וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים

רַע בְּאָזְנֵי ה'

וַיִּשְׁמַע ה וַיִּחַר

אַפּוֹ וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ ה' וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה.

וַיִּצְעַק הָעָם אֶל

מֹשֶׁה, וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה אֶל ה' וַתִּשקַע הָאֵשׁ.

 וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא תַּבְעֵרָה,

כִּי בָעֲרָה בָם אֵשׁ

ה'. (במדבר יא, א-ג)

אופיו של מקום נקבע על ידי מעשיהם של

בני אדם.

'כי בערה בם אש ה" – על מה שאירע נקרא ולא היה כן שמו מקודם. כיוצא בו 'ויקרא

שם המקום מסה ומריבה' – יכול כך היה שמו? תלמוד לומר: על ריב בני ישראל, על מה שאירע

נקרא שמו, כיוצא בו 'ויקרא את שם המקום ההוא קברות התאוה' – יכול כך היה שמו מקודם?

ת"ל: 'כי שם קברו וגו" – על שאירע נקרא ולא כן היה שמו מקודם, אבל אי אתה יודע

מי היו אלו המרגילין את ישראל לידי עבירה, הרי הוא אומר 'והאספסף אשר בקרבו'

– אלו הגרים המאוספין מכל מקום, רבי שמעון בן מנסיא אומר: אלו הזקנים

שבהן, שנאמר 'אספה לי'. אם כן היו זקנים עושין, קל וחומר לשאר כל אדם, כיוצא

בו אתה אומר 'ויראו בני האלהים את בנות האדם' – מה היו בני הדיינין עושין היו אוחזין

נשים מן השוק ומענין אותן, אם כך היו בני הדיינין עושין, קל וחומר לשאר כל אדם.

(ילקוט שמעוני בהעלותך רמז תשלב)

אין

קדושה אלא בה' יתברך

שמאי

ליבוביץ

לפעמים,

אלו השואפים להעפיל לפסגה של קדושה מתדרדרים לתהומות של הרג ומוות. קחו למשל את

נדב ואביהוא, שני בניו של אהרון הכהן, אשר נשרפו חיים בעודם מקריבים "אש זרה

אשר לא צווה אותם" (ויקרא,

י, 1). המעמד

הנשגב של טכס קידוש הכוהנים הפך לארוע טרגי ומצמרר, כתוצאה מהבנה מסולפת של מושג

הקדושה.

בתחילת

פרשתנו אנו מוצאים את פרשת קידוש הלויים, וממנה יכולים אנו ללמוד על מהותו הנכונה

של מושג הקדושה.

קַח

אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְטִהַרְתָּ אֹתָם. (ח, 6).

מה

משמעותה של קדושה זו? מסבירה התורה ומפרטת:

וְהִבְדַּלְתָּ

תְּנוּפָה. (ח,

14-15).

קדושת

הלויים איננה דבר אימננטי. היא מתבטאת בכך שהם מובדלים מיתר בני ישראל. הבדלה זו

באה לידי ביטוי במערכת החובות וההגבלות החלה עליהם לעומת שאר העם. גם בני ישראל

נצטוו להיות קדושים, דהיינו מובדלים משאר האומות (שמות, יט, 6; ויקרא, כ 26 ובעוד

מקומות), אך על

הלויים חלות הגבלות נוספות מכח תפקידם. זאת היא קדושתם, הא ותו לא.

תהליך

קידוש הלויים מוכיח כי אין לנו עניין בתופעה מטאפיסית. הלויים נאלצים לעבור ריטואל

המורכב מסדרה של פעולות טכסיות, אך פעולות אלו הינן פעולות יום-יומיות, שכל אחד

עושה אותן בהקשרים אחרים כפעילות חולין לכל דבר ועניין.

הפעולות

הן: טפטוף מים, גילוח, כביסה, אכילת בשר, חיבוק. (ובניסוח התורה: הזאה, העברת תער,

כיבוס בגדים, הקרבת קורבן, סמיכת ידיים).

הווה

אומר: אלו פעולות יום-יומיות, שכל אחד עשוי לעשותן בהזדמנויות שונות. כתוצאה

מציוויו של ה' במקרה דנן, הופכות הפעולות הללו לבעלות משמעות דתית, ורק לאחר ביצוע

הפעולות, יובדלו הלויים משאר בני ישראל. קדושתם אינה טבועה בהם, אלא נובעת מכך

שביצעו את אותה רשימת פעולות. מי שלא עמד בתנאים – לא קדוש.

