בששת הימים ועכשיו אנוח כאשר ציווית

את השבת הקדושה…

ולוּ יהיה האור בעיניך, כמו האור שהכהן העלה במקדש ואל תתן לאורנו לכבות ותן

אור שכינתך עלינו.²

האישה מֻשווית (משווה את עצמה?) בתחינה הזו לכהן המעלה את הנרות בבית המקדש.

ובה בשעה, תפילותיה עושות אותה אחראית לשלום ביתה. כמו אהרן אוהב השלום ורודף

השלום, אביהם של הכהנים המצווים לברך את העם: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה

לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר כֹּה תְבָרֲכוּ אֶת בְּנֵי

יִשְׂרָאֵל אָמוֹר לָהֶם" (במדבר ו, 22-23, ועל

כך קראנו בפרשת השבוע שעבר), כך גם האישה רואה את

עצמה אחראית להעלות את האור ולברך את בני ביתה, את עמה ואת עולמה בעת הדלקת הנרות.

בשלהבת הנרות מסורגים יסודות של פגיעוּת ושבריריוּת עם כוח ועוצמה, של ארעיוּת

עם נצחיוּת. שלהבת הנר, אותו אור קמאי ומסתורי, הושוותה לא אחת לחיי אדם, להִבהובה

של הנשמה או ליסוד העליון שבה ("נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם" משלי כ, 27). הנרות

מסמלים חיפוש נצחי של תיקון – כמו הנרות, גם השאיפה לתיקון היא פריכה ורבת עוצמה

כאחד. וכשם שישראל הם שותפים בבריאה ובהמלכת האל (כפי שעולה מהמדרש מבמדבר רבה

שצוטט לעיל), כך גם הקב"ה בעצמו שותף בצרותיהם של בני האדם ומאיר דרכם גם

בזמנים של מבוכה וחוסר ביטחון. ביטוי חדש לרעיון עתיק זה עולה במילות שירה של המשוררת

שפרה אלון שבהן נסיים:

לא כל יום נפגש אדם עם אלהיו,

לא כל עת נתון אדם לתפילותיו,

לא כל שעה שעת חסד היא,

תועה אדם, טועה עד הגיעו לשיא דרכיו.

ושוב תועה ושוב אובד את עקבותיו

ומגשש ומחפש שביליו

הנשכחים.

אך אותם – המחפשים והתועים –

בנרות מחפש אותם האלהים.³

.1 שו"ע אורח חיים תרע"ח, א.

.2 על תחינה זו ותחינות אחרות המשוות את האישה בהדליקה את הנרות לכהן הגדול, ראו:

Chava Weissler, Woman as high priest: A

kabbalistic prayer in Yiddish for lighting Sabbath candles. Jewish History 5,1

(1991), pp. 1-26.

.3 הביטוי "לחפש בנרות" לקוח מן

הפסוק: "וְהָיָה בָּעֵת הַהִיא אֲחַפֵּשׂ אֶת יְרוּשָׁלִַם בַּנֵּרֹת"

(צפניה כ, 27) וראו בבלי פסחים ז, ע"ב. בעל השפת אמת כותב בפירושו לתורה:

"ועתה שהמשכן נגנז, מכל מקום יכול להיות נמצא על ידי חיפוש בנרות. ופירוש

נרות: המצוות" (חנוכה, תרל"א). אני מודה לפנחס לייזר, עורך "שבת

שלום", על הארותיו המאירות.

ד"ר דליה מרקס

שוהה השנה כמרצה אורחת בברלין. שם היא מלמדת באוניברסיטת פוטסדם ובאברהם גייגר

קולג'.

זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה

וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים.

(במדבר יא, ה)

זכרנו את הדגה": וכי יש

בענין שהיו המצרים נותנים להם דגים בחנם?

והלא כבר נאמר:

'ואתם לכו עבדו ותבן לא ינתן לכם' (שמות ה') ?!

אם תבן לא היו נותנים להם בחנם, ודגים היו נותנים להם

בחנם?

ומה אני אומר "חנם"? חנם מן

המצות.

(סיפרי בהעלותך פיסקא פז)

חיבת הארץ קשורה לחובות המוטלות על האדם החי

בתוכה

ומזה הטעם היו האנשים שונאים את הארץ? לפי שהיו אבירי לבב הרחוקים מצדקה, לא היה להם חפץ

ורצון לילך ממקום הפטור למקום החיוב ובפה מלא אמרו כן "זכרנו את הדגה אשר נאכל

במצרים חנם" (במדבר יא ה) ודרשו

בספרי "חנם מן המצות" – וביאור הדבר שהיו אוכלים בלא תרומות ומעשרות, כי מטעם

זה מנו שם את הקשואים ואת האבטיחים וכו', לפי שכל אלו

פטורין מן המעשר בחוץ לארץ, אפילו מדרבנן ובארץ ישראל חייבים מדרבנן, …ומדקאמרו

"חנם מן המצות" מכאן שהיתה עינם צרה בכהני ה', על

כן שנאו את הארץ מקום החיוב, אבל הנשים של

אותו דור צדקניות היו והיו אוהבים הצדקה הן מצות חלה המיוחדת לנשים ותלויה בארץ

הן שאר תרומות ומעשרות, וזה

שאמרו רז"ל (סוטה יא) "בזכות נשים

צדקניות שהיו באותו דור נגאלו אבותינו ממצרים" – רצה לומר

בזכותם יצאו ממקום הפטור למקום החיוב אשר

אליו נכספה וגם כלתה נפשם, וכן אמרו

רז"ל (ב"ב קיט) על בנות צלפחד שהיו צדקניות והיינו לפי שהיו

אוהבים הצדקה, על כן אמרו "תנה לנו

אחוזה"…

 (כלי יקר

במדבר כו , סד)

וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ

וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר… הַבָּשָׂר עוֹדֶנּוּ בֵּין שִׁנֵּיהֶם טֶרֶם יִכָּרֵת וְאַף ה ' חָרָה בָעָם וַיַּךְ ה' בָּעָם

מַכָּה רַבָּה מְאֹד. וַיִּקְרָא

הַמִּתְאַוִּים.

(במדבר פרק יא)

הקנאה והתאווה

והכבוד מוציאין את האדם מן העולם

קברות

התאוה – יכול כך היה שמו מקודם, תלמוד לומר: 'כי שם

קברו…' על שאירע נקרא ולא כן היה שמו מקודם, אבל אי אתה יודע מי היו אלו

המרגילין את ישראל לידי עבירה, הרי הוא אומר 'והאספסף אשר בקרבו' – אלו הגרים

המאוספין מכל מקום, רבי שמעון בן מנסיא אומר: אלו הזקנים שבהן, שנאמר 'אספה

לי' – אם כן היו זקנים עושין קל וחומר לשאר כל אדם, כיוצא בו אתה אומר 'ויראו בני

האלהים את בנות האדם' – מה היו בני הדיינין עושין היו אוחזין נשים מן השוק ומענין

אותן, אם כך היו בני הדיינין עושין, קל וחומר לשאר כל אדם.

(ילקוט שמעוני בהעלותך רמז תשלב)

"כי ירחיב ה אלהיך את גבולך ואמרת

אוכלה בשר" הורה שאין האדם הומה אחר התאות, כי אם מתוך

הרחבה יתירה "ואין ארי נוהם כי אם

מתוך קופה של בשר" (ברכות לב), לכך אמר "כי

ירחיב ה' את גבולך"

וזה יביאך לידי הסרת מסוה הבושה מעל פניך עד שתאמר בפה מלא אוכלה בשר ודומה זה קצת לפריקת עול

מלכות שמים ולחקור איזהו מקומן של זבחים והסבה לכל זה הוא כי ירחק ממך

המקום אשר יבחר ה כי כל

הקרב הקרב ביותר אל מקדש ה' יש, עליו מורא מלכות שמים

ביותר כמו שנאמר "ומקדשי תיראו" (ויקרא יט כט) רצונו

לומר מן המקדש נמשך שיהיה עליך מורא מלכות שמים, אמנם כי ירחק ממך המקום גורם לך שרחוק ה מכליותיך, על-כן כל

היום תתאוה תאוה, גם בוש לא תבוש מלומר אכלה בשר, הנני מתיר לך הדבר וזבחת

מבקרך וגו כאשר צויתיך, לא בכל עת כי אם לפרקים

בעת התגברות התאוה .

 (כלי יקר

דברים פרק יב פסוק כ)

"ומי יתן כל עם ה' נביאים, כי יתן ה' את רוחו עליהם.": אין מונופול

על רוחניות

הוראינו לדעת שביסוד המנהיגות הרוחנית העליונה לא ניתנה זכות מיוחדת

("מונופולין") על הרוח למישהו. כשרונות הרוח הניתנים מאת ה' אינם מותנים

במשרה ואינם זכויות של מעמד; האחרון שבאומה יכול לזכות ברוח ה' כיושב ראשונה

במלכות.

(הרש"ר הירש)

המן כביטוי לאמונה ולחסד

היה רבי שמעון בן יוחאי אומר: לא נתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן. הא כיצד? היה

יושב ודורש ולא היה יודע מהיכן אוכל ושותה ומהיכן היה לובש ומכסה, לא נתנה תורה

לדרוש אלא לאוכלי המן ושניים להם אוכלי תרומה.

(מכילתא בשלח מסכת דויסע פרשה ב)

ועל-כן לא נתנה התורה כי אם לאוכלי המן, כי זה הדרך אשר דורכים בו כל העוסקים בתורת

ה' המואסים המותרות, אשר סופם לרִימה, חוץ ממה שהותירו ליום השבת 'לא הבאיש ורמה לא היתה בו' כי זה מופת על מה שהאדם מותיר מן מאכלו ליום שכולו שבת לעולם הבא, על-ידי שמאכיל מלחמו לרעבים זה הדבר הקיים נצחי ולא הבאיש

ודי רמז כזה ליראי ה' וחושבי שמו ולא יבינו כל רשעים והמשכילים יבינו לאחריתם

ולהערה זו צוה ה' להניח צנצנת המן למשמרת לפני העדות מקום הלוחות להודיע שלא נתנו עדות

הלוחות כי אם לאוכלי המן.

(כלי יקר שמות טז , יח)