וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹרָה

מִקְשָׁה זָהָב

עַד יְרֵכָהּ עַד פִּרְחָהּ מִקְשָׁה הִוא

 כַּמַּרְאֶה

אֲשֶׁר הֶרְאָה ה' אֶת מֹשֶׁה

 כֵּן

עָשָׂה אֶת הַמְּנֹרָה. (במדבר ח , ד)

"מקשה

היא"

'בהעלותך את הנרות' – את מוצא שנתקשה משה במעשה

המנורה יותר מכל כלי המשכן, עד שהראה לו הקב"ה באצבע, בשלושה דברים נתקשה משה

כו' (לעיל סדר שמיני סימן ח'),

'מקשה זהב' – מהו מקשה? כלומר: מה קשה היא לעשות, שהרבה יגע משה עד שלא עשה

המנורה, שכן הוא אומר 'מקשה תיעשה המנורה' (שמות כה)

– כיון שנתקשה אמר הקב"ה למשה: טול זהב והשליכהו לאש והוציאהו והיא נעשית מעצמה

וכפתריה ופרחיה גביעיה וקניה ממנה, אתה היה מכה בפטיש ומעצמה

נעשית, לכך הוא אומר 'מקשה תיעשה' המנורה יו"ד מלא ולא כתיב 'תעשה'

כלומר מעצמה תיעשה.

מה עשה משה? נטל את הכיכר

והשליכו לאור ואמר משה: ריבונו של עולם, הרי הכיכר נשלך בתוך האש – כשם שאתה רוצה תעשה

לפניך, מיד יצאת המנורה עשויה כתיקונה, לכך כתיב 'כמראה אשר הראה ה' וגו' כן עשה'

– משה אין אומר כאן, אלא 'כן עשה' סתם; מי עשה? הקב"ה, לפיכך אמר לו הקב"ה

להזהיר את אהרן להדליק שנאמר 'בהעלותך את הנרות' – אמר הקב"ה לישראל: אם הזהרתם

להיות מדליקים לפני, אני משמר את נפשותיכם מכל דבר רע, שנמשלו נפשותיכם כנר, שנאמר

(משלי כ) 'נר ה' נשמת אדם'.

(מדרש תנחומא

בהעלותך סימן ג)

לעילוי נשמת

זצ"ל

שהלך לעולמו

בדמי ימיו במוצש"ק פרשת 'בהעלותך את הנרות' תשכ"ג

ולעילוי

נשמתו של היקר באדם, אוהב אדם, תורה וארץ, ורודף שלום

פרופסור

יוסף ולק ז"ל שהלך מאתנו בשיבה טובה בח"י באייר תשס"ה

"חוקה אחת יהיה לכם ולגֵר ולאזרח

הארץ"

פנחס לייזר

מושג הגֵר המוזכר בהקשר של קרבן פסח ו"פסח שני"

בפרשתנו אינו חד-משמעי; על-פי פשוטו של מקרא, אין אנו

יודעים אם הכוונה לגר צדק שהתגייר או לגֵר תושב, כלומר הזר הגר בתוכנו המקבל על

עצמו מספר מינימלי של מצוות. (שבע מצות בני נח, או לפי

דעה אחרת, הימנעות מעבודה זרה).

חז"ל, וכמו-כן רוב פרשני המקרא המסורתיים, מפרשים את

הגֵר המוזכר בפרשה זו כ"גר צדק" ולכן פשוט הדבר שהוא מחויב בקרבן פסח

ואף בקרבן "פסח שני" אם נבצר ממנו מסיבה מוצדקת להביא את קרבן הפסח

במועדו.

קיים אמנם קושי מסוים בהבנה זו של הכתוב; הרי הדברים

מובנים מאליהם! גר שהתגייר הרי הוא כיהודי וכאזרח הארץ לכל דבר ועניין, ולמה יש

צורך להזכיר אותו בנפרד לגבי הלכה זו של קרבן פסח?

יתר על כן, פעמים רבות מזכירה התורה את עניינו של הגֵר

הגָר אתנו בהקשרים שונים ונראה, לפי הבנתם הפשוטה של המקראות שהכוונה איננה למי

שהתגייר, אלא לזר היושב בקרבנו.

המלה "גֵר" מופיעה לראשונה בברית בין הבתרים,

כאשר הקב"ה אומר לאברם: "ידוע תדע כי גֵר יהיה זרעך בארץ לא

להם" (בראשית טו, יג).

כאשר אברהם פונה אל בני חת בבקשה להקצות חלקת קבר לשרה,

הוא אומר: "גֵר ותושב אנכי עמכם, תנו לי אחזת קבר עמכם ואקברה מתי

מלפני" (בראשית כג

, ד).