יותר

מכך: התורה מדגישה כי קדושתם מותנית בהתנהגותם המוסרית. טרם בחירת הלויים,

היו הבכורות קדושים, אך הם אִבּדוּ את קדושתם לטובת הלויים:

כִּי

בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל (ח, 17-18).

וכאן, העיקר חסר מן הספר: מדוע אִבּדו הבכורות את

קדושתם?

אין על כך תשובה מפורשת בפרשה. אך יש

יותר מרמז עבה לכך שהדבר קשור לחטא שבו הבכורות, אך בני שבט לוי לא חטאו בו. כך

מציינת התורה כי "וָאֶתְּנָה אֶת הַלְוִיִּם נְתֻנִים

לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו … וּלְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"

(ח, 19). [הערת

העורך: וכך מפרש גם רש"י בבמדבר, ח, יז]

בפרשת

חטא העגל, היו הלויים השבט היחיד בתוך בני ישראל שלא קידשו חפצים ואדמות, ונשארו

נאמנים לאמונה התמימה כי רק ה' הוא קדוש, ואין שום דבר קדוש זולתו. בעוד העם נוהה

אחרי העגל "הקדוש", הם הצטרפו למשה אשר שבר הלוחות, מעשה ידי ה', משום

שרצה להראות כי אין קדושה באבנים עצמם. כמה יפים ונוקבים הם דבריו של ה"משך

חכמה" בעניין הזה:

אין

קדושה בשום נברא רק לבורא יתברך… ואל תדמו כי המקדש והמשכן הם עניינים קדושים

בעצמם, חלילה!! השם יתברך שוכן בתוך בניו, ואם עברו בריתו – הוסרה מן המשכן ומן המקדש כל קדושה, והמה ככלי חול!

נמצינו

למדים, כי פרשת קידוש הלויים אינה אלא המשך למגמה זו, שתכליתה להלחם מלחמת חורמה

בתפיסה המעוותת של קדושה. הלויים נבחרו משום שלא נהו אחרי אותה עבודה זרה, אשר

ביקשה לקדש חפצים ואבנים. עד כמה חזק כוחה של עבודה זרה זו ניתן ללמוד מהעובדה כי

זוהי עבודה זרה ששטפה, כמו גל צונמי ענק, את כל העם (לבד משבט לוי). כשם שבשבירת

הלוחות רצה משה להנחיל לעם את העקרון שאין קדושה בחפצים ובאבנים – אפילו כאשר "מכתב אלוהים

חרות על הלוחות" (שמות, לב, 16), כך רצה הקב"ה להראות כי חלילה לנו מלחשוב שיש קדושה

בבני אדם. אם עד עתה היו הבכורות קדושים, הרי שכתוצאה מהתנהגותם – ניטלת מהם

קדושתם, והיא עוברת ללויים. יחטאו הלויים – וקדושתם תיבטל ותחלוף מן העולם.

נשאלת

השאלה: מדוע התפיסה המסולפת של הקדושה כל-כך מסוכנת, עד שהיא מצדיקה מהלך כה דרמטי

של החלפת כל הבכורות בבני שבט לוי? דומה שהתשובה על כך מצויה במדרש העוסק ברצח

הראשון בהיסטוריה האנושית:

'ויאמר

קין אל הבל אחיו' : על מה היו מדיינין? ר' יהושע דסכנין אומר: שניהם נטלו את

הקרקעות, ושניהם נטלו את המטלטלין, אלא זה אומר – בתחומי בית המקדש יבנה,

וזה אומר – בתחומי בית המקדש יבנה, ומתוך כך – 'ויקם קין אל הבל אחיו

ויהרגהו'". )בראשית רבה, פרשה כב)

הנה

כי כן, הרצח הראשון בעולם, שבו רצח קין את הבל אחיו, התרחש כתוצאה מויכוח על שליטה

ב"הר הבית". התפיסה המסולפת לפיה יש קדושה באדמה, באבנים או בחפצים – הביאה לשפיכות דמים.

מה

כעבור אלפי שנים תהיה לו ממשות? כנראה, שיודע בעל המדרש את נפש האדם, ומכוון את דבריו אלינו,

על מנת לשלוח אלינו מסר נוקב, ולהזהיר אותנו מפני אותה תפיסה מוטעית של קדושה

המובילה להרס וחורבן.

המדרש אומר לנו כי מי שמסלף את מושג

הקדושה של הר הבית, וחושב שיש לנו חובה לשלוט במקום זה שליטה מדינית, עלול להגיע לידי

שפיכות דמים. קשה שלא לראות כיצד התממשה אזהרת הנביא: "כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת

דָּמִים מָלֵאוּ!"

(ישעיהו, א, 12). לדאבונינו, הוכנסנו כולנו למערבולת

של שפיכות דמים נוראה ומיותרת בין שני העמים החיים בארץ הזאת .

גם אם הסיסמא "לא לוותר על

קדשי ישראל" היא קליטה מאד כאשר היא מושמעת על ידי פוליטיקאים, אי אפשר

להתעלם מאסוציאציה לטיעונים במדרש על סלע המחלוקת בין קין והבל, שבעקבותיו רצח קין

את הבל אחיו, ועל הכרזתם של עובדי העגל "אלה אלוהיך ישראל". גם הם סברו

כי הקדושה היא מוחשית, והיא מחייבת שליטה וריבונות. חז"ל ביקשו ללמדנו כי אין

לך סילוף גדול מזה של מושג הקדושה. בדיוק בגלל תפיסה כזו, הורחקו הבכורות שעבדו את

העגל מעבודת ה', והוחלפו בלויים.

פרשת

החלפת הבכורות בלויים מטרתה להטמיע בנו את ההבנה כי הקדושה אינה טבועה בשום חפץ,

בשום אדמה, ובשום אדם. הקדושה היא בלתי-תלויה בשאלה של ריבונות או של לאומיות.

אדרבא, תנאי הכרחי ומוקדם לקדושת ירושלים הוא השכנת שלום, תוך עשיית צדק ומשפט, עם

שני העמים החיים כאן.

בספר

דברי הימים א (כב,

7-10) מסביר דוד

לשלמה מדוע נבצר ממנו לבנות את בית המקדש:

אֲנִי

כִּי דָּמִים רַבִּים שָׁפַכְתָּ אַרְצָה לְפָנָי.

אם

הרצון לשלוט בהר הבית מוביל לקונפליקט דמים – הרי שאין לך דבר המטמא יותר את האדמה ומחלל אותה מקדושתה. קיים

ניגוד גמור בין שפיכות דמים, בכל צורה שהיא, לבין בית אלוהים. יפים לעניין זה דברי

המדרש, המסביר את האיסור לסתת אבני מזבח בכלי של ברזל:

שהברזל

נברא לקצר ימיו של אדם, והמזבח נברא להאריך ימיו של אדם. אין בדין שיונף המקצר על

המאריך (מדות פרק

ג, משנה ד).

ונסיים בדברי תקווה: חובתם של

מנהיגינו להפנים היטב את דברי בעל ה"משך חכמה", ולהבין כי אין כל ערך

דתי לשליטה מדינית בהר הבית או ב"ירושלים השלמה" או בכל פיסת אדמה אחרת.

אך בכך לא סגי. לעיר המקדש חשיבות במישור ציבורי וחברתי בתפקידה כמגדלור של צדק

ומשפט, המאיר לעולם כולו את הדרך להגשמת ערכים אלו. ירושלים מסמלת חברה שבה שוררת

מערכת משפט אשר פתוחה ונגישה בפני כולם. הר הבית מבטא, בראש ובראשונה, את הרעיון

של יחס שוויוני וצודק לכל תושבי המדינה.

לִמְדוּ

הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה. (ישעיהו, א, 17)

 ורק לאחר מכן:

…אַחֲרֵי

כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה.

 צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ

בִּצְדָקָה (ישעיהו

א; 27,26).

שמאי ליבוביץ הוא עורך דין

קוראים

מגיבים

תחת הכותרת "מאי

ל"ג בעומר? הפסקה במגפה או הפסקת אש והתפכחות מאשליה משיחית וכרון

הכוח?" המאד מגמתית, הבאתם מקורות סותרים באמת או לכאורה, בין הבבלי

יבמות ס"ב, לבין איגרת רש"ג המפורסמת.

לכאורה השארתם את העניין פתוח. גם

בכותרת וגם בציטוט המקורות השונים, אך ברורה כוונתכם להכריע כאיגרת רש"ג עם פרשנותכם

שכך קרה להם בגלל שכרון הכוח והאשליה המשיחית.

אך, מה נעשה והרמב"ם

בהלכות מלכים מביא את מרד בר כוכבא בעידודו של רבי עקיבא כפוטנציאל משיחי שלא

הצליח בסופו של דבר; כלומר, רבי עקיבא פעל נכון אך "לא איכשר

דרא" וההמון לא נסחף בהתלהבות רבי עקיבא ותלמידיו ועל כן לא יכול היה המרד

להצליח.

כי המעמד הרוחני הוא הקובע

ולא המעמד הכוחני, הפיזי, ועיין ערך מלחמת החשמונאים של מעטים מול רבים והצליחו

והנציחו לנו חג חנוכה לדורות. ככלל, אנו כיהודים אמורים להיות אמונים בחיפוש השורש

לכשלונות למעשים גאוליים שנעשו במהלך הדורות – לא ברובד הפיזי של יחסי כוחות

החיילים וכד' אלא למצוא את שורש הכישלון בקלקולים רוחניים אשר היו בעם ישראל.

על כן אין לראות סתירה בין

מסכת יבמות לאגרת הרש"ג:

הרש"ג תיאר את הניתוח

העובדתי של מהלך העניינים ההיסטורי והגמרא חושפת את הקלקול הרוחני בין

תלמידי רבי עקיבא כשורש לכשלון ההיסטורי של המרד לעניות דעתי, ולא יעלה על הדעת

ויכוח היסטורי על העובדות לאשורן אם מתו תלמידי רבי עקיבא באסכרה או ע"י

הרומאים, בוודאי לא בטווח היסטורי כה קצר עד לדור האמוראים המדובר.

הרב יורם כהן-אור

תושיה- כפר מימון

והעורך מעיר:

אני מודה לרב כהן-אור על

הערותיו הנותנות לנו הזדמנות להבהיר את מדיניותנו בבחירת מקורות מעין אלו:

א.     

מידי

שבוע, אנחנו מפרסמים, בנוסף למאמר המרכזי , קטעי מדרש ופרשנות שונים המתייחסים

להיבט זה או אחר של הפרשה. אנו מביאים מקורות אלו כלשונם (לעתים בתרגום לעברית,

כאשר מדובר במקור תלמודי או מדרשי בארמית) ומזמינים דרכם את הקוראים להתבונן

בזוויות בלתי שגרתיות ובהתייחסות המורכבת והעשירה של חז"ל ופרשנים מאוחרים

יותר. הכותרת שאנו מוסיפים היא בגדר "הצעה לקריאה". היא מופיעה לעתים

כקריאה "מגמתית" הרואה במקורות שהובאו מסר חד-משמעי. לעומת זאת, לעתים

מציגה הכותרת שאלה המבטאת מורכבות.

ב.      

במקורות

המתייחסים לל"ג בעומר שהבאנו בגיליון פרשת "בהר" ובכותרת שקדמה

למקורות אלו, מגמתנו היתה להציג את שאלת מותם של תלמידי רבי עקיבא בפרספקטיבה

רעיונית הקשורה לאווירה משיחית ששררה בתקופה זו.לכן, הבאנו בנוסף למקורות שהוזכרו

גם את המדרש באיכה רבה בו רבי יוחנן בן תורתא תוקף את רבי עקיבא על עמדתו המשיחית.

אכן, אין בהכרח סתירה ביו המסורת התלמודית לבין אגרת הרש"ג לגבי מותם של

תלמידי רבי עקיבא; שתי המסורות מתייחסות לרבדים שונים של הסיפור, כפי שהעיר בצדק

הרב כהן-אור. גם אנו סבורים שהדבר הקובע אינו מעמדנו הכוחני והפיזי, אלא מעמדנו

הרוחני וזהו אפילו אחד המסרים המרכזיים בגיליונות "שבת שלום". בדיעבד,

מתברר שרבי עקיבא לא צדק בהערכתו את בר כוכבא כמשיח; הוויכוח בינו לבין רבי יוחנן

בן תורתא מצביע על כך. את הרמב"ם בהלכות מלכים – אותו הבאנו בגיליון יום

העצמאות – ניתן לקרוא כפי שגם הרב עמיטל קורא אותו: גם רבי עקיבא טעה בעניין זה.

לדעתנו, כל מי שרוצה לפרש את התקופה ההיסטורית בה הוא חי בפרספקטיבה משיחית עלול

לטעות ולעתים עלולה טעות זו לגבות מחיר כבד מנשוא.

פנחס לייזר- עורך