הגֵר המוזכר בספר בראשית הוא ללא ספק הזר, הממשיך לשמור

על ייחודו האתני והתרבותי.

כאשר נולד גרשום, בנו הבכור של משה רבנו, מתארת התורה את

משמעות השם: "ותלד בן ויקרא את שמו גרשם, כי אמר גֵר

הייתי בארץ נכריה" (שמות ב , כב). גם כאן,

מצביעה המלה "גֵר" על הזרות ולא על איזשהו תהליך של "גיור". כמו-כן,

לא שמענו על המושג "גר צדק" או על תהליך כלשהו של גיור לפני-כן.

לראשונה, בפרשת בא, בפרק בו מצווים בני ישראל על קרבן

פסח, מוזכר הגֵר המחויב במילה כתנאי להקרבת קרבן פסח: "וכי יגור אתך גֵר ועשה

פסח לה', המול לו כל זכר ואז יקרב לעשתו והיה

כאזרח הארץ, וכל ערל לא יאכל בו"

(שמות יב, מח).

לעומת זאת, בפרשת קדושים אנו מוזהרים על הונאת הגר וכך

לשון התורה: "וכי יגור אתך גֵר בארצכם לא תונו אתו. כאזרח מכם יהיה לכם

הגֵר הגר אתכם ואהבת לו כמוך כי גרים הייתם בארץ מצרים אני ה' אלקיכם" (ויקרא יט, לג-לד).

נראה כאן בבירור מלשון הפסוק כי המדובר בזר הגר בתוכנו,

בדומה לבני ישראל במצרים שהיו גֵרים (כלומר זרים) וכך משתמע מדבריו של רבי אברהם

אבן עזרא על פסוק זה:

"'וכי יגור אתך גר': הזכירו אחר הזקן, והטעם

כאשר הזהרתיך לכבד הזקן הישראלי בעבור שאין לו כח, כך

אזהירך על הגֵר שכחך גדול מכחו או בעבור שאין לו כח שהוא בארצך ברשותך" (אבן עזרא ויקרא יט , לג).

בפרשת בהר, מדברת התורה באופן מפורש על גֵר ותושב:

"וכי ימוך אחיך ומטה ידו

עמך, והחזקת בו גֵר ותושב וחי עמך" (ויקרא כה

,לה).

"וכי תשיג יד גֵר ותושב עמך ומך אחיך עמו ונמכר לגֵר

תושב עמך או לעקר משפחת גֵר" (ויקרא כה , מז).

ואכן, הרמב"ם פוסק להלכה

שאנו מצווים להחיות גר תושב וכך לשונו:

"אסור לישראל ליתן לעכו"ם מתנת

חנם אבל נותן הוא לגר תושב, שנאמר 'לגר אשר בשעריך

תתננה ואכלה או מכור לנכרי' במכירה ולא במתנה, אבל לגר

תושב בין במכירה בין בנתינה מפני שאתה מצווה להחיותו שנאמר 'גר ותושב וחי

עמך'" (משנה תורה לרמב"ם

הלכות זכיה ומתנה ג, יא).

ורבי חיים בן עטר, בעל פירוש אור החיים על התורה מסביר את

ערכה של מצוה זו וכך לשונו:

"'גר ותושב…': טעם טענתו גר ותושב על פי מה שכתב רמב"ם (פ"ג מהלכות זכיה

ומתנה ,הי"א) 'יכול ליתן

מתנת חנם לגר תושב מפני שאתה מצווה להחיותו, דכתיב (ויקרא כג ד) 'גר ותושב

וחי עמך' ע"כ לשון הרמב"ם.

ויש לך לדעת כי כל תורתנו הקדושה היא שכליות ובפרט בענייני

ההנהגה הארצית, וכמו שאנו מתנהגים בגר היושב עמנו, כמו כן יתחייב שכליות יושבי הארץ

להנהיג ביניהם להחיות אדם שהוא גר ותושב עמהם ולתת לו מתנת

חנם, והיא טענת אברהם גר ותושב אנכי תנו לי, ודקדק לומר גר ולא הספיק לומר תושב המכוון

לומר שהגם שאני גר ואיני מכם אעפ"כ הריני תושב…" (אור החיים בראשית כג , ד).

בספר במדבר, מוזכר הגר פעמיים בהקשר של קרבנות:

בפרשתנו:

"וכי יגור אתכם גר ועשה פסח לה', כחקת הפסח

וכמשפטו כן יעשה. חקה אחת יהיה לכם ולגר ולאזרח הארץ" (במדבר ט ,יד).

ובפרשת שלח: "וכי יגור אתכם גר או אשר בתוככם לדרתיכם ועשה אשה ריח ניחח לה', כאשר תעשו כן יעשה" (במדבר טו , יד).

חז"ל ורוב הפרשנים מבינים כי בפרשתנו

וגם בפרשת שלח מדובר בגר שהתגייר. לעומתם, כותב רבי סעדיה גאון: "וכי יגור

אתכם גר…" וגר שנתגייר ונכנס בדת, או שדר ביניכם לדורותיהם ובא

לעשות קרבן ורצה שיהיה מקובל ורצוי לפני ה'" רס"ג על במדבר ט"ו, י"ד).

נראה, אם כן, שיש כאן מורכבות בהבנת המושג גֵר בלשון

המקרא.

מחד גיסא, נראה בבירור שיש לנו חובות מוסריות ודתיות כלפי

הגֵר הגָר בתוכנו (המכונה בלשון חז"ל "גר תושב"). אנו מצווים

להחיותו, לעשות לו משפט צדק ואסור לנו להונות אותו.

ציווי זה מעוגן בזיכרון יציאת מצרים: טעמנו את טעם העבדות

והגֵרות ולכן ביכולתנו להבין את רגישותו ופגיעותו של הגֵר. זיכרון היסטורי זה

מחייב אותנו להתנהגות מוסרית וצודקת כלפי בני עמים אחרים הגרים בקרבנו. אמנם,

בספרות ההלכתית קיימת בעייתיות מסוימת לגבי ההגדרה ההלכתית של גר תושב, אך קיימת

תשובה מעניינת של הרב הרצוג ז"ל המציעה דיון מחודש בנושא זה בימינו. אך

מכיוון שאין עניינינו כאן בדיון הלכתי, אנו פטורים מלהיכנס לדיוקים אלו.

מאידך גיסא, כאשר מדובר בהשתתפות הגר בקרבן הפסח, נדרש

ממנו להיכנס לברית כי "כל ערל לא יאכל בו".

פירוש

הרמב"ן על הפסוק בפרשתנו

המתייחס לגר בקרבן פסח מעניין במיוחד:

וטעם 'וכי יגור אתכם גר', לצוות הגרים בפסח זה של

מדבר כאשר יצוה בו לישראל, ויתכן כי מה שאמר בסדר בא אל

פרעה (שמות יב מח)

'וכי יגור אתך גר ועשה פסח', הוא על פסח מצרים, כי הפרשה ההיא על פסח מצרים

נאמרה, כאשר פירשתי שם (בפסוק מג), והיה

במשמע, כי הגרים היוצאים ממצרים ערב רב יעשו פסח שאף הם היו באותו הנס,

אבל המתגיירים אחרי כן במדבר או בארץ ישראל לא יתחייבו בפסח, שלא היו הם או אבותיהם

בכלל 'ואותנו הוציא משם' (דברים ו, כג),

לפיכך הוצרך בכאן לחייבם בפסח דורות במדבר ובארץ (רמב"ן במדבר ט , יד).

הרמב"ן

מבין כי גם ה"ערב רב", כלומר הנכרים שיצאו יחד עם בני ישראל ממצרים היו

מחויבים בפסח הראשון, מכיוון שהיו שותפים לחוויה של הגאולה, יחד עם בני ישראל.

שותפות הגורל מאפשרת לבני עם אחר להרגיש שהם שותפים לאותו

מהלך. לאחר מכן, כאשר מדובר בדורות הבאים שלא חוו באופן אישי את החוויה של יציאת

מצרים, השותפות בחוויית הזיכרון איננה על בסיס ביולוגי, אלא על בסיס של הצטרפות

לברית מתוך בחירה.

המציאות המורכבת בארץ ישראל ובמדינת ישראל מחייבת

התמודדות עם סוגיית הזיכרון ההיסטורי והנרטיב שאינם משותפים ליושבי הארץ, היהודים

והנכרים, לצד הדרישה המוסרית והתורנית לשוויון ולצדק שאינה מבחינה בין יהודים לזרים.

ואולי זהו האתגר לחברה השואפת לקיים מדינה יהודית ודמוקרטית.

פנחס לייזר, עורך "שבת שלום", הוא פסיכולוג.

אהבה מקלקלת את השורה

ויעש כן אהרן

– להגיד שבחו של אהרן שלא שינה.

(רש"י במדבר ח , ג)

שאלו לו לרבי ברוך ממז'יבוש (נכדו של הבעש"ט,

מגדולי החסידות):

כאשר הורה ה' לאהרון ביד

משה כיצד להעלות את הנרות, נאמר בתורה 'ויעש כן אהרון'.

רש"י מפרש זאת לשבחו של אהרון: מלמד שלא שינה. מה כוונת הדברים? כלום יעלה על

הדעת שאהרון, קדוש ה', ישנה ממצוותו, עד שיש לשבחו בשביל שלא שינה?

השיב הרבי: …סיפרו על

קדוש אחד שהיה משמש בבית הכנסת, וכשהיה מסדר את הנרות ויוצק שמן במנורה – הרי מרוב

התלהבותו לא היה יכול לעשות את הדבר כתיקונו והיה השמן נשפך חוץ לכלי. לפיכך נאמר

לשבחו של אהרון, שעם כל דביקותו בבורא בכל נפשו, היה מיטיב את הנרות ומעלה אותם

כתיקונם.

 (אור הגנוז למרדכי בובר)

כדי לבצע עבודה מסוימת,

לא די בהתלהבות וברצון טוב. יש צורך גם בסבלנות ובדייקנות.

(מתוך אברהם שטאל: שבת בשבתו, כרך ב', עמ' 183)

…כלומר, אהרון עשה את

שנצטווה עליו לא כאדם המתלהב ומתפעל, אלא כאדם המכוון תודעתו והכרתו לעבודת ה' של

יום-יום, והמשמעות הגדולה בעבודת ה' איננה בכך שהאדם

נותן בזה פורקן להתלהבותו הדתית, דבר אשר ספק אם יש בו מעבודת ה' הטהורה מכל

פנִיָה, ושמא אין בכך אלא משום מתן סיפוק לדחפיו הנפשיים של האדם עצמו.

(י.ליבוביץ:

שבע שנים של שיחות על פ' השבוע, עמ' 648)

"קח את הלוים …וטהרתם" – בעלי תפקידים בכירים זקוקים להיטהרות

כי מעלת

האדם כשם שהיא מגביהה לב האדם בדרכי ה', כך יש להיזהר שלא תוסיף מכשול על-ידי

גאווה וחילול השם, וגם – כל הגדול מחברו – יצרו גדול' – ונמצא הקריבה לקדושה גורם

לטומאה, כמו שארע באמת אחר-כך לקורח והבאים אחריו מבני

לוי, שגודלתם הכשילתם; והמתעלים לעבודת הקודש צריכים זהירות יותר מכל שלא ייכשלו;

כל אלה הסיבות המקריבות לה', מכל מקום ומבלי משים יֹאבד ההכשר… על כן באה האזהרה

שלאחר שיעבדו את אוהל-מועד, יהיו נזהרים בטהרה לפי ערכם, וכבר הָראֵנו לדעת דכל זה הוא גם בעסק התורה, והבא לקבל עוֹל תורהמגביה לבו לדרכי ה', ומכל מקום נדרש להיזהר שלא יֵהפך לרועץ, וכשזכה להצלחת התורה ובזהירות כראוי, היא סיבה

להגביה עוד את הדעת לאהבת ה', אבל כל זה אם הוא מֵשים לב להשיג על ידי זה אהבת-ה',

אבל בלי מֵשים, תֹאבד זו התועלת, ולא נשאר אלא מיצות

לימוד בלבד, שגם הוא ענין רם ונישא, אך אם לא נהפכה לנו

עוד לרועץ, וכענין שאמרו חז"ל (יומא

ס"ד): "לא זכה – נעשית לו [התורה] סם-המוות".

(העמק דבר

במדבר ח, ט"ו)

…יש לזכור

כי דברים אלה הם דברי ראש ישיבת וולוז'ין, שהכיר היטב

את עולמם של אלה אשר תורתם אומנותם, והוא היטיב להכיר את הסכנה הנשקפת להם ולכל

הדורות, שלא יעֵזו לראות את עצמם ולכנות עצמם 'גדולי תורה'.

(י.לביבויץ: שבבע שנים של שיחות על

פרשת השבוע, עמ' 649)

ה"חכמות

החיצוניות" נחוצות להבנת התורה

וכבר

נתבאר, ריש פרשת תצוה, שהמנורה בכלל מרומז להאיר על

חכמת התורה בפלפולה של תורה והחקירה והעיון. והנה שישה קני מנורה עם הנר האמצעי הן

המה שבע חוכמות חיצוניות הטפלים לתורה. ושהתורה צריכה להם להתפרש (בהן) בכל

פרטי שיעורין וכדומה המגיע לביאור התורה… והגביעים

מורים על השקאה, שהתורה משקה בחוכמות, והחוכמות משקות הדעת, לדעת ולהבין דקדוקי

דבר ה'.

("העמק דבר" לנצי"ב מוולוז'ין